קתלין-אסתר ריינר שוורץ

שרגא מילשטיין נולד בפיוטרקוב טריבולנסקי בפולין ב14 בפברואר 1933. שרגא נולד למשפחה ממעד הביניים. בשנת 1931 הוריו נישאו, אביו הלל היה בן 31 ורבקה הייתה צעירה ממנו בשנה . באחד בספטמבר 1939 כאשר שרגא היה בן שש, חצה הצבא הגרמני את גבול פולין ובכך פרצה מלחמת העולם השנייה. לא חלפו ימים רבים ומבעד לחלון ביתו, ראה שרגא מצעד ארוך ארוך של חיילים נושאי נשק וכלי רכב צבאיים – הצבא הגרמני נכנס לפיוטרקוב. תוך ימים ספורים כל יהודי פיוטרקוב הפכו לאזרחים מסומנים והוטלו עליהם הגבלות וגזרות. באוקטובר 1939 הוקם בפיוטרקוב הגטו הראשון על אדמת פולין. שרגא מספר שההרגשה הקשה ביותר בגטו הייתה הריתוק לבית. רק לעיתים נדירות הוא ראה אור יום בחוץ והפחד מפני העתיד הלא נודע השתלט עליו. באוקטובר 1942 נמנו 24 אלף יהודים בגטו, ביניהם משפחתו הקרובה של שרגא וגם דודיו. ביולי 1943 חוסל הגטו כליל וכל 1700 היהודים שנותרו בגטו ביניהם שרגא (בן 10) הוריו ומרדכי אחיו (בן 7) הועברו לעבוד במפעלי נגרות וזכוכית. העבודה במפעל הייתה עבודה קשה במשמרות של 10 שעות והתמורה – קצת מזון. בנובמבר 1944 התקבלה החלטה על העברת היהודים לתחנת רכבת ומשם ברכבת המשא ליעד לא ידוע. כאשר משפחתו הגיע אל רציף התחנה מלווה בחיילים גרמניים וכלביהם, ללא כל התראה, מוקדמת, במהירות ובחטף הפרידו את הגברים מן הנשים. זו הייתה הפעם האחרונה ששרגא ראה את אימו. מאוחר יותר נודע לשרגא כי הרכבת שבה נסעה אל מחנה רבנסבריק בגרמניה ומשם אמו הועברה לברגן בלזן שם נפטרה. שרגא, אחיו ואביו הועברו אל מחנה בוכנוואלד. התנאים במחנה היו קשים, הם לנו בצריפי מגורים ארוכים וגדולים ללא מזרן ושמיכה ולארוחת בוקר הוגש תה ופת לחם יבשה. באחד הערבים אביו של שרגא נפרד ממנו ומאחיו ויום למחרת הוא הוצא להורג במחנה. בינואר 1945 הנאצים הפרידו בין שרגא לאחיו שנלקח לקבוצה של ילדים "קטנים" ואילו שרגא נלקח לקבוצת "הגדולים" שהועלתה לרכבת ומשם הועברה למחנה ריכוז "ברגן בלזן" – התגלמות השאול עלי אדמות, לדברי שרגא. במחנה היו תנאים מכפירים של קור ורעב, מחלות, מגפות וערמות של גופות מוטלות בכל מקום. כאשר תם הסבל וחיילי הצבא הבריטי נכנסו אל המחנה ב15 באפריל 1945 שרגא היה בן 12 ומשקלו היה 27 ק"ג.

שכנא וחוה נולדו למשפחות יהודיות בזמוש, הממוקמת במזרח פולין, ועברו (בנפרד) לורשה בשנות העשרה לחייהם, שם הכירו זה את זו, התאהבו ולבסוף התחתנו ב1938. שכנא למד נגרות – מקצוע מבוקש מאוד באותה העת, ושממנו פרנס את משפחתו לאורך כל חייו. הוא היה בתנועה הקומוניסטית ולכן בזמן הפלישה הגרמנית לפולין החליט לברוח מזרחה לכיוון ברה"מ – במילותיו שלו: "אני הייתי גם קומוניסט וגם יהודי. איזה סיכוי היה לי?". לאחר מכן, הוא הצליח גם להודיע לאשתו שהוא בורח לברה"מ ושתבוא לחפשו שם. לאחר כמה שבועות שנשארה בורשה, יצאה גם היא לברה"מ, וכשהגיעה לקובל (עיר קטנה שנמצאת כיום באוקראינה) התאחדה עם בעלה במקרה, במשרד מסמכי הגירה רוסי. לאחר זמן מה, החליט שכנא לחזור לפולין במטרה לנסות לשכנע את קרוביו לברוח גם הם מהגרמנים, אך הצליח לשכנע רק אחות אחת שלו, ואחת של אשתו, ומשפחותיהן – שנשארו בפולין, נספו בשואה. הוא והאחיות הצליחו לחזור לברה"מ, והתאחדו עם חוה מחדש בקובל. לאחר שסירבו לקבל אזרחות סובייטית, לאור הגאווה הלאומית שהייתה לשכנא עבור פולין, הוא וחוה נשלחו לסיביר, כחלק מאקסודוס ענק שנאבד כמעט לגמרי בין דפי ההיסטוריה, שבו נשלחו 1.7 מיליון פולנים לאיזורים מרוחקים בברית המועצות, ומתוכם שרדו פחות משליש (לפי נתונים פולניים). שם שהו בכפייה מ1940 עד 1945, בתנאים קשים של קור קיצוני ורעב, אותם שרדו בעיקר בזכות היותו של שכנא נגר (כמו שנאמר, מקצוע מבוקש מאוד בתקופה ההיא) עד ששוחררו לאחר סיום המלחמה. במהלך התקופה בסיביר, נולדה לשכנא וחוה ילדה – אחותו הגדולה של אדם. לאחר השחרור, היו צריכים הפליטים לחזור לפולין בצורה עצמאית, והמסע לקח לשכנא וחוה בערך שנה והיה קשה מאוד.

סיפורה של ליאורה סטיקלרו פרטי העדה ליאורה פוזננסקי לבית משפחת סטיקלרו, נולדה ברומניה בשנת 1933. אימה נולדה ביאסי - עיר גדולה ברומניה, אביה נולד בעיירה וללסיו. סטיקלרו- משמעות המילה היא זגג, או סטיקלט - ציפור מצייצת. לפני המלחמה אמא שלי למדה באוניברסיטה, ואבי היה בצבא, ובשביל להיות קצין בצבא ברומניה, צריך השכלה אוניברסיטאית. אז אבא היה נוסע פעמיים בשבוע לאוניברסיטה, ושם הוא פגש את אמא, והם התחתנו. אבא היה ממשפחה מסורתית דתית, ואמא הייתה ממשפחה פחות דתית - כן שימרו את המסורת, אבל לא נהגו להתפלל. אבא היה מניח תפילין כל בוקר, והיה אפילו חזן בבית הכנסת. למדנו בבית את כל התפילות וחגגנו את החגים. לסבא הייתה מאפיה, והוא דאג שלכל בן שלו תהיה מאפיה, ככה שלאבא שלי הייתה מאפיה בצד אחד של העיירה, ולדוד שלי - בצד השני של העיירה. היינו במצב כלכלי מאוד טוב, והיו המון פועלים במאפיה. במאפיה שמרו על כשרות, ואמא עבדה בחנות. היינו שבעה ילדים, אני הייתי הרביעית. הייתה אישה יהודיה שהייתה מבשלת אצלנו בבית, כיוון שאמא עבדה במאפיה וגם אבא. אבא היה גם קצין בצבא, כמו סוג של מילואים, ברומניה היה כדאי להיות קצין, כי היה בחור שהיה עוזר ודואג לו להכל - כמו מדים וכו'. הייתה לנו ילדות מאוד טובה עד שנת 1939. בשנת 1939 החל להדרדר המצב ברומניה. הרומנים רצו להיות טובים אל היהודים, מכיוון שאומרים שליהודים יש הרבה שכל. הבחור שתפקידו היה לדאוג לאבא, היה מגיע אלינו הביתה, ודואג לנו לכל הדברים הטובים. אסור היה לו להיות יותר מדי טוב, כי אז היה נחשב למשתף פעולה, אבל הוא היה בסדר. אמא למדה באוניברסיטה, ולמדה כל חייה. אמא שלי למדה אופנה MODA – אז ידעה לתפור ולהכין בגדים. למרות שהייתה יהודייה, נתנו להם להשתלב בחיים. לה ולאבא שלי היה דחף לדחוף אותנו הילדים ללמוד, לקרוא, ולדבר שפות ולהיות דעתנים. אבא שלי ידע הרבה שפות- גרמנית, יידיש, ועברית. היה לנו ארגז של כלי פסח, שהיה רק לפסח. כל אחד ידע כשיגיע הפסח, מה יקבל לשנה הבאה, כי השאירו הכל בארון. כבר בפורים היו מתחילים להוריד את הדברים לפסח. היו מפצחים אגוזים, לא בכל הבית אלא רק במקום מסויים נקי מחמץ. שמרו אצלנו מאוד על היהדות. זה נחוץ מחוץ לארץ ישראל, כדי להבדיל בין הגויים לבין היהודים. אומרים גם שהיהודים לומדים יותר - ילדים דתיים בגיל 3 כבר יודעים לקרוא ולכתוב בחדר. יש צורך להיות קשור למשהו - אתה לא שייך לעם שאתה חיי בו, אתה לא שייך אף פעם במאה אחוז, אתה יוצא דופן. מהלך המלחמה ב1941 הרומנים קיבלו על עצמם להיות נאמנים לגרמנים, ולעשות כל מה שהגרמנים יגידו. אז המאפיה, הכסף וכל הרכוש שהיה לנו "נעלם". באותה תקופה היה משא ומתן בין הרומנים והגרמנים על משאבי הנפט והעץ ברומניה, כמו כן משא ומתן על הר המלח ברומניה. הר המלח ברומניה הוא הר מלח ענק, יותר גדול מארץ ישראל. בגלל שלמלח יש סגולות רפואיות, אז היה על ההר בית חולים, שהיו מגיעים אליו חולים במחלות שונות כמו אסטמה, ויוצאים די בריאים. בסופו של המשא ומתן קיבלו הגרמנים את הר המלח, והוחלט כי היהודים יישלחו לעבוד במכרות המלח בהר. בדצמבר 1941, כשברומניה שלג עד הגג, היינו ישנים עם שמיכות פוך והבית תמיד היה מחומם, כך שישנו בכותונות שינה. באותו לילה, שמענו דפיקות בדלת, ופתאום ראינו את הדלת קורסת, ולקחו את כולנו בכתונות הלילה מתוך הפוך, וזרקו אותנו החוצה. בחוץ היו עגלות עם שוורים, נסענו בהן זמן מה - אני לא יודעת כמה, כיוון שנרדמתי, וכשהגענו הכניסו את כולנו לחדר עם רצפת עץ ללא מיטות. רצינו לשאול מה קורה, ואמרו לנו לא לדבר, לא לשאול ולא לבכות. היה נורא קר, אז התחבקנו כולנו, ואז ראינו שבתוך החדר יש שני דליים מפח, אחד ריק ואחד מלא במים. השירותים היו הפח הריק, ודלי המים היה לשתייה, למקלחת ולצחצוח שיניים. שני הדליים האלה היו צריכים לשמש למשפחה של תשעה נפשות, אני, אחיי והוריי. ככה חיינו בערך כשבוע, אני לא יודעת בדיוק כמה זמן מפני שלא היה ניתן להבחין בין יום ללילה בתוך החדר, החדר היה פרוזדור קטן, צר וארוך, והיה רק חריץ קטן שדרכו נכנס אור. כל בוקר היו מביאים לנו דלי מים חדש, היינו מצחצחים שיניים עם האצבע ועם אפר, כי לא היו מוכרים ליהודים דברים כמו משחת שיניים. בשביל להתרחץ היינו לוקחים קערה וממלאים בה מים מהדלי, ושופכים על עצמינו, ככה עוד פעם ועוד פעם - ככה מתקלחים. השתדלנו לשמור על ניקיון אבל מאוד היה קשה. כעבור כמה זמן, כנראה שבוע, לקחו את אבא לעבודת פרך במכרות המלח, למכרה המלח קראו אוקנה, סיפרו לנו שהוא שם, ושהוא לא שבוי, ו"מה פתאום, הוא אדם חופשי". כמו שאמרו לכולם שגם אנחנו חופשיים, ויכולים לעשות כל מה שמתחשק לנו, רק שאסור היה לנו לצאת מהמקום בו היינו. חיינו ככה די הרבה זמן, והיה מאוד קשה, הייתה לי אחות גדולה שהייתה אמורה לחגוג בת מצווה, ואח גדול שלא ידענו אם חגג או לא. לי בעיקר היה אסור לדעת, כי אמרו שיש לי פה גדול, ואני יכולה בטעות לפלוט סודות ולספר לאחרים, אז לא ידעתי הכל, אבל סקרנית הייתי. התחלתי לחפש דרכים לברוח. אני ילידת 33 אז הייתי בת 7, אבל פה מתעוררת עוד בעיה, יש לי שני תאריכי לידה, האחד שנת 33 שאני יודעת כי ככה אמרו לי, והשני כשהלכתי להוציא תעודת לידה אני 34, אז אני לא יודעת מה הנכון. כל יום "גנבתי" עוד צעד, עד שגיליתי עם הזמן שאנחנו במקום די גדול - לנו יש חדר "דלת אמות" קטנציק חשוך והכל, אך יש מסביב המון דלתות. אז מי גר שם? לא ידענו. אני לא ידעתי, אולי אמא ידעה. כעבור כמה זמן התרחקתי וגיליתי שסביב כל הדלתות האלה, יש גדר תיל. אז איך יוצאים? מצאתי פטנט, כל יום התחלתי לחפור מתחת לגדר עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת, עד שהצלחתי לראות שמעבר לגדר הזאת יש מדרכה, יש אנשים! והם הולכים חופשי! למה הם כן, ואנחנו לא? כעבור כמה זמן החור היה מספיק גדול ויצאתי מתחת לגדר. אמנם היה לנו טלאי צהוב, אבל לא היינו משתמשים בו, כיוון שגם ככה היינו בחדר כל הזמן, והיו לי עיניים בהירות ועור בהיר, אז כולם חשבו שאני גויה. היה לי פחד נוראי - כל פעם הייתי יוצאת, הולכת קצת וחוזרת חזרה, עד שראיתי שברחוב לא כל כך נורא. אמא הייתה שואלת אותי לאן אני הולכת, הייתי אומרת לה שלשום מקום, ואני רק רואה מה יש מסביב. סיפרתי לה שיש אנשים בחוץ, היא שאלה אותי מאיפה אני יודעת, התחמקתי ואמרתי לה שלא משנה, ואין אנשים ואני לא יודעת כלום. למדתי להתגונן. ממש התגוננתי. כעבור כמה זמן גיליתי שמעבר לגדר, ולכמה בתים יש עוד רחוב, הלכתי ברחוב הזה ומצאתי מטמון - המון שמיכות - ישנו אז על הרצפה, בלי בגדים, רק עם כותונת לילה. אז לקחתי את השמיכות ושמתי על הרגליים ועל כל הגוף כי היה לי קר! - דצמבר ושלג! הגעתי חזרה לפתח ממנו יצאתי, ולא הצלחתי להכנס דרכו, אז התחלתי להוריד את השמיכות בזו אחר זו ולהכניסן דרך הפתח בגדר. הבאתי אותן הביתה, ואמא שאלה מאיפה גנבתי את זה. אמרתי לה שלא גנבתי, אלא מצאתי ברחוב, איזה רחוב? לכי תסבירי לאמא שדואגת לבת שלה, שהיא הולכת ברחוב שאסור לה להיות בו. בכל אופן, אני מאוד נעלבתי שהיא קראה לי גנבת. התעקשתי שמצאתי את זה ברחוב, ואני יכולה להביא עוד דברים, אבל הייתי סגורה, והם כבר לא נתנו לי לצאת. כעבור כמה זמן הם החלו להתחשב בי ועזבו אותי, חזרתי ללכת ברחובות, אך הפעם בכיוון אחר, כדי שלא אתפתה לקחת עוד שמיכות. בכיוון השני מצאתי שוק, אבל אסור היה ליהודים להיכנס לשוק או לחנויות. על החנויות היו שלטים "אין כניסה ליהודים לצוענים ולכלבים" - השוואה מלאה בין יהודים, כלבים וצוענים. ברומניה יש ירקות ופירות בשפע, הייתי לוקחת איזה פלפל מהרצפה ולוקחת, או עגבניה או מלפפון רקוב, כי מה שזורקים על הרצפה, זה הדברים הרקובים. הייתי מביאה הכל הביתה, והחלו לכעוס עליי שוב, שאלו אותי מאיפה אני גונבת, ואמרתי שאני לא גונבת, אני לוקחת מהרצפה. מאיזה רצפה? לכי תגידי שאת הולכת עד השוק. את לא יכולה ללכת. בקיצור, התחלנו לאכול את הדברים. מסתבר שאני הייתי במקום גרוע משחשבתי. כנראה שכן ידעו שאני יהודייה, וכן ידעו מי אני, כי יום אחד באה אליי גברת מגונדרת מסודרת ומסורקת יפה, ושאלה אותי: נכון שאמא שלך תופרת? שתלו אותי באדמה. מי יודע שאמא שלי תופרת? אמרתי לה שאמא שלי לא תופרת, ושאין לה מכונה ושהיא לא יכולה לתפור ולמה את שואלת אותי? אז היא אמרה לי "לא לא לא, אנחנו לא תוקפים אותך, אנחנו נביא לך את כל מה שאמא שלך צריכה ובתמורה היא תתפור לי משהו". חשבתי - איך אני אומרת את זה עכשיו לאמא שלי? בכל אופן, כעבור יום או יומיים, הגברת הזאת הגיעה עם שקית מלאה בדים, מספריים, סנטימטרים, מחטים וגיר סימון לתפירה. היא אמרה לי - קחי את זה לאמא שלך. וזה פחד להביא לאמא שלך דברים כאלה, כשהיא לא יודעת מאיפה את לוקחת אותם. הבאתי, והיא אמרה לי "מה זה?" ואז אמרתי שהגברת הזאת - אני לא יודעת מי - ביקשה שתתפרי לה מכל מה שיש פה, לפחות שמלה אחת. אמא אמרה שאין לה את המידות של הגברת, והיא לא יודעת איך היא נראית ולכן היא לא יכולה לתפור. באתי לגברת הזאת אחרי כמה ימים - היא הייתה מאוד נחמדה הגברת הזאת - והיא הביאה לי את כל המידות שלה, ושמלה ישנה שלה כדי שאמא תיקח ממנה מידות. הגברת הזאת התחילה להביא לנו אוכל, כי גם אוכל לא היה לנו. מהמאפיה של עצמנו קיבלנו מעט לחם, והיינו צריכים לאכול כל אחד פרוסה. וזה מה שיש - מים ולחם. הגברת הזאת ראתה שאין לנו אוכל, חוץ ממה שהייתי מבריחה מהשוק. יום אחד קרה נס והיא הביאה לי עוף, הבאתי את זה הביתה ואמא אמרה להוציא את זה מהר כי זה לא כשר, התחלתי לבכות. מול המקום שאנו היהודים היינו בו - כמו מין גטו כזה, שלא ידענו בו אחד על השני - היה בית קברות יהודי, והיה שם שומר, אני לא יודעת אם הוא היה יהודי או גוי, הבאתי לו את העוף והוא שמח מאוד. הוא שאל אותי מאיפה אני גונבת את זה, ולא הבנתי למה כולם חושבים שאני גונבת. קיבלנו מהגברת גם סוגי גבינות טובות, אבל שאסור ליהודים לאכול אותן, ולכן נתתי אותן ל, שנתן לי בתמורה ירקות. הייתי כמו סוחרת קטנה.   כעבור כמה זמן פגשתי אדם שאני מכירה, מסתבר הוא עבד אצלנו במאפיה. הוא אמר לי "למה את כל כך עצובה את לא יודעת שאבא שלך פה במפקדה". מסתבר שאבא היה מתורגמן של המפקדה, הוא ידע הרבה שפות, ותירגם לגרמנים מכתבים מרומנית לגרמנית. אמרתי "איך זה הגיוני אבא פה ואני לא רואה אותו?"הוא הביא לי תמונה של אחותי ואחי שהוא צילם - רואים בתמונה את המעיל והאפודה שאמא הכינה מהשמיכות שהבאתי. עולות לי המון שאלות עד היום - איך הלכתי יחפה? איך הלכתי על שלג עם נעלי בד משמיכות? אמא לימדה אותי ואת אחיי קרוא וכתוב, ואיך לחשב ולצייר - עם הרוק שלנו, על הרצפה. למדנו לצייר את מפת רומניה שעד היום אני יודעת בעל פה. היינו עושים משחק של מילים - לנסות לנחש מה המילה, כך למדנו את השפה הרומנית. היינו שם קרוב ל-4 שנים. אכלנו בעיקר ירקות – תפוחי אדמה עם קליפה, צנון שחור שהיה ברומניה, סטיביה שמגדלים בשדות ברומניה.   ב1944 שמעתי את אמא בוכה באחד הלילות, נגשתי ושאלתי אותה למה היא בוכה, היא אמרה שהכל בסדר, והיא בוכה כי יש יום זיכרון לאח של אבא, ואין לה נר זיכרון. אמרתי לה "אני אביא לך נר זיכרון". הבעיה הייתה שלא ראיתי בשוק וברחוב מישהו מוכר נרות, ולחנויות פחדתי להכנס. כמה ימים קודם לכן קרה לי נס, ראיתי ילדה בלונדינית עם צמה ארוכה, באותה חצר בה הסתובבתי. כשניגשתי אליה היא פחדה ואמרה שאסור לה לבוא איתי אפילו את שמה לא אמרה. באותו היום בו הלכתי לחפש נר זכרון, אזרנו אומץ (היא ואני) וברחנו שתינו מהחצר. לרוע מזלנו, באותו יום הייתה התקפה של הרוסים לקראת הכניסה לרומניה - זו הייתה המלחמה האמיתית בין הרוסים לגרמנים. הם הטילו פצצות על רומניה, ושתינו נצמדנו לקיר ברחוב. במהלך ההתקפה פצצה נפלה על בניין, והקיר נפל עלינו. היינו כמה שעות מתחת להריסות הקיר. הייתי יד ביד עם הילדה הבלונדינית, שעד היום אני לא יודעת את שמה.  שמעתי פתאום אנשים מדברים והם הוציאו את הילדה. החזקנו ידיים, וכך ראו שיש גם אותי מתחת לקיר, והוציאו אותי ביחד איתה. הייתי מעולפת, אמרו לי "קומי ולכי הביתה" , אמרתי אין לי בית (לא יכולתי להגיד שיש לי). לבסוף הלכתי חזרה הביתה. כשהגעתי הביתה, מצאתי ערמת אנשים ללא תזוזה. מתוך הערימה שמעתי תינוקת בוכה, ואדם גונח מכאב בראש הערימה. אלו היו אחותי הקטנה ואבי, יחד עם כל בני משפחתי שנרצחו זה אחר זה ביריות בראשם. התחלתי לצרוח ולבכות - זיהיתי שזו משפחתי.    דוד שלי, שלא ראיתי אותו ולא ידעתי שהוא גר דלת לידינו, הופיע פתאום. הוא אמר לי "למה את צורחת הגרמנים ישמעו אותנו!" הוא ראה את הערימה ומיד הבין. הוא לקח את אבי (אח שלו) על הגב, ואני לקחתי את אחותי הקטנה - שניהם היו פצועים, הלכנו לבית חולים יהודי - הם לא קיבלו אותנו, אמרו לנו ללכת משם. ראיתי שם איש שאני מכירה - שהיה בא לקנות מהמאפיה שלנו לחם - אמרתי לו "איך אתה לא רוצה לטפל באבא שלי שהוא יהודי כמוך?" לא הבנתי איך הוא לא יכול לטפל באבא שלי. הוא אמר שאסור לו לטפל ביהודים ויהודי חולה/פצוע הוא יהודי מת. אבא שלי שרד חי עוד יום אחד, ואחותי חיה עוד שלושה חודשים עד שנפטרו. בעצם אני ניצלתי בזכות הנר זיכרון שהלכתי להביא לדוד, והוא בעצם נר זיכרון לעצמי כל חיי. הדוד שלי לקח אותי אליו הביתה, יחד עם 8 ילדיו ונכדו האחד. שאלה: איך הייתה מערכת היחסים עם הדוד? זו סיטואציה מאוד קשה לדאוג לעוד נפש כשאין לאף אחד כלום. היה לדוד שלי קשה מאוד, הוא ניסה לשלוח אותי לסבתא שלי - לאמא של אמא שלי. שלחו אותי ברכבת, והגעתי ליש, הייתי עם בגדים מקומטים ועם נעליים לא מצוחצחות אחרי הנסיעה ברכבת. היא קראה לי "שלוחית" - אחת לא מסודרת. שאלה אותי איך אני הולכת עם חצאית לא מגוהצת ועם נעליים לא מצוחצחות. אמרתי לעצמי שאני אצלה לא אהיה הרבה זמן, וחזרתי לדוד. לאחר מכן הדוד ניסה לשלוח אותי לבית יתומים - הייתי שם פחות משבוע, והתחלתי לעשות שם צרות, כל פעם כאב לי משהו או שהייתי חולה. בסוף 1945 הגעתי לבית ספר (היה כבר מותר ליהודים לחזור ללמוד), אמרו לי ללכת לכיתה אלף הקפיצו אותי מכיתה לכיתה עד שהגעתי לכיתה שמתאימה לגילי. בזכות אימי ידעתי קרוא וכתוב, וזה מה שהציל אותי. בכל שנה הייתי מקבלת פרס ברומניה- ערימה של ספרים, מחברות ועטים. עד היום אני לא יודעת אם באמת החבילה פשוט הגיעה, אם זה בגלל הפה הגדול שלי או בגלל הידע שהיה לי. הייתה לי בת דודה שהייתה גדולה ממני בשנה וחצי, והיא לא למדה כמוני, כי הם במשפחה היו 8 ילדים ועוד נכדה. כשהגענו לבית הספר נכנסנו לכיתה א ביחד, אבל אותי הקפיצו, והיא קינאה בי, שהבנתי יותר ממנה. אמרו לי ללכת לג'וינט לקחת בגדים, ולא הסכמתי. אני מאוד לא אהבתי לקחת בגדים ממישהו אחר. אני מוכנה לתת, אבל לא לקחת. העדפתי ללכת עם הבגדים עם הטלאי תפור עליהם, או עם השמלה הישנה מכובסת, מאשר ללבוש בגדים של מישהו אחר.