סוזי הידש

מיכאל נולד בשנת 1935 באוקראינה במחוז ויניצקי בעיירה בשם Krasnoye. כאשר פרצה המלחמה היה בן 6. אביו גויס למלחמה ונהרג זמן קצר אחרי הגיוס בדנפרופטרובסק באוגוסט 1941. בתחילת המלחמה הנאצים נכנסו לעיירה שבה גר, סיירו בבתים של יהודים וכשדפקו בדלת של מיכאל, אימו ברחה איתו ועם אחיו, שהיה גדול ממנו בשלוש שנים, דרך דלת אחורית לדירה של חברה אוקראינית. החברה הכניסה אותם לביתה, אך מאוד פחדה, מכיוון שנאצים הוציאו להורג כל מי שהסתיר יהודים. במהלך היום הם שהו במרתף ביתה ובלילה הם עלו לביתה וישנו שם, וכך הם גרו במשך כ- 4-5 ימים. כשחזרו לביתם הם גילו שהבית שלהם הפוך ונשדד על ידי הנאצים. הנאצים עדיין היו בעיירה וזה כבר היה גטו. הנאצים נכנסו לבתים בלילות ואנסו נשים צעירות וביצעו זוועות אחרות. הנאצים דרשו לבחור נציג אחד אוקראיני ואחד יהודי. הנציג היהודי היה מאוד רע אל היהודים ודווקא האוקראיני היה נחמד אליהם. יום אחד ריכזו את כל היהודים בכיכר וכולם היו בטוחים שלוקחים אותם למחנות השמדה. לפתע הגיעה מכתב שהגטו עובר מידי הנאצים לרומנים, דבר שהציל את היהודים בעיירה. הרומנים התעללו ביהודים, אך לא הרגו אותם. מיכאל היה שר ביידיש לרומנים והם היו נותנים לו לחם בתמורה. ב- 1944 הגטו שוחרר על ידי צבא אדום של רוסיה. הייתה שמחה גדולה ומסיבה ענקית ביער.

החיים לפני המלחמה: חנה : "נולדתי בפולין מזרח פולין בזנבור. שנת לידה – 1938 לא נשארו מסמכים. לאמא שלי היו שני אחים. כל שאר המשפחה שגרו בפולין נספו בשואה. משפחה דתית. זוכרת מהילדות את המושג "גוי של שבת" שזה אחד שמדליק נרות בשבת. אחד הזכרונות שיש לי הוא שאנו שוכבים ביער בפולין מתחבאים בעשב וישנם יריות וגופות של אנשים שנופלות. " היו לה אחים לפני שהיא נולדה אבל הם נהרגו לפני שהיא זכרה מהם משהו. היא זוכרת שגורשה מהבית, והיו פולנים לא נאצים שהיו עושים ציד ליהודים (חיפשו אותם והסגירו אותם). פולני אחד תפס אותם אבל הוריה שיחדו אותו והוא שיחרר אותם תוך כדי שהוא סחט מהם הבטחה שאם יתפסו אותם הוא לא קשור אליהם בשום צורה. הזיכרון האחרון שיש לה מאביה הוא שהם מתחבאים בתוך אסם של חקלאי בזמן שהיא רעבה ובוכה, בשביל שהיא לא תבכה ותסגיר אותם אביה הלך והביא לה שומן חזיר בשביל שיעסיק לה את הפה. ויצא החוצה (זאת הפעם האחרונה שראתה את אביה). אמא שלה השאירה אותה בכפר מוגן תוך כדי שהבטיחה לה שתחזור לקחת אותה שיהיה בטוח. היא הורתה לה לשכוח את שמה הראשון (היא שכחה) ומאז לא ראתה אותה. היא נשארה בכפר ועבדה שם בשביל לחיות, הם לא פעם ולא פעמיים הרביצו לה סתם תוך כדי טעינה שירקה על תמונה של ישו. היא לא אכלה איתה ואכלה שאיריות. בעת התפילות שלהם היא למדה ושיננה את כל המנהגים והתפילות הנוצרים שהם ביצעו. היא נשארה בכפר כמה חודשים וכשפלשו הגרמנים היא ברחה והגיעה למשפחה רוסית ביער. שם התייחסו אליה יפה. החיים בצל המלחמה: הבת הבכורה לקחה אותה לעיר אחרת בלילה השאירה אותה במקום ואמרה לה שהיא מייד תחזור עם טענה שהיא תביא לה אוכל, כמובן שהיא לא חזרה. היא בכתה והגיע למקום בחור עם כלב שלקח אותה. בזמן שלקחו אותה היא צעקה בפולנית "אל תהרגו אותי אני פולניה אל תהרגו אותי אני פולניה". הם השאירו אותה בחיים ולקחו אותה לבית יתומים קתולי שם נשארה תקופה ארוכה. הם לקחו אותה למשרד גרמני שבו יכינו לה תעודות תוך כדי הבאת פקודות : 1. תטעני שאת לא יודעת מי את. 2. תטעני שלפני המלחמה השאירו אותה בפתח בית היתומים בתור תינוקת. הכינו לה סנדוויצים והביאו אותה למשרד הגרמני – היה שם גרמני עם אקדח על השולחן ותיחקר אותה לגבי הזהות שלה (היא טוענת שלא זוכרת בדיוק מה היה בחקירה אבל זוכרת שהיא לא פחדה) אחת השאלות ששאלו אותה הייתה – "האם את יהודייה" והיא שאלה אותם בפליאה מזוייפת: "מה זה יהודייה". הביאו לאיזור כלבים בסיום החקירה והיא האכילה אותם בסנדוויצים שציידו אותה בה. מה שאישר לגרמנים שהיא קתולית במאה אחוז בגלל אמונה תפילה שיהודים מפחדים מכלבים. היא חזרה לבית היתומים שם הציקו לה בגלל היותה יהודייה תוך כדי שטענו שהיא הרגה את ישו. באחד הפעמים הגיעה הבישופ של הכנסייה והביא רק לה ברכה תוך כדי שאמר לילדים האחרים שהיהודים הם לא אלה שהרגו את ישו אלה מישהו אחר. היא זוכרת את הבישופ לטובה. היא לא זוכרת לגמרי את המקום האחר שהייתה בו אבל היא משערת שהיא הייתה בבית יתומים גרמני לאחר שגירמנו אותה בגלל עדויות על התקופה ההיא. היא זוכרת שהיה שם גרמני שהתייחס לה כמו לבת (כנראה הייתה בלונדינית ויש לה עיניים כחולות).   החיים אחרי סיום המלחמה: בסיום המלחמה היא חיפשה את אמא שלה ופרסמו תמונה שלה בעיתון בשביל לבדוק האם היא בחיים. כמובן שלא מצאו. הגיעו אליה ושאלו אותה האם היא רוצה להיות כמו שאר הילדים והיא כמובן אמרה שכן. לקחו אותה לכנסייה קתולית ושם היא הרגישה בנוח בגלל שכבר הייתה רגילה למנהגים הקתולים. היא זוכרת שהטבילו אותה בתור היום הכי כיף בחיים שלה שם כבר לא התעללו בה בגלל היותה יהודיה. בגלל שהרגישה שהיא קתולית ושווה לכולם ורצתה להחזיר לחלק מהפולנים. היא לקחה סיכה ובזמן אחת התפילות שלהם היא עברה ודקרה אותם בישבן. לקחו אותה לתא ווידוי שם התוודתה לכומר, היא זוכרת שעשתה הרבה מעשים מופרעים בשביל לדבר את הכומר שממנו הרגישה אהבה של אב לבת. ב1949 באפריל התרחש משפט ושאלו אותה האם רוצה למסור עדות, היא לא הייתה מעוניינת אבל אחיה של האם מארצות הברית שלח עדות בשביל שימצאו אותה בגלל העיתון שהתפרסם אז בשביל מציאת האם. בא לקחת אותה קצין גבוה ולקחו אותה בכוח בגלל שבתקופה ההיא היא התנגדה להיותה יהודיה (שמה הנוצרי היה חלינה). היא המציאה תאריך לידה לעצמה. בזמן העלייה. לוקחים אותה לבית של בחורה בשם עליזה שמונתה בתור האפרוטופוסית שלה, פסיכולוגית מאוד עשירה שנולדה בווינה. היא ישנה אצלה יום אחד והיא מסרה אותה לבית יתומים בלודצ' שם היא נמצאת עם עוד כמה ילדים לתקופה מאורכת של כמה חודשים. בתקופה הזו היא הייתה באחד המשפטים שהתרחשו כנגד הנאצים. היא זוכרת את היום הזה כ"עינוי מתמשך" שבתור ילדה בת 11 היה לה מאוד לא מובן. לאחר התקופה הזו היא הלכה לבית יתומים אחר בו היה משטר קומוניסטי קשוח. היה שם משטר קשוח מאוד וכיבוי אורות בשעה ברורה. היא זוכרת שלאחר כיבוי אורות היא ראתה שתי ילדות יוצאות מהחלון בחשאי, בתור ילדה סקרנית וטיפה מופרעת היא התגנבה אחריהן בחשאיות והגיעה למקום בו שמעה תפילה מאוד יפה בעברית ושם ראתה המון ילדים, המקום היה נראה לה כמו גן עדן. היא שאלה את אחד הילדים "מה זה המקום הזה" והוא ענה לה "ישראל". בשלב הזה הם הסבירו לה שלא כל היהודים נהרגו בשואה ושיש מדינה שלמה של יהודים!!!. היא ישר החליטה שהיא רוצה להגיע ל"גן העדן ליהודים". היא שלחה מכתב לעליזה ושם היא כתבה לה שלא משנה מה יקרה היא תעבור לישראל אחרת היא לא תראה אותה יותר. עליזה נבהלה ואספה אותה מהאיזור ונתנה לה לישון בביתה שלושה ימים. לאחר מכן היא עברה לגור בקומונה של השומר הצעיר אבל הרצון העז שלה לעבור לישראל גבר על הנסיון של הפקידים להשאיר אותה בבית של עליזה. היא נלקחה למשרד הפנים ושם נאמה נאום לגבי איך שפולין בשבילה זה בית קברות בלי קבר. היא מרגישה שאין לה שם אף אחד. היא הזכירה שהיא לא רוצה ללכת לאמריקה עם דוד שלה בגלל שזו ארץ קפיטליסטית. הם התרשמו מהנאום והעניקו לה דרכון פולני. לאחר כמה חודשים עליזה וקצין פולני לקחו אותה לרכבת לוונציה, מצד אחד היא רצתה לעלות לארץ ומצד שני בתור ילדה בת 12 היא חששה מנסיעה של כמה ימים לבד. היא עלתה בחשש לרכבת העמוסה במשפחות ורק היא בתור ילדה קטנה. לאחר שהגיעו לוונציה היא נדבקה למשפחת תיירים בוונציה וכך טיילה בוונציה בחינם. מווניציה עלתה לארץ באוניה ששמה "ארצה" בראשון למרץ 1950. היא זוכרת שהזיכרון הראשון שלה מהארץ הוא הכרמל בתור מקום יפה.

אשר מספר שבשנת 1938 היטלר עלה לשלטון והתחיל את התוכנית שלו ולכן בשביל אשר כבר אז החלה המלחמה. אמנם המלחמה באופן רשמי החלה ב1 בספטמבר בשנת 1939. אשר מספר שבהתחלה הפולנים לא היו נגד היטלר והם ריכזו כוחות בגבול צ'כיה בעיר צישין. הוא גדל בעיר פינסק על יד נהר ( 100 ק''מ מהגבול הפולני של היום- כיום בלארוס). הפולנים העבירו דרך הנהר אוניית קרב ולכן המבוגרים חשו באי וודאות. בתחילת המלחמה נפלה פצצה על יד ביתו אבל הוא מספר שהן לא היו רציניות. ב17 לספטמבר הרוסים נכנסו לעיר, הגברים לא היו בשלווה אבל זו הייתה מאין הצלה לעיר כי הגרמנים לא נכנסו בזכות הרוסים והייתה הרגשה שיהיה טוב. סבא וסבתא שלו מצד אבא גרו בעיירה יותר קרובה לגבול וב22 ביוני 1941 אשר ומשפחתו התארחו שם. באותו היום, הם הבינו שמתחילה מלחמה כי הגרמנים התחילו בהפצצות והצבא הרוסי החל לברוח. אבא שלו הצליח להשיג רכב (בימים האלה זה היה נדיר מאוד להשיג רכב) והם ברחו 20 ק''מ ובדרך היו הפצצות. כשהם הגיעו לעיר פינסק היה ברור שצריך לברוח. יומיים שלושה עברו והם לא ידעו איך לברוח. גרשון, אבא של אשר, עבד בחברת עצים והיה מומחה לעצים שאותם סיפקו דרך הנהר. היכולת של אביו לשלוט בכליי שיט נתנו לו אפשרות להושיב את משפחתו בהם. בזכות גרשון, הם הצליחו לשוט לקייב אבל זה היה עם הפצצות בדרך. אשר מספר שלפני שהגיעו לקייב הם נתקלו בגבול ישן ושם אביו ושלושת האחים של אביו לא הורשו להמשיך מתוך הטענה שהם יגויסו לצבא. בדיעבד אשר מספר שאביו והאחים שלו נרצחו בידי הנאצים בגטו פינסק. המקרה הזה היה השבר הגדול של המשפחה. לאחר שאולצו להיפרד מגרשון והאחים שלו הם נשארו במסע אשר (בן 8), עקיבא אחיו הגדול (בן 12) ואמו חווה. הם ישנו כמה ימים בנמל האוניות עד שהצליחו להשיג כלי שייט כדי לברוח, זו הייתה משימה קשה כי עכשיו גרשון לא נמצא איתם ולהסתדר בלעדיו זה מאוד קשה. בנמל התאספו אלפי אנשים והם עלו על אנייה עד לעיר באוקראינה (אז רוסיה) שהייתה 200 ק''מ מהחזית. בעיר הזו הביאו אותם לכפר משק ממשלתי רוסי ושם הוא מספר שהיה ''גן עדן''. הם התחילו להתלבש, לאכול ולקוות לטוב. לצערם שלושה חודשים בלבד לאחר מכן היה צריך לברוח עוד פעם. אשר אומר שכל הבריחות השפיעו עליו בצורה מאוד קשה כי לברוח יותר מפעם אחת זה כבר קשה. הם ברחו והגיעו לקווקז הצפוני ושהו שם מאוגוסט 1941 עד אוגוסט 1942. שם היה אוכל ותנאים יחסית טובים אבל האיימה עדיין שררה. לאחר מכן, אשר, אחיו ואימו עברו מסע של 8000 ק''מ לאורך חמישה חודשים. הם רכבו על עגלה וסוס ושטו באוניית תנקר דרך הים כספי לטורקמניסטן. שם עלו על רכבת מסע עד לעיר פירם ומשם לאוקראינה.