חיה גרוס

הוריי נולדו בעיר צ'נסטחוב בפולין. אמי נולדה בשנת 1913, על אבי איני יודעת דבר. רק ידוע לי שקראו לו אברהם, שהייתה לו חנות נעליים עד פרוץ המלחמה, ושני הוריי עבדו בה. אני נולדתי בשנת 1940, במהלך מלחמת העולם. עם פרוץ המלחמה היהודים עוד הורשו בבוקר לצאת לעבוד, ובערב היו בהסגר (בגטו). מאחר שהייתי תינוקת קטנה השאירו את סבא יוסף (אבא של אמא) לשמור עליי בזמן שהוריי יצאו לעבוד בחנות. כשהמצב החמיר אמי הבינה שלא תוכל להגן עליי עוד. היא חששה שלא תעמוד במלחמה ורצתה שלפחות אני אנצל. וכך עשתה: היא תלתה על צווארי חוט ואליו היה מחובר השם ״קרישה״, ומאחר שהבנתי פולנית החליטה אמי להשאיל לי זהות בדויה של ילדה פולנית. היא מסרה אותי לידי פולני, שעזר אז ליהודים, והוא הוציא אותי אל מחוץ לגטו, הביא אותי למנזר וטען שמצא אותי ברחוב. את שנות ילדותי הראשונות עשיתי במנזר כילדה יתומה פולניה. אחת לכמה זמן היה הפולני בא, מתעדכן על מצבי ומוסר את המידע לאמי בגטו. לאחר זמן מה גילו הגרמנים על מעשיו של הפולני הטוב והרגו אותו. מאז לא היה לאמי שום קשר או מידע עליי. על גורלו של אבי כמעט אינני יודעת דבר, פרט לעובדה שנהרג במלחמה, ירו בו. במלחמה הארורה איבדה אמי כאמור את בעלה אך גם את הוריה ואת ארבעת אחיה ואחיותיה. נותרו רק היא, אחיה ואחותה הצעירים. בזמן המלחמה הגיעה למנזר משפחה פולנית חשוכת ילדים כדי לאמץ ילד. כשראו אותי מיד מצאתי חן בעיניהם והם בחרו בי. אין לי שום זיכרונות מתקופה זו. אמא שלי שרדה את המלחמה על ידי שהתחבאה עם אחותה הקטנה בתוך תנור חימום. אחיה הלך ליערות, היה פרטיזן, ניצל ועלה לארץ ישראל. לא היה אתו קשר עד שנפגשו בארץ.

מנחם נולד בשנת 1927 בכפר דוביינקה בפולין, האח הצעיר למשפחה בת שנים עשר ילדים. עוד לפני פרוץ המלחמה שישה מאחיו מתו כתוצאה ממחלות שונות ואחיו הבכור עלה לארץ ישראל. עם פרוץ המלחמה עבר מנחם עם משפחתו לכפר באזור לבוב שבאוקרינה. בשנת 1941 נלקח מנחם למחנה עבודה קורוביצה שם היה עד יולי 1943. במחנה הוא שירת כמשרתו האישי של מפקד המחנה ולכן זכה לתנאי מחייה משופרים. אביו מת בגטו מרעב, יתר משפחתו הושמדה בטרבלינקה בדצמבר 1942 למעט אח אחד שעזב עם הישיבה שלו ואחות אחת שניצלה בזכות שוטר אוקראיני שהכיר את בני המשפחה ולאחר מכן הועברה למחנה עבודה של נשים על ידי מנחם. מכיוון שמנחם ידע שהמחנה עומד להתחסל הוא דאג יחד עם קבוצת חברים יהודים לארגן מקום מסתור ביער. מנחם, אחותו וקבוצת החברים ברחו ליער ביולי 1943 וחיו שם במשך שנה. ביולי 1944 עם שחרור האזור על ידי הצבא הרוסי מנחם עזב את היער וחי בלבוב עד דצמבר 1944. לאחר מכן עבר לקטוביץ' שם שהה עד אוגוסט 1945 משם עבר לפראג, למינכן ובספטמבר 1948 עלה לארץ ישראל.

דבורה גליקשטדט נולדה ב 1.5.1933 בכפר קטן בשם טורביה שלא מופיע באף מפה. בכפר חיו מעט מאוד יהודים. כל יהודי הכפר השתייכו לאותה משפחה והשתייכו לקהילה היהודית בעיירה רוזוודוב על נהר הסאן בגליציה. המשפחה של דבורה מנתה 7 נפשות: זוג הורים וחמישה ילדים. שמות הילדים: אריה, אווה, חיה , דבורה והאחות הקטנה שושנה. בכפר גרו גם דודים ודודות ובני דודים, המשפחה של דבורה גרה בכפר מדורי דורות, אביה היה תלמיד ישיבה ואמה הגיעה מטרנובזג . אמה של דבורה נפטרה כשהייתה בת 5. זכרונותיה של דבורה מתחילת המלחמה (כשהייתה כבת 6: "אני זוכרת שלפני שהגרמנים הגיעו היו הפצצות, טסו אווירונים וכולם יצאו לראות את ההפצצות. לא אותנו הפציצו, זה לא היה מכוון אלינו, אני מנחשת שהגרמנים הפציצו ריכוזים גדולים יותר של אוכלוסיה. אחרי שהגרמנים נכנסו אני זוכרת אווירה קשה. הגרמנים נכנסו, על יד הבית שלנו היה הבית של דוד שלנו. הייתה גדר והיה שער. הבית שלו היה על יד הרחוב הראשי, ואנחנו רצנו לראות את הצבא הגרמני נכנס ועשינו לו שלום. זכרונותיה של דבורה במהלך המלחמה: הגענו לשוק נעמדנו לפי פקודה מסביב לכיכר. אני זוכרת את זה, עמדנו מסביב והגרמנים הסתובבו בתוך המעגל עם כלבים וכולנו פחדנו נורא כי יהודים לא גידלו כלבים. והגרמנים צעקו: "יהודים ארורים" ונתנו פקודה לעזוב את העיר. אני חושבת שאני זוכרת כשאבא נעל את הבית בכפר הוא כנראה תיאר לעצמו שלא נחזור לשם יותר, הוא מסר לגרמנים את המפתח ובכה מיד ויצאנו לדרך ברגל. לא היו מכוניות, שכרו עגלות כדי לסחוב את הציוד. הייתה שקית עם תכשיטים של אמא ששמו לאחותי על הצוואר כי היא הייתה קטנה וחשבו שעליה לא יעשו חיפוש. עברנו ממקום למקום, נדדנו בין מקומות שהנאצים לא הגיעו אליהם עדיין. אנחנו ישבנו בעגלה, התקדמנו יחד עם שיירה גדולה של פליטים. כל פעם היינו מגיעים למקום ואז המורה דרך הפולני היה שם לנו מלכודות, אי אפשר להאמין הפולנים היו קופצים עלינו ושודדים אותנו. דבורה מספרת שכשהם היו מגיעים לעיר לבוב היו לוקחים את אביה ואת אחיה לעבודות כפיה בעיר, היא מספרת שהם היו חוזרים משם מוכים ומושפלים. לאחר שהיו בלבוב הם עברו ברכבת להרי אופל והתמקמו במחנה אסירים שבו גרו כמה משפחות באותו צריף, למקום קראו "קורוסטלובקה". בזמן השהייה במחנה אביה ואחיה של דבורה עבדו בכריתת עצים ביער. הרוסים הבינו שהמשך השהייה שם הוא גזר דין מוות והוציאו את הילדים לבית יתומים. דבורה ואחיותיה עברו לבית יתומים. באותו הזמן אביהן התחתן בשנייה עם אישה יהודייה בשם סימה. .