״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)

שנדי מילר

31.12.1929
 
גלאנטה
סלובקיה

כתובת:

גלאנטה

שנדי מילרשנדי מילר
שנדי מילר
קובץ שמע:

העדות

ילדות בגלנטה

שנדי גדלה בגלנטה שבצ'כוסלובקיה למשפחה יהודית חרדית מרובת ילדים. להוריה יהודה אריה וצורטל היו שישה בנים ושש בנות, והיא הבת העשירית מתוך ה 12. הילדים דיברו הונגרית וסלובקית, והוריה דיברו גרמנית. הייתה להם פרנסה טובה. הוריה ניהלו מסעדה, אולם חתונות ובית קפה. נוסף על כך היה להם יקב בביתם. ילדותה הייתה טובה וכל הסובבים אותה רצו להיות חברים שלה. כל יום בני משפחתה היו אוכלים יחדיו. בוקר צהריים וערב היו יושבים סביב השולחן ואוכלים ארוחה משפחתית. שנדי: "מי שעבר בגלנטה ידע שיש לו מקום אצלנו".

תחילת המלחמה והגטו

החיים היו אחרים לגמרי לפני המלחמה. שנדי מספרת שב 19 במרץ 1944, אחד הימים היפים בחודש, היא ואחותה ייטי ישבו בחדר וקראו ספר. פתאום אימן נכנסה ואמרה להן: "בנות, הגרמנים כבשו את הונגריה". ממשלה פרו נאצית עלתה לשלטון בצ'כוסלובקיה ושיתפה פעולה עם הגרמנים בתהליך ההשמדה. נחקקו חוקים ונתלו שלטים אנטישמיים בכל רחבי המדינה. לאט לאט פורסמו חוקים ורגולציות שמנעו מהיהודים חופשיות ושוויון: איסור על שימושים בתחבורה ציבורית, איסור על מעבר מיישוב ליישוב ושעל יהודים לצאת מהבתים בעטיית טלאי צהוב בלבד. באותה שנה הוקם גטו גלנטה בסביבת בית הכנסת הגדול ושנדי ומשפחתה הועברו לשם. בכל העיר הוקמו רמקולים והודיעו בהם שכל היהודים חייבים לעזוב את בתיהם ולעבור לגטו ויכולים לקחת רק מה שיוכלו לתפוס בשתי ידיים. העזיבה הייתה קשה עבור שנדי. היא מספרת שגם היום המחשבה על אותו יום מעבירה בה תחושות קשות. היא הייתה צריכה לעזוב את החיים המוכרים לה ולהשאיר הכל מאחור.

אושוויץ

כשהגיעו לאושוויץ ביום הרביעי, הופרדה שנדי מהוריה ושלושה מאחיה. מלבדה ומלבד אחותה ייטי ואחיה יחזקאל, איש משמשפחה לא שרד את מחנה ההשמדה. כשהגיעו לאושוויץ הוכרחו להתפשט מכל הבגדיהם. שנדי החביאה דפים שהוציאה ממחברת בה כתבה יומן בביתה, בהם כתבה את חוויותיה לאורך כל שהותה במחנה ההשמדה. לשנדי לא היה איפה להחביא את הדפים אז היא הכניסה אותם לכיסים של השמלה של אחותה. כשהגיעו לצריפים, החביאה שנדי את הדפים בין מיטות העץ לקיר. שנדי שהתה באושוויץ 3 חודשים. בכל פעם שירד גשם, הם יצאו החוצה ופתחו את הפה שלהם בניסיון לשתות ממנו. יום למחרת כשהיו שלוליות הם רכנו מעליהן ושתו מהן: "ככה נשארנו בחיים". כדי להעביר את הזמן, שנדי ועוד 45 בנות מגלנטה סיפרו אחת לשנייה סיפורים מצחיקים מילדותיהן בעיר המשותפת, וכך תמכו זו בזו: "הצחוק הביא לנו כח".

עבודת כפייה והיומן

אחרי הסלקציה הראשונה, בגיל 14.5 בלבד, נלקחה שנדי לעבודות במפעל לייצור חלקים למטוסי קרב ותחמושת. כשיצאו מאושוויץ שנדי לקחה את הדפים מבין החריצים, עשתה מהם שני כדורים והחביאה אותם מתחת לבית השחי שלה. אורך כל משמרת במפעל היה 12 שעות ללא הפסקה. שנדי עסקה במדידת אורך ורוחב של תרמילים והוכרחה לכתוב הכל בכרטיסיות ונשארו לה כרטיסיות רבות שלא עשתה בהן שימוש. הדפים של היומן המקורי שלה ניזוקו בגלל מזג האוויר והתנאים הקשים, וכך שנדי החליטה לשמור את כרטיסי הרישום המיותרים במטרה לשחזר את הכתוב בדפים המקוריים. שנדי כתבה בסתר על קורותיה לפני ההגעה למחנה ועל החוויות במשך שלושת החודשים בהם שהתה בו.

שחרור וחזרה לגלנטה

במאי 1945 שוחרר המחנה על ידי הצבא האדום. כשאמרו שנגמרה המלחמה, כולן התחילו לבכות. לפני פרוץ המלחמה מספר היהודים בגלנטה עמד על 1200 אנשים. בסופה, נותרו מהם 270 בלבד. שנדי וייטי חזרו לגלנטה אחרי שחרור המחנה. שנדי הייתה בת 15.5. אחרי שישה שבועות הופיע יחזקאל בגלנטה אחרי שטופל בבית חולים בגרמניה. שנדי מספרת שכמעט כל יום זוג חדש מהיהודים הנותרים בגלנטה התארס. אחותה ייטי אחת מהן. אחרי החתונה הם קיבלו את אחד מהבתים וגרו בו. שנדי הכירה את אחיו של בעלה של אחותה, שמו מיכאל, שלימים יהיה בעלה.

עלייה לארץ והמשפחה

השניים עלו יחד עם בני משפחותיהם ובתם התינוקת לארץ בשנת 1949, והשתקעו בירושלים. שנדי מספרת שיום אחד, אחד מנכדיה שאל אותה: "סבתא תספרי לי על האחים שלך, ועל אמא שלך, מה לא הייתה לך אמא?" שנדי השיבה: "בטח לכולם יש אמא" הנכד שאל: "אז איפה האמא שלך, את אף פעם לא מדברת על אמא שלך". שנדי אמרה: "הרגו את אמא שלי" הנכד השיב: "הרגו את אמא שלך? ואיפה את היית?". שנדי סיפרה: "אני ברחתי". הנכד שאל: "מדוע ברחת?" וכך שנדי החליטה להתחיל לספר את הסיפור שלה. בנה הגדול של שנדי נפל במלחמת יום הכיפורים. שנדי אומרת שהקמת משפחתה הגדולה היא הנקמה שלה בגרמנים, שרצו להרוג ולהשמיד את כל עם ישראל, ושהילדה בת החמש עשרה שהייתה, הביאה לעולם ילדים נכדים ונינים שהולכים ולומדים בישיבה, ומחזיקים את עם ישראל.

סיפור

יוםכיפור הגיע, כשנכנס חייל נאצי ושאל אם מישהי מהבנות מתכוונת לצום. הן כולן ידעו שאם מישהי אחת תרים את היד, היא תיענש. אך כולן הרימו את היד ללא יוצא מן הכלל. 300 בנות מהמפעל החליטו שהן כולן צמות ביחד. כשהן חזרו מהמפעל בסוף צום כיפור, חיכו להן 300 מנות של מרק ולחם. שנדי:" באצבע אחת אי אפשר לעשות שום דבר, אבל בעשר אצבעות אפשר לעשות הכל".

מהחיים שאחרי

במהלך המלחמה שנדי שמרה על קבוצה של ילדים. היא לימדה אותם שיר בהונגרית והיו נוהגים לשיר אותו הרבה ולרקוד לצליליו. לאחר המלחמה שנדי הגיעה לביקורת בקופת החולים, עצר אותה גבר וזיהה אותה. אותו גבר שזיהה אותה היה אחד מהילדים ששמרה עליהם בזמן המלחמה והוא זכר את השיר שלימדה אותם.

ציר הזמן האישי של 

שנדי מילר

תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע

תיעדו:

  • אלית בריל, יא6
  • אילנה לואי כץ, יא6
מחזור 
כט

עדויות נוספות מ

סלובקיה

:

ברטה גוטמן
ברטה גוטמן
סלובקיה
31.12.1933
לא יודע
לא יודע
ברטה גוטמן נולדה בשנת 1934 בסלובקיה. ברטה נולדה בת בכורה לשני אחים קטנים, בן ובת. שהייתה בת שש, היא ומשפחתה נכנסו למחנה העבודה סרד בסלובקיה למשך כמה חודשים ולאחר מכן היא נשלחה ברכבות עד שהגיעו למחנה העבודה נובקי. ברטה מספרת על התקופה במחנות העבודה כתקופה קשה מאוד של רעב ומחלות. בנובקי הייתה ברטה תקופה ארוכה עד שחולצה והוברחה עלי ידי פרטיזנים. הפרטיזנים, הסתירו את ברטה בבונקרים בכפרים שונים. בגיל שמונה הגיעה ברטה למזר שהחביא ילדים יהודים. שם, למדה את תפילות הנוצרים. לאחר מכן נשלחה ברטה לאושוויץ. רגעים לפני הכניסה לתאי הגזים, הצלב האדום הגיע ושחרר את המחנה. לאחר המלחמה, בהיותה בת עשר אושפזה ברטה למשך שנה בבית חולים בגלל מחלת השחפת. לאחר שהשתחררה מבית החולים הצטרפה לתנועת השומר הצעיר שעודדה אותה לעלות לארץ ישראל. בגיל חמש עשרה, בשנת 1949 עלתה ברטה לארץ בספינת מעפילים, התגייסה לצבא ושירתה בנח"ל. לאחר שחרורה פגשה את בעלה זכרו לברכה ונולדו להם שני ילדים- בת ובן.
חנה אווה בורגר
חנה אווה בורגר
סלובקיה
2.3.1938
סלובקיה, קושיצה, רוזוולטובה.
סלובקיה, קושיצה, רוזוולטובה.
שמי בילדותי היה אווה בורגר. את אבא שלי טיבור בורגר לא ראיתי מאז גיל שנתיים וחצי. הוא נלקח למחנה כפיה עם מנהיגים אחרים של הקהילה היהודית. אחרי שנתפס מחזיק יומן במחנה, בו הוא תיעד את זוועות הנאצים, הוא נשלח לאוקראינה, לקו הלחימה בין ההונגרים והגרמנים מצד אחד, לרוסים מהצד השני. את היהודים שם הכריחו ללכת לפני כוחות הצבא, כדי שהם יתפוצצו על המוקשים ולא החיילים ההונגרים והגרמנים. כך אבא שלי נרצח. אמא שלי, לילי, קיבלה הודעה על מותו מהצלב האדום. בהודעה גם נכתב שהוא נקבר בקבר אחים שם. כל משפחת אבי, משפחת בורגר, לא שרדה את השואה. רק אני נותרתי כזכר למשפחת בורגר. סבא שלי מצד אימי, מוריץ רוט, היה אדם עשיר ולכן הייתה לו אפשרות לעשות מה שאנשים אחרים לא יכלו להרשות לעצמם. חשוב מכך, היתה לו הבנה כי שום דבר טוב לא יצא ממילוי ההנחיות של הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם והוא ארגן אנשים שיסייעו להם. לאחת העובדות שלו, גברת דג'אנגי, היה בית בעיר ובית בכפר, וכל המשפחה שלי, מצד אימי, התחבאה במשך חודשים רבים בדירה שלה בעיר (שהיה ממש ברחוב ראשי בעיר). כשתפסו אותנו ב-1944 נשלחנו לבית מעצר בבודפשט, אבל כיוון שהמלחמה הייתה לקראת סיום לא נשלחנו לאושוויץ, ושוחררנו אחרי כמה ימים. בבודפשט אמא שלי, לילי, הכניסה אותי לבית יתומים של הצלב האדום, והיא השיגה עבודה כמטפלת בבית היתומים. אסור היה לי לקרוא לה אמא ואסור היה לנו להראות שאנחנו מכירות אחת את השנייה. כך חיינו במשך כמה חודשים. כששמענו שהרוסים מתקדמים לכיוון קושיצה, עיר הולדתי, אמא שלי החליטה לקחת אותי לשם, כשהמחשבה שלה היתה שזה יהיה המקום הראשון שישוחרר. אמא שלי הייתה צעירה, שיערה היה בהיר, עיניה ירוקות והיא דיברה גרמנית רהוטה. היא החליטה שנעלה על טרמפ בשיירה של הצבא הגרמני, מתחזות לגרמניות, בחזרה לקושיצה. וכך נסענו, נסיעה שהייתה אמורה לקחת כמה שעות, אך בפועל לקחה הרבה יותר זמן, מאחר ובעלות הברית הפציצו את השיירה לאורך כל הדרך והיינו צריכים לעצור כל פעם ולתפוס מחסה. בסופו של דבר הגענו לקושיצה. זה היה באמצע היום במקום בלילה. והנה היהודייה הולכת לה באור יום באמצע הרחוב הראשי כשהיא אוחזת בידה הקטנה של בתה. בשלב הזה היה ברור לכולם שהמלחמה עומדת להסתיים ולכן המקומיים חששו כנראה להלשין עלינו. כשהרוסים שחררו את העיר, היינו הראשונות לחזור לבית שלנו. זה היה הבית הראשון בעיר, שבו למעשה חזרו היהודים לגור. יהודים מקושיצה ששרדו את השואה הגיעו דבר ראשון אלינו הביתה. גב' דג'אנגי, שנעצרה גם היא כשתפסו את המשפחה שלי, קיבלה אות חסידת אומות העולם על הגבורה שלה.
מרדכי הראלי
מרדכי הראלי
סלובקיה
12.10.1933
חלק גדול מתקופת השואה היינו מוגנים, כי אבא שלי זכרו לברכה עבד כמהנדס ברכבות של הממשלה הסלובקית ששיתפה פעולה עם הנאצים, והוא היה חיוני למאמץ המלחמה. במסגרת תפקידו הוא גם ניסה להעביר מידע, ידע היטב על הרכבות שנוסעות לאושוויץ והעביר מידע למי שהיה צריך להעביר אותו הלאה ולעזור. לצערנו המידע הזה לא נעשה אתו שום דבר, והרכבות המשיכו לנסוע. היינו מוגנים עד אוגוסט 1944, מוגנים חלקית, כי הסתובבנו עם טלאי צהוב מיוחד מפלסטיק שהיה כתוב עליו HS, יהודי שחיוני למאמץ הכלכלי במלחמה. באוגוסט 44' בסלובקיה, פרץ מרד, והגרמנים עדיין הצליחו להשתלט מהר מאוד על המרד. הקימו ממשלת בובות שהייתה לחלוטין בידיהם, ומאותו מועד כל ההנחות וההטבות שניתנו ליהודים בוטלו. כל היהודים הצטוו להתייצב כדי להעביר אותם למחנות ריכוז. מאחר שאבא שלי ידע מה קורה באותן הרכבות ומה קורה עם הנוסעים של אותן הרכבות, הוא העדיף להסתתר. לקח אותנו והסתתרנו אצל משפחה נוצרית, כמונו עשו עוד יהודים שהבינו לאן הרוח נושבת. היינו במסתור עד ממש חודש וחצי לפני סוף המלחמה חודש וחצי לפני סוף המלחמה פתאום תפסו אותנו ועלו על עקבותינו. התעללו בנו קשות, באבא ואימא, ואני ראיתי את זה. ניסו להוציא מהם מידע על יהודים נוספים שאפשר – חודש לפני סוף המלחמה – לתפוס ולהשמיד. אחרי שתפסו אותנו ואחרי החקירה שנמשכה לילה אחד, העבירו אותנו למחנה מעבר, מחנה ריכוז בשם סרד לאחר מכן העבירו אותם למחנה אחר עד לשחרור.

עדויות נוספות

:

אולק וייסלפיש
אולק וייסלפיש
פולין
31.10.1922
לא ידוע
לא ידוע
במסגרת פרויקט תיעוד והנצחה נפגשנו עם אולק וייסלפיש שורד שואה מפולין שבדרך נס ניצל הוא ומשפחתו מהתופת. אולק בן ה 100 אירח אותנו בביתו בתל אביב ושם במשך 4 שעות סיפר את סיפורו לפרטי פרטים ותיבל את סיפורו בהרבה הומור. אי אפשר היה שלא להתרגש מהמאמץ שעשה בשיחה אתנו ומהיסטוריה של איש אחד שבעצם מתאר את ההיסטוריה של אומה שלמה - העם היהודי. אולק, נולד ב1922 פולין בעיר לבוב ,שם הוא בילה את רוב ילדותו, הוא למד בבית ספר יהודי ״חווים דעת״ . הוא מספר שהייתה לו ילדות יפה עד גיל 10. להוריו היה בית חרושת לנעליים שהצליח מאוד והם חיו ברמת חיים גבוהה מאוד. 1932 אביו נפטר משטף דם במוח, ואימו לקחה את ניהול העסק שהתפתח מאוד והמצב הכלכלי היה מצוין. שלוש שנים לאחר מכן נחתם הסכם מילוטרופ מולוטוב שבו הרוסים והגרמנים פלשו לפולין וחלקו את השליטה עליה. אולק בחוכמה רבה עבר לצד הרוסי והועבר ברכבות יחד עם משפחתו למחנה עבודה ברוסיה. הרכבות אינן היו רכבות מסע רגילות אלא רכבות שנועדו למסע של בעלי חיים ולכן התנאים היו קשים. המסע ברכבת היה קשה מנשוא, רכבת משא בקר ללא חלונות או דלת שאפשרו אויר, אולק תיאר מסע ארוך מאוד ומתיש. בסופו של המסע, לאחר ימים ארוכים, הגיעו למחנה עבודה בסיביר ושם פגש אותם אדם "נמוך יותר מיצחק שמיר" שהסביר להם שכאן צריך לעבוד אחרת לא יוכלו לשרוד. במחנה אולק תיאר עבודת פרך הכוללת סבלות קשה, חטיבת עצים ותלישת שורשי עצים מהקרקע. אולק תיאר את העבודה כקשה מאוד והסביר כי מאחר והיה צעיר היה מסוגל לעבוד בתנאים אלו בקור מקפיא ועם ככ מעט אוכל . בנוסף , מאחר ואביו נפטר שנה לפני המלחמה הוא נאלץ לדאוג לאמו ואחיו הקטנים שלא יכלו לעבוד כמוהו. אולק סיפר שמאחר והיה מלומד וידע לדבר גם רוסית יכל לתקשר עם הרוסים ,ולקבל יחס מועדף . אולק עבד במחנה העבודה כ 3. שנים קשות. בשל הקשרים שהצליח לייצור הם הצליחו לברוח חזרה ללבוב ושם החל ללמוד רפואה, הוא למד רפואה כשנה עד ששמע על המרד בגטו ורשה, הוא חשב ש ״לא הגיוני שהם שם נלחמים בדמם ואני פה לא עושה כלום״, הוא מחליט להתגייס לצבא , שם הוא נהפך להיות חובש והתחיל להתקדם בדרגות . לאחר שנה ב 1940 הוא שומע שהגרמנים הולכים לפלוש ללבוב הוא דואג נורא למשפחתו, הוא מתחיל לחפש דרך להעביר את משפחתו אליו. אולק מתקשה למצוא אישורים עד שפוגש באחת הקולודות שלו ללימודים שמצליחה להשיג לו הסעה של המשפחה בדרך לא חוקית. תוך סיכון חייו הוא נוסע ללבוב להחזיר את משפחתו, אולק מעיר אותם באישון לילה ואומר להם שיש להם שעה לאסוף את החפצים ולצאת, תוך שעה כולם היו מוכנים ונסעו לוורשה. אולק מסיים את לימודיי הרפואה שלו בהצטיינות וב1952 מחליטים אולק ומשפחתו לעבור לישראל
שולמית שולץ
שולמית שולץ
פולין
31.12.1934
סיפור חייה שולמית שולץ נולדה בפולין בעיירה קרקוב בספטמבר בשנת 1935 והייתה בת יחידה. שולמית הייתה בת ארבע כשפרצה מלחמת העולם השנייה (בשנת 1939). שולמית נולדה לבית עמיד, ובשנתיים הראשונות של המלחמה שולמית עוד הייתה בביתה ולא הרגישה את המלחמה כששולמית הייתה בת שש היא התחילה להרגיש את המלחמה, ההורים שלה אמרו לה שהיא הולכת לחופשה אצל ההורים של העוזרת שהייתה להם, אמא שלה התחילה לבכות ושולמית לא הבינה למה היא בוכה כי חשבה שהיא הולכת לחופשה והפעם הזאת, הייתה הפעם האחרונה שהיא ראתה את ההורים שלה לשולמית היה טוב אצל הפולנים עד למתי שהפולנים בכפר שהייתה בו התחילו לדבר ולחשוד והמשפחה ששמרה על שולמית חששה בגלל הסכנה הכרוכה בהמשכת השמירה עליה, וכך היא התחילה לעבור ממשפחה למשפחה. יום אחד חיילים גרמנים דפקו בדלת ואמרו שבאו בשביל לקחת את הילדה היהודייה. הגרמנים לקחו אותה למחנה צבאי ששם הפגישו אותה עם מתורגמן וקצין גרמני, הם שאלו אותה לגבי המשפחות שהייתה אצלן (משפחות פולניות). שולמית לא הבינה למה הגרמנים לא היו אנוכיים כלפיה כי בקרב היהודים ושאר העולם הגרמנים היו ידועים כרעים, הסיבה שהם היו נחמדים אליה הייתה שהיא הייתה נראית כמו גרמנייה. אחר כך העבירו אותה למחנה העבודה בייז׳רנוב שהציל את חייה, החיים במחנה היו בסדר מלבד הרעב הכבד שהיא חוותה. החורף בפולין היה חורף כבד וכשהוא הגיע לשולמית היה רק זוג נעליים אחד שהסוליות שלו נקרעו והקור גרם לה לכאבים, הכאבים המשיכו עד לאחר שיהודי מהמחנה שהייתה בו הכין לה נעליים חדשות. לילה אחד חיילים גרמנים העירו את היהודים באמצע הלילה ובישרו להם שהם עוברים מחנה, רובם הלכו לשם ברגל וילדים ואנשים חולים נסעו לשם. דודה של שולמית הייתה מאוד חלשה וחולה ולכן רצתה לנסוע אל המחנה אך שולמית לא מצאה את נעליה והתעקשה למצוא אותם דבר זה גרם להן לפספס את ההסעה ושתיהן נאלצו ללכת אל המחנה ברגל. לשולמית היה מאוד קשה בדרך לשם, לאורך כל הדרך דודתה הרביצה לה והתלוננה שהיא הסיבה שהיא צריכה ללכת ברגל ולסבול ובנוסף היה שלג כבד מאוד שהקשה על ההליכה. בסיום הדרך הן הגיעו ליעד שלהן, למחנה סקורקניינדה. כשהן הגיעו למחנה הן ראו אנשים בוכים ולאחר מכן שולמית ודודתה גילו שהחולים והילדים שהיו בהסעה הועברו ישירות להשמדה, ברגע זה שולמית הבינה שהנעליים שלה הן אלו שהצילו אותה. לאחר מכן שתיהן הועברו לעיר צ׳נצ׳וחובה ששם לא נשארו הרבה ילדים. יום אחד הגרמנים העמידו את כולם בשורה והוציאו את כל הילדים הישר להשמדה, כשדודתה הבינה מה הולך לקרות היא שמה מעל שולמית את המעיל שלה כך שהחיילים הגרמנים לא יזהו אותה יישלחו אותה להשמדה, החיים בתקופה זו לא היו קלים בשביל שולמית והיא תמיד הייתה מאוד רעבה. כשהיא הייתה רעבה היא הייתה תמיד חושבת על ארוחת מלכים בבית. לאחר כמה ימים אחרי שהגרמנים העבירו את שולמית ודודתה אל מחנה הצריפים שבו היו תולים כל יהודי אשר ניסה לברוח, יהודי אחד אמר לשולמית ולדודתה שהגרמנים עזבו את המחנה, לאחר שהבינו שהגרמנים אכן עזבו, כשהן עזבו את המחנה הן הלכו עד שהגיעו למקום שבו היו בתים ונכנסו לדירות שגרמנים חיו שם בתקופה ונטשו אותם,
זלמן טורגן
זלמן טורגן
רומניה
27.11.1941
זלמן טורגן, בן למיכאל וטניה נולד בזמן השואה ב28 בנובמבר 1941. הוריו נולדו ב1914 בתחילתה של מלחמת העולם הראשונה. הם הכירו במסגרת תנועת נוער וב1940 הוריו גרו והתחתנו בקישינב (רומניה) כאשר הרוסים היו בשליטה. בינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה וביולי 1941 הגרמנים נאצים נכנסו לרומניה והרומנים נכנעו ללא קרב. הגרמנים התעללו, ופגעו ביהודי רומניה, הפציצו את העיר וסגרו אותם בגטו קישינב. באותה תקופה קישינב הייתה מחולקת לשני אזורים: חלקה העליון היה שייך ליהודים העשירים שאותם הגרמנים תקפו ראשונים, ובחלקה בתחתון היו היהודים היותר עניים ומשם יותר הצליחו להינצל. אימו ואביו של זלמן גרו בחלק התחתון של קישינב והצליחו להתחבא במחסן של כרוב כבוש. בתוך הגטו הוריו הצליחו להתחבא מהגרמנים בהריסות ועברו מבית לבית מכיוון שראו שהגרמנים לוקחים יהודים ל"עבודה" אך היהודים לא חזרו. המנהיגות היהודית ניסו לשכנע את הנשיא הרומני אנטונסקו לא לשלוח את היהודים למחנה אך ללא הצלחה. למזלם של יהודי רומניה הנשיא הרומני החליט שהרומנים יחליטו על כל הוצאה להורג של יהודי, ולא הנאצים שמראש התכוונו להשמיד יהודים. בשלב מסוים הוחלט לסגור את הגטו ושלחו את היהודים מזרחה לכיוון מחנה כפייה באוקרינה. המסע לאוקרינה היה כ85 קילומטר שבה היהודים הלכו ברגל במשך שלושה ימים, כל רכושם היה אסוף בשמיכות והועלו על עגלות. זלמן מספר שגירשו את היהודים בקבוצות והוריו ומשפחת אביו היו בין הקבוצות המאוחרות יותר. אימו כבר הייתה בהריון איתו 6 או יותר חודשים ואביו כל הזמן דאג לה ולכן דאג שהיא תשב על חבילות הרכוש. היו יהודים שניסו לברוח בדרך, רובם נהרגו, אך הוריו החליטו להישאר. בדרך לאוקרינה הגרמנים ראו שחיים, סבו של זלמן התמוטט באמצע הדרך והאט את הקבוצה ולכן הוא נלקח הצידה ונורה למוות. אביו ניסה לעזור ולהציל את הסבא אך לא הצליח וכמו כן חטף מכות. עד יום זה זלמן לא יודע איפה הסבא נקבר. בזכות סיפור זה זלמן מספר שהוא משתדל להיות סבא טוב לנכדים שלו כי לו לא היה אחד. הוריו הגיעו למחנה ריבנצה באוקרינה, ושם הוא נולד. זלמן נולד על ריצפת בטון, הוריו נתנו לו את השם זלוטה על שם סבתא שלו מצד אימו. עוד כשהוריו עזבו את הגטו ברומניה אביו כיסה את עצמו בסדינים מכיוון שחשב צעד אחד קדימה והתכונן ללידת בנו ולאחר שנולד הסדינים שימשו כחיתולים. אביו עבד באיסוף פחם ובמסגרת עבודתו הוא היה גונב פחם בשביל לחמם את החדר. בחדר האוכל של הקצינים הגרמנים, היו מקלפים את תפוחי האדמה וזורקים את הקליפות, את הקליפות הוריו של זלמן לקחו ומהם בישלו מרק וזלמן מספר שבזכות המרק אימו הצליחה להניק אותו שנתיים וזה נס שהוא נשאר בחיים. כשזלמן היה תינוק הייתה שיחה בין ההורים האם כדאי להשאיר את זלמן בחיים או לחנוק אותו עם כרית. זלמן מספר שאימו אמרה שאולי לא כדאי לתת לו לחיות לאור התקופה הקשה אך אביו לא הסכים ובכך הציל את חייו. זלמן משתף שהוא מרגיש שהוא חייב את החיים שלו לשני הוריו: לאימו מכיוון שהולידה אותו, ולאביו מכיוון שהציל אותו. לאחר הפלישה של גרמניה לברית המועצות הרוסים הצליחו להדוף את הגרמנים ובסופו של דבר הרוסים הגיעו לריבנצה ושם אביו התגייס לצבא הרוסי בתור מתורגמן והצליח ללמוד 4 שפות. במסגרת התגייסות האב לצבא הוא עזב את המחנה ואמא נשארה לבד עם זלמן עד כמעט סוף המלחמה. בסוף המלחמה אישרו הרומנים לכל מי שגורש מקישינב לחזור, אז אימו וזלמן חזרו. לאחר המלחמה האבא הגיע לצרנוביץ ורצה לחפש את האמא. האבא פגש במקרה מישהו שסיפר לו שפגש אישה שהתאימה לתיאור של האמא עם איזה ילד שנגרר אחריה והם נמצאים בקישינב. הרומנים לא אישרו ליהודים לצאת מקישינב אבל האבא היה כל כך נחוש להיפגש עם אשתו. מישהו הלווה לאבא כסף ועם כסף זה האבא שילם למישהו אחר שבריח אותם לצרנוביץ. זלמן מספר על פגישתו הראשונה עם אביו בתור אחד הזיכרונות הכי מרגשים וזכורים שהיו לו עם אביו "אבא לקח סירה ולקח אותי לסיבוב באגם" זלמן היה בן 4 וחצי. זלמן והוריו גרו בבריאלה עד ספטמבר 1950 ושם למד בבית רומני והיה לו חבר רומני והוא הסתדר עם שאר הילדים (הייתה ברומניה הרבה אנטישמיות כלפי היהודים אך למרות זאת הילדים הסתדרו היטב). ספטמבר 1950 זלמן עלה לארץ ישראל באונייה כאשר המזכרת החומרית היחידה שנשארה לו מלפני השואה היא תמונה של סבא סבתא שלו ותמונה של אבא ודודה שלו. זלמן מספר שהיה על האונייה במשך שלושה ימים וכל דרך שמע חריקות וחשש שלא יצליחו להגיע לישראל. כשאר האונייה הגיעה לנמל חיפה שלחו אותם למחנה המעצר באטלית, שם שהה במשך שבועיים לפני שהחליטו לאן שולחים כל אחד. במחנה לא נתנו לעולים החדשים לצאת והם היו עוברים בדיקות רפואיות בשביל שלא יפיצו מחלות. לאבא של זלמן הייתה אחות שגרה בדירה בתל אביב. זלמן ואביו הצליחו להתחמק מהמחנה דרך הגדר והצליחו להגיע לאחות. אך כשה פגשו אותה היא לא קיבלה אותם יפה והאבא לקח את זה מאוד קשה וניתק קשר איתה מאז. כשחזרו למחנה מעצר הם נתפסו על ידי שוטרים, לאבא הייתה שיטה שכל פעם שהוא היה מסתבך הוא היה צובט את זלמן בלחי וזלמן התחיל לבכות ובכך היו משחררים אותם. לאחר שבועיים העלו את כולם למשאית וזלמן והוריו נשלחו לבאר שבע לשכונה א ושם גדל מגיל 9.

צרו איתנו קשר

שדות המסומנים בכוכבית (*) הינם שדות חובה
תודה!
פנייתכם התקבלה.

ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com