חנה אווה בורגר

**לפני המלחמה: ילדות:** אביה נולד בגרמניה להורים הולנדים, היו לו אח ואחות. כשהיה בן 18 הוא היה אמור ללכת לצבא הגרמני אבל אביו סירב אז הוא עבר להולנד והקים עסק. אמה נולדה בהולנד והיא הייתה מורה לעברית. הם התחתנו ב-1910 הילדים שלהם: אחותה הגדולה של הלנה נולדה ב-1911 אחותה השנייה ב-1940 אחיה ב-1918 והיא נולדה ב-1919, היא הצעירה במשפחתה. היא גרה באלמלו (בהולנד) בילדותה, שלא הייתה עיר גדולה, הם גרו בין יהודים ולא יהודים אבל כולם הסתדרו היטב. הלנה אמרה שהחיים שלה היו נורמליים, היא הלכה לבית הספר ומכיוון שהייתה לה דיסלקציה היא תיארה את חיי בית הספר שלה "כמו גיהנום", הם למדו בבית ספר בדרגה גבוהה יותר מבין בתי הספר שהיו בעיר, וזה היה קשה מדי בשבילה, היא הרגישה מאוד מטומטמת כי אז דיסלקציה לא הייתה דבר ידוע, אבל מצד שני היא הייתה טובה מאוד בשיעורי התעמלות, ועבודת ידיים. "שנות הלימודים שלי היו סיוט אחד" הציונים שלה היו נמוכים מאוד בגלל הדיסלקציה שלה. לא היה להם הרבה כסף, אבל היא לא ראתה את המשפחה שלה כעניים, היא אמרה שהיה להם תמיד מספיק. האווירה בבית תמיד הייתה טובה, במוצאי שבת אבא שלה היה הולך לבית כנסת ואמא שלה הייתה מספרת להם סיפורים והם היו שרים ביחד (בערך גיל 5-7)  היא למדה בבית הספר רק עד כיתה ז', כשהייתה בת 14. כשהייתה בת 14 היא נאלצה ללכת לעבודה, היא עבדה במפעל בגדים, שאותו ניהל מנהל יהודי. היו לה חברות יהודיות, בימי שישי הן היו הולכות הביתה מוקדם, בעיר שלהם כל היהודים היו דתיים. היא תמיד הייתה טובה בתפירה, היא הכינה את השמלה הראשונה שלה בגיל 7, מאז היא תפרה כל חייה. הייתה להם משפחה קרובה, הם תמיד היו ביחד.  בשבת אבא שלה הלך לבית כנסת ואחיותיה עבדו בחנות בבוקר, היא עבדה בשבת כי לא היה כסף בבית. היא הייתה יותר דתייה מכל אחד במשפחה אז היא תמיד הרגישה רע בגלל העבודה בשבת משפחתה קיימו את כל החגים בבית בצורה מאוד נאותה ומסורתית. שהיא התבגרה (גיל 15 16) הייתה קהילת בני נוער שבה הם היו מסתובבים אחר הצהריים, עשו טיולי אופניים, וכל חורף היה להם נשף שהם ציפו לו כל השנה. נעוריה היו טובים מאוד אבל מערכת החינוך הייתה קשה מדי עבורה, היא אהבה ספורט אתלטי כמו טיפוס וטבעות. היא הייתה חלק מארגון הולנדי-יהודי שבכל צהרים היה להם דובר, והם שתו תה ואכלו בוטנים והם אהבו להיות ביחד. **בתחילת המלחמה:** בפרק הזמן לפני שהמלחמה התפתחה בהולנד לבין התקופה שהיטלר עלה לשלטון יהודים רבים מגרמניה הגיעו לאלמלו כי זו עיר קרובה מאוד לגבול גרמניה ואמרו שהגרמנים התחילו לעשות בעיות ליהודים, הלנה כבר הייתה בוגרת מספיק כדי להבין מה קורה, היא הייתה בת 21, אבל זה היה הפתעה שהנאצים פלשו להולנד כי הוא אמר יום קודם לכן שהוא לעולם לא יפלוש לבלגיה או להולנד ולאט לאט היא התחילה להרגיש את האפליה נגד היהודים, אך היא עדיין עבדה. אחרי קצת זמן אמרו לה ולכל משפחתה ללכת להתחבא, והלנה נאלצה להפסיק לעבוד. **בזמן המלחמה- במחבוא:** אחיה וגיסה כבר הסתתרו בבית של משפחה עם ילד אחד, שהאב נאלץ לברוח, האישה שהסתירה אותם הכניסה גם את הלנה ואחותה לבית. אחותה השנייה נשלחה למחנה ריכוז, שם נספתה.. הוריה של הלנה נאלצו להסתתר אצל אלמנה. "להיות שנתיים במחבוא, כמובן שמתבגרים ויש הרבה לחץ" הלנה, אחותה, אחיה, וגיסה, כולם התחבאו יחד והסתדרו היטב אצל משפחה באלמלו שנתיים. הם לא הכירו את המשפחה שהם התחבאו אצלם לפני המלחמה, אבל המשפחה המסתירה היו מאוד טובים אליהם, למשל ה"אמא המחביאה" שלהם (ככה הלנה קראה לאישה שהחביאה אותם, שמה אלצ'ה) הייתה אוספת עבורם תלושים לתפוחי אדמה וירקות כי הם היו צריכים תלושים לאוכל ולא היה להם, הם סיפקו להם בשר ודגים וכל מה שהיו צריכים. הלנה ומשפחתה היו שואלים אותה למה היא נותנת להם כל כך הרבה? ואומרים לה לשמור את הכסף לעצמה ולתת להם פחות, אבל היא תמיד דאגה להם והאכילה אותם. הם היו בקשר טוב עם אלצ'ה ומשפחתה, למשל בחג המולד פעם אחת היא נתנה להם לקשט את העץ כדי להעסיק אותם וצחקה איתם, הם התחבאו וגרו למעלה אבל בערבים אלצ'ה הייתה סוגרת את כל החלונות ונועלת דלתות כדי שיוכלו להיות איתה למטה. בבקרים, "האמא מחביאה" שלהם הייתה נועלת את הדלת, אח של הלנה או גיסה ירדו למטה להביא אוכל שכולם היו אוכלים ביחד, אחרי זה הם היו בדרך כלל מנקים ירקות, מקלפים תפוחי אדמה בשביל המשפחה שהחביאה אותם, הם גם היו סורגים הרבה, היה להם קופסת עץ גדולה עם הרבה צמר, מסרגות, מחטי תפירה, וחוטים. הם היו עושים את כל התפירה עבור אלצ'ה  ועושים את  כל מה שיכלו כדי להקל עליה, הם סרגו גם עבור אנשים אחרים, עבור אזרחים טובים, לא נאצים, הם קיבלו עבודה לסרוג כפפות, סוודרים, תחתונים וכו'. זה העסיק אותם לסרוג לעצמם, לגברת, לבתה הקטנה ולאחרים. הם גם היו עסוקים בגיהוץ, ואם לא היה להם מה לעשות הם היו משחקים קלפים, הם היו מדברים בעיקר אחד עם השני על המצב הפוליטי או על הזיכרונות שלהם, הם לא תמיד היו עצובים הם אפילו לפעמים צחקו, הם היו חברים טובים, אבל למרות זאת היה מאוד מלחיץ. כל היום והלילה הם הקשיבו אם מישהו בדלת או אם מישהו היה מחוץ לבית. בערבים האישה שהסתירה אותם הייתה נועלת את הדלתות והם היו יורדים למטה. כל החדשות על בחוץ אלצ'ה הייתה מספרת להם, אבל הם גם היו מקשיבים כל היום כדי לשמוע מה קורה. רק לעתים רחוקות הלנה הייתה צריכה לצאת החוצה.  כשהם היו צריכים לברוח לעיר זוולה, הלנה אומצה למשפחה עם שני ילדים קטנים, היא הייתה עוזרת במשק הבית, והם היו מאוד טובים אליה. היה להם בית גדול ובקומה העליונה היה שיעור תפירה, אז אם הנאצים היו באים היא ואחותה היו רצות למעלה ומעמידות פנים שהן תלמידות בין שאר הבנות, פעם בא נאצי ומשך לה בשיער ושאל אותה אם זה אמיתי, הלנה סיפרה שהיה לו חשד שהיא לא באמת אחת מהגרמנים, ובמזל הוא עזב אותה והיא ניצלה. במחבוא היא הייתה מרגישה לפעמים מדוכאת וקלסטרופובית, והיא קיבלה מזה כאבי בטן, גם אחרי המלחמה זה עדיין קרה לה במצבי לחץ. בזוולה הם נאלצו לברוח מהבית שהם התחבאו בו, הלנה נלקחה לבית ריק, שהגיעו לשם גם כ-5 קשישים יהודים והלנה הייתה צריכה לבשל להם ולטפל בהם, פעם אחת באו נאצים, דפקו על הדלתות שלהם והם העמידו פנים שהם לא בבית ובמזל הנאצים עזבו והלנה והאחרים שרדו. הלנה הייתה בתנועה התת-קרקעית, אז הם היו חמושים ברובים, אבל היא לא הייתה מעורבת הרבה בפעילות שלהם, היא רק העבירה מסמכים מזויפים, וכרטיסי אישור מזויפים ליהודים שהוסתרו. זה לא היה ארגון גדול, הארגון הוקם כדי לעזור ולהציל אנשים מהגרמנים, אך לא להילחם בהם- הם חיפשו כתובות להסתרת יהודים, היו מביאים להם מכנסיים, תחתונים או כל מה שהם היו יכולים להשיג, הלנה לא הייתה כל כך מעורבת בארגון התת קרקעי אך בעלה (בשלב הזה עוד לא היו ביחד, הלנה וסימון בעלה נפגשו שם) היה מאוד מעורב בארגון, הלנה הייתה תופרת חזיות וכו' לה, לאחותה, ולכל מי שהיה צריך שם. **סוף המלחמה- **                                                                                           אחרי שהכל היה בטוח שוב הם נסעו על אופניים בחזרה לאלמלו מזוולה, הם שוחררו על ידי חיילים קנדיים. גם הוריה ניצלו, במלחמה היה לה קשר עם הוריה, אבל לא ממש עם הדודות והדודים שלה- היה לה קשר עם הוריה דרך איש טוב ששלח להם את המכתבים והחדשות.

**חלק ראשון:** אסתר דאום נולדה ב 1918 נולדה בפולין. היא סיימה בית ספר תיכון ויש לה תעודת בגרות. לאחר מכן למדה בבית ספר למסחר בגדנסק בפולין. לפני המלחמה עבדה בעיר הבירה, וורשה. אביה נפטר מוקדם כאשר הייתה בת 13. עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939, היא חזרה להתגורר בלודז' יחד עם אמה ועם אחותה בשם רוזה שהייתה צעירה ממנה בשלוש שנים.   **חלק שני:** תחילת המלחמה 1 בספטמבר, 1939 היום הראשון של מלחמת העולם השנייה. נאיבי היה האדם שהאמין במלות השלום והבטחותיו של היטלר. כבר בימיו האחרונים של חודש אוגוסט של 1939 שררה הרגשה של תחילת מלחמה. לא דובר על כך בקול רם, אך כל מי שהיה יכול, הכן לעצמו מצרכי מזון, מקום מסתור, בגדים וכו'. בהצהרותיו הראשונות של היטלר טען שכוונתו הם גישה נכונה פרוסיה המזרחית בלבד. פולין גייסה חלקית את כוחותיה, והרכבות היו עמוסות גברים מגויסים. לוורשה הבירה הגיעו המונים ממערב פולין כיוון שהסיקו שמהגבול הגרמני עד לוורשה המרחק הוא גדול והגרמנים לא יגיעו לוורשה כל כך מהר. אך היה אחרת, ביום שישי הראשון לתשיעי 1939 בשעה חמש בבוקר החרישה צפירה איומה ובו זמנית נשמעו מנועים של המטוסים הגרמניים. שניות לאחר מכן נפלו לבירה הפצצות ראשונות, הגרמנים לא רק הפילו פצצות אלה גם ירו בנשק אוטומטי על העוברים והשבים ברחובות ובכבישי האוכלוסייה. היטלר הודיע בפומבי על " בליץ קריג" (מלחמת בזק), והצליח בשיטה זאת. רק חמישה ימים מאוחר יותר נכנסו הגרמנים ללודז'. וורשה הבירה ניסתה בינתיים להתגונן על אף ההפצצות היום יומיות. לאחר שהגרמנים הפציצו את תחנת החשמל נותקה וורשה מאספקת החשמל המים והגז והגרמנים כבשו את העיר. התושבים נתקלו בקושי רב להשיג צורכי קיום בין הפגזה להפגזה. מי שרק היה יכול היה ניגש לנהר "ויסלה" להביא מים, אבל לחם ומזון אחר בלתי אפשרי היה להשיג. ב-28 לדצמבר 1939 אחרי כניעתה של וורשה היא החליטה לחזור ללודז'. היא שכרה עגלה יחד עם בת דודתה ויצאו לכיוון לודז'. למחרת פגשה שם את ואת אחותה.   הקמת הגטו לאחר כשנה הגרמנים סגרו את הרובע בעיר לודז' בגודל של 4 קמ רבוע. ובנו שם את הגטו שאליו העבירו את רוב יהדות העיר. כאשר התמלא הגטו היו בו כ- 250 אלף איש שהתגוררו בצפיפות איומה. היא ומשפחתה עברו לדודים שלה ששכרו חדר ברחוב קושצ'ילנה מספר 4 בפולין. ההעברה הייתה מלווה באי נעימות רבה. מהראשון במאי כל שטח הגטו היה מגודר בגדר תיל עליו שלטים בהם כתוב "_שטח של יהודים. סכנה למחלות מדבקות – לא להתקרב. החוצה את גדר הגטו יחוסל_." והגדר הייתה שמורה על ידי חיילים גרמנים. בכניסה לגטו אסתר חיפשה מקום מגורים ורוב הדירות היו כבר תפוסות. כאשר נכנסה לחצר של אחד הבתים פגשה אישה בשם חנה, ושאלה אותה האם היא יודעת על חדר פנוי שאפשר לגור בו. חנה, שבעתיד נהייתה חמותה, אמרה לה שהם גרים בקומה ראשונה ואם אתם לא משפחה גדולה תוכלו להצטרף ולגור איתנו. כך אסתר נכנסה עם אמא ואחותה לגור עם משפחת פרנקל. ולימים כך הכירה את בעלה יצחק פרנקל, בנה של חנה. בראשון במאי 1940 נסגר הגטו, אין יוצא ואין בא.  בשני במאי 1940 ביקרה אותה דודה פלה והציעה לה להגיש מועמדות לאנשים היודעים את השפה הגרמנית. אסתר שידעה את השפה הגרמנית על בוריה ניגשה למשרדי הגטו ושוחחה עם יו"ר היודנראט חיים רומקובסקי. היא אמרה לו שהיא יודעת שפות, במיוחד גרמנית והציעה את עצמה כמזכירה במשרדים של הגטו. רומקובסקי בחר בה וכך אסתר עבדה בכל תקופת קיום הגטו. העבודה הזאת נתנה לה אפשרות להיות קרובה להתרחשויות בגטו עצמו וגם להיות בקשר מסוים עם הקצינים הגרמנים שביקרו את המשרדים ואת היו"ר.  באוקטובר 1944, הגרמנים הרגישו שהמלחמה עומדת להסתיים. הם החליטו לסגור את הגטו ולהעביר חלק מהיהודים למחנות השמדה וחלק אחר (בעלי יכולת עבודה) להעביר אותם לגרמניה למפעלים שונים. אסתר עם המשפחה שלה ומשפחת פרנקל, שבשנים האלה התחברו מאוד, הגיעו לתחנת הרכבת בה עמדו שתי רכבות לשני כיוונים. רכבת אחת יועדה למחנה ההשמדה אושוויץ והרכבת השנייה יועדה למחנות עבודה במפעלים בגרמניה. אף אחד לא ידע איזה רכבת נוסעת לאיזה כיוון. פתאום ראתה אסתר קצין אס.אס על הרציף אותו הכירה מהביקורים שלו במשרדים של הגטו. במהלך אחד הביקורים שלו, אסתר זכתה ממנו פעם אחת לתפוח עץ ופעם שנייה לחפיסת שוקולד. אסתר אזרה אומץ וניגשה לקצין האס.אס שעמד על הרציף, ושאלה אותו בגרמנית הרהוטה שלה האם הוא יודע להגיד לה לאיזה רכבת כדאי לה להכנס. הקצין הצביע על הרכבת הימנית. המשפחות סמכו על המידע של הקצין ונכנסו לרכבת שהוא הצביע עליה. למזלם, כך הגיעו למחנות עבודה בגרמניה וניצלו מהמוות באושוויץ. כאשר הגיעו לגרמניה הופרדו המשפחות ביניהן. משפחת דאום נשלחה למחנה רוובסבריק ומשפחת פרנקל נשלחה למחנה עבודה אחר קניגסווסטנהאוזן. בעת הפרידה, סיכמו אסתר ויצחק ביניהם שכאשר תסתיים המלחמה, הם ייפגשו שוב בדירה של חנה פרנקל בלודז'.  במחנה העבודה אסתר עבדה במפעל לחלקי חילוף של מטוסים. היא עבדה במפעל הזה עד לאפריל 1945. במהלך עבודתה במפעל היא ועוד עובדים החליטו ביניהם שהם מחבלים בתהליך הייצור של המוצרים, דרכם לנקמה קטנה בגרמנים. **חלק שלישי** כאשר הסתיימה המלחמה במאי 1945, אסתר חזרה עם אחותה ואימה ברכבת ללודז'. למרבה ההפתעה יום קודם  ב -9 במאי, יצחק עם הוריו הגיעו אף הם ברכבת ובעגלה עם סוס לביתם בלודז'. הפגישה ביניהם הייתה מאוד מרגשת אחרי שלא ראו זה את זה במשך כחצי שנה ולא היו בטוחים מה עלה בגורלם. הבית לא נפגע במלחמה ושם הם גרו ונולדו להם שלושה בנים, זאב, שמואל ויונה. אחותה רוזה עזבה מייד עם סיום המלחמה, עם חבר שלה לצרפת ומשם לארגנטינה. שם את חיו את חייהם. לאחר המלחמה יצחק פרנקל שירת במספר תפקידים ציבוריים. הוא היה יו"ר הקהילות היהודיות בפולין, סגן הנשיא של אורט העולמי וסגן הנשיא של ארגון הג'וינט שהיה אחראי על מדינות מזרח אירופה. בתפקידו הוא עזר ליהודי פולין וגם ליהודי רוסיה, שהגיעו לפולין על מנת לעלות לארץ ישראל. אסתר הייתה יד ימינו של יצחק לאורך כל תפקידיו. פעילות נוספת של יצחק הייתה באיתור ילדים ותינוקות יהודיים שנמסרו לכנסיות, על מנת להציל אותם. דרך עבודתו זו, קשר קשר חם עם הארכיבישוף קרל ויוטרה, שלמים התמנה לאפיפיור יוחנן פאולוס השני. שנים רבות האפיפיור ויצחק התכתבו ביניהם ושמרו על קשר ידידות חם. בפעילות הזאת נמצאו 292 ילדים שהוברחו מפולין דרך שוייץ באמתלה שהם חולי שחפת וצריכים לצאת לטיפול. משוויץ הילדים הועברו רובם לישראל וחלקם למדינות אחרות. בשנת 1973 החליטו אסתר ויצחק לעלות ארצה, לאחר שילדיהם עלו כבר לארץ 4 שנים לפניהם. זאב עלה ארצה ב 1969 ולמד הנדסה בטכניון. אחיו שמואל ויונה עלו כחצי שנה אחרי. כשעלו ארצה אסתר ויצחק כבר היו פנסיונרים. הם התגוררו בנס ציונה עד יום מותם. בביתם היו תלויות תמונות של השואה כזכר לכאב והסבל שעברו, בנוסף היה לאסתר חשוב להעביר את סיפורה לילדיה בשביל לשמר ולהעביר את עדותה לדורות הבאים. בשנות ה 90 אסתר הוציאה ספר בשפה הפולנית על החיים בגטו לודז'. הספר נקרא: הייתי מזכירתו של רומקובסקי.

שרה נולדה ב1936 בבלגיה. הוריה עברו מפולין עם כל המשפחה ב1932 בגלל גילויי אנטישמיות. אימה הייתה רוקחת ולאביה היה בית חרושת ביתי קטן לעיבוד עורות. לשרה היו ארבעה אחים גדולים והיא הייתה בת זקונים בפער של שמונה עשרה שנה מהאח שלפניה. שרה מתארת את השנים הראשונות שלה כנסיכת הבית, מפונקת ואהובה. בגיל ארבע, בשנת ב1940 נכנסו הגרמנים בלילה לביתם ולקחו את ארבעת אחיה ואביה. מאוחר יותר התגלה לשרה שהם נשלחו לאשוויץ ורק אחיה שרד את המלחמה. אימה, נפטרה באותו הלילה בו נלקחו האחים והאב. מרי, חברה נוצריה של אחיה, הבינה את אשר קרה וכאשר ראתה ששרה לא הגיעה לביה"ס באה לביתם וראתה שהאמא נפטרה וכל הבנים נלקחו. מרי אמרה לשרה שהיא באה לגור איתה עכשיו. שרה שהייתה ילדה קטנה ומבוהלת, לא הבינה מדוע עליה לעזוב את הבית, האחים, ההורים. כאשר רצתה שרה לעלות לחדר של אמא שנפטרה, עצרה אותה מרי, ארזה לה מזוודה ולקחה אותה אליה הביתה. במשך מספר חודשים שהתה שרה אצל מרי. שרה מתארת את התקופה הזאת כחודשים המאושרים בחייה. מרי דאגה לה וטיפלה בה. אחד השכנים בבניין הלשין לגסטפו שמוסתרת ילדה יהודיה בבית, הגרמנים הגיעו לבית, הכו את מרי וגלגלו אותה מהמדרגות. שרה נלקחה ונשלחה ברכבת משא בה התנאים היו קשים: צפיפות רבה ודלי שנועד לצרכים. היא נלקחה למחנה מעבר, בו הייתה בביתן הילדים. במחנה הילדים עברו התעללויות מהגרמנים והועבדו בפרך. מלכת בלגיה ששמעה שמחזיקים ילדים בתנאים קשים במחנה בארצה, הגיעה לביקורת בפתע במחנה. היא העבירה את הילדים למנזר ומשם התחיל מסע נדודים בין בתי יתומים שונים בהם הם הופרדו משאר הילדים. לאחר סיום המלחמה, העבירו את שרה לבית יתומים של פליטים יהודים. שרה מתארת את התקופה הזאת כשלב בו איבדה את האמונה בבני אדם. דודתה ששרדה את המלחמה, ניסתה ליצור איתה קשר בבית היתומים אך היא לא הייתה מעוניינת לפגוש בה. היא הביאה לה חבילה עם סוכריות וצעצוע של צבי מעץ. לילדים הוצעו אפשרות להגיע לארצות לשונות: ארה"ב, בלגיה, צרפת או ישראל. שרה, בחרה לעלות לארץ עם עליית הנוער ולאחר מכן התגייסה לצבא. לאחר שנים רבות חודש הקשר של שרה עם אחיה ששרד את המלחמה גם הוא. לאורך כל השנים שמרה שרה קשר עם מרי, האישה שהצילה אותה. מרי הקימה בארץ משפחה וחיה את חייה בדגש על תרומה לאחר וראיית הטוב.