דיטה קראוס נולה ב 1929 בפארג וגדלה כבת יחידה. דיטה כלל לא ידעה שהיא יהודיה, להוריה לא היתה זיקה לדת, הם לא חגגו חגים ודודים ממשפחתה נישאה לנוצרים. לדיטה היתה ילדות רגילה עד כיתה ב'. שהיתה בת 7 פלשו הגרמנים לחבל הסודטים והחלה אנטישמיות ודיטה בפעם הראשונה הבינה שהיא יהודייה. עם הפלישה לפולין שלחו אותה הוריה לכפר מרוחק לדודה לאחר ששמעו על היחס של הגרמנים ליהודיים אך החזירו אותה ב 1940. בגיל 10 גורשה המשפחה מדירתה. טרם היו הגבלות אך עיקלו חשבונות בנק, החרימו רכוש, אביה פוטר מעבודתו לאחר שיהודים לא הורשו לעסוק במשרה ציבורית, היה איסור ללכת לבתי ספר והחלו ללבוש טלאי צהוב. ב 1942 גורשה דיטה עם הוריה לגטו טרזין ופגשה שם את סבתא וסבה שגורשו מספר חודשים קודם לכן החיים בגטו היו קשים. דיטה הכירה את פרדי הירש מורה נערץ, אשר גם בגטו לקח תחת חסותו את הנוער, דיטה עבדה בערוגות שנשתלו מעל לחומה ובכך הרעב הקיצוני היה נסבל יותר. הצפיפות היתה איומה, הם ישנו בדרגשים של 3 קומות 40 אנשים בשטח קטן של חדר. המקום הפרטי היחידי היה המיטה. היא נהגה לשבת עם סבתא על דרגש המיטה ליד החלון ולנהל שיחות. לאחר שנה בגטו, בדצמבר 1943 נשלחו דיטה והוריה לאושוויץ, הם הוכנסו למחנה המשפחות הצ'כיות בבירקנאו. אביה של דיטה נפטר לאחר מספר שבועות. והיא נשארה עם אמא וחברתה הטובה מרגריטה. דיטה מספרת שתמיד היה ריח של שריפה באויר. היה לה בגד אחד בלבד. הם לא לבשו מדי אסירים אלא היתה עם הבגד שאיתו הגיעה וכאמור זה היה הבגד היחידי שהיה לה. במרץ שנת 44 החלו לשלוח אנשים לתאי הגזים, דיטה עשתה חישוב שנותנים להם 6 חודשים במחנה לפני השליחה לתאי הגזים, כך שביוני היה אמור להגיעה תורה. בחודש מאי הגיע מנגלה ועשה סלקציה והיא אמה נשלחו לעבודה עם 1500 איש עברו לגרמניה לעבודות פרך. עסקו בשיקום בניינים שנפגעו בהפצצות. התנאים היו קשים ללא בגדים, ללא אוכל. קיבלו רק כף שאותה שייפו על מנת שתהיה חדה יותר למרח מרגרינה על הלחם. במרץ 45 קרוב לסוף המלחמה עברו לברגן בלזן וזו היתה התקופה הגרועה ביותר, הגרמנים כבר לא נתנו אוכל כלל ולאחר מס' ימים פשוט נטשו את המחנה והשאירו את היהודים סגורים ללא מזון, כשהאנגלים הגיעו לחלץ אותן כל המחנה היה מלא בגוויות איחור של מספר ימים לא היה את מי להציל. הרבה מהאסירים מתו בגלל שאכלו וגופם לא היה מורגל לאכול. דיטה חלתה אימה טיפלה בה, הם חיכו לחזור לפארג. אך מספר שבועות לפני גם האם חלתה ונפטרה. דיטה חזרה לבדה עם חברתה שהן בנות 16 לפארג.

משפחת ויזל שהייתה מורכבת מהוריו וחמישה ילדיהם - 4 בנים ובת אחת (בניהם אחיו התאום), הייתה בעלת מפעל טקסטיל וחיה חיים שלווים עד אזור 1933 שבו הייתה צריכה לעבור עקב שריפת המפעל לפראג. צבי מספר שחי חיים טובים עד תחילת המלחמה. כשהחלה המלחמה צבי הועבר לבית ספר שנועד ליהודים בלבד, לאחר כמה שנים הנאצים באו לבית משפחתו ולקחו אותם לגטו, את אביו לקחו ואותו לא ראה יותר לעולם. לאחר מספר חודשים צבי עולה על רכבת לכיוון פולין ואחיו הגדול מצליח לברוח ולבנות גדודים שנלחמו כנגד הנאצים. צבי מספר שלאחר שהורד מהרכבת העמידו את כולם בשורה ד"ר מנגלה אמר להם "מי תאומים?", הוא ואחיו לקחו צעד קדימה והלכו. צבי קיבל את המספר A2520 ואחיו A2521.