אדית (דיטה) קראוס

נולד ב 1933 בורשה שבפולין. אמו נפטרה כשהיה בן שנתיים, היו לו שתי אחיות ואח. אביו היה סוחר. כשהמלחמה התחילה, המשפחה חולקה וישראל שהה אצל סבא שלו מצד אמא. כמה זמן לאחר מכן אביו התחתן בשנית, ורצה לאחד את המשפחה מחדש, כלומר שיחזרו כולם לגור יחד. בשנת 1941 הגרמנים פרצו לביתם ושדדו את כל רכושם, הם גורשו לעיירה אחרת ושם גרו בצריף קטן, מעין גטו. הם הצטופפו בחדר מאוד מאוד קטן, במיטה אחת ישנו הוא, אביו ואמו החורגת, וקצבת המזון הייתה חצי כיכר לחם לשבוע. סבא של ישראל היה סנדלר. הוא תיקן נעליים לאנשי הגטו, ובזכות הכסף שהרוויח הם יכלו לקנות תפוחי אדמה, וכאשר תפוחי האדמה נגמרו, אמו הייתה מבשלת גם את הקליפות והם היו אוכלים אותן מרוב הרעב. דרך נוספת להשיג אוכל הייתה, מדי פעם אחיו היו יצאים מן הגטו עם שקים גדולים (מיוטה) מורשה לוישקוף, לכפרים ויערות, אזורים אלו נקראו "נקיים מיהודים". הם היו מקבצים נדבות ולא חוזרים עד שהשקים היו מלאים. לאחר תקופה, סבא שלו מת מרעב בגטו. בשנת 1942 אביו יצא מהגטו כדי להביא אוכל, ובדרך הוא נתפס בידי חייל גרמני. החייל קשר את רגליו וידיו והשכיב אותו בחוץ על השלג. באותו הזמן אמו החורגת שלחה אותו (ישראל) לראות מדוע אביו מתעכב, וישראל ראה את כל המקרה. הוא ראה את אביו שוכב על השלג אך הוא לא רצה שיסתכל ולכן שלח את ישראל בחזרה לצריף בתירוץ "להביא לו סיגריות" מכיוון שידע שאם ישראל ילך לגטו הוא לא יחזור ולא יצטרך לראות מה שהגרמנים עושים לו. ישראל סירב לעשות זאת ומצא מקום מסתור באיזור. הוא ראה כיצד הגרמנים התעללו באביו, הם קשרו אותו לאופניים במקום העגלונים וגרמו לו לסחוב אותם ברגליים יחפות עד שהתמוטט. ישראל כבר התקשה לעקוב אחריהם ונאלץ לחזור לגטו. כל דלת שנפתחה בחדר שלהם, ציפו לשובו, אך זה לא קרה. לבסוף, הם שמעו שהחייל הגרמני לקח את אביו ליער הקרוב וירה בו. יום אחד, עלו שלושת האחים על הרכבת במטרה לאסוף אוכל. הם הגיעו לאחד הכפרים הקרובים וביקשו מקום לינה מראש הכפר, אך לא חשפו את זהותם. הם נשלחו לאישה מבוגרת שהכניסה אותם לביתה. אחותו הגדולה של ישראל החליטה לחשוף בפניה את כל הסיפור שלהם. האישה דאגה לשני האחים הגדולים לעבודה קרובה לביתה ואימצה את ישראל (לקחה אותו לכנסייה, הלבישה אותו כנוצרי) ובכך שמרה עליהם ועזרה להם. הכל תחת זהות בדויה של נוצרים. כעבור חודש הם נאלצו לעזוב, מחשש שהגרמנים יתפסו אותה. שלוש וחצי שנים ישראל, אחיו מטי ואחותו אסתר נדדו ממקום למקום, הלכו אלפי קילומטרים. לא עזבו אחד את השני לרגע, מאוחדים מתמיד. הם הגיעו לכפר גרמני, שבו התפשטה אז מחלת הטיפוס שבה ישראל נדבק. לקחו אותו לבית החולים אך לא היה מקום לטפל בו, אמרו לו שאם מחר לא ימצאו בית חולים אחר שיטפל בו, יצטרכו לחסל אותו ואת שאר האחים. באותו הלילה הרוסים תקפו את הכפר הגרמני ושלושת האחים נקלעו החזית הקרב. בבוקר שאחרי הם ברחו מהכפר ובמהלך הבריחה, מצאו את עצמם בחזית ההתקפה, בין הכוחות הגרמנים לכוחות הרוסים, בעיצומו של קרב יריות. לאחר שעות שהתחבאו בשלג, הם הצליחו לברוח ליד הכביש ושם מצאו מקום לישון בו במחנה הרוסי. אחד החיילים עזר להם למצוא הסעה משם, הם הגיעו לביאליסטוק. שם הם חשפו את זהותם היהודית והתאחדו עם עוד משפחה יהודית שעזרה להם ושלחה אותם ללובלין, לבית יתומים. הסתיימה המלחמה. ישראל זוכר את עצמו זורק חפצים על חיילים גרמנים שבויים, מבית היתומים. הם עברו דרך ארוכה כדי להגיע לצכוסלובקיה, משם לאוסטריה, הם נתפסו על ידי הגרמנים ועברו שבועיים בתוך מחנה מעצר ומשם נסעו למילאנו עם הבריגדה היהודית. 

מנחם נולד בשנת 1927 בכפר דוביינקה בפולין, האח הצעיר למשפחה בת שנים עשר ילדים. עוד לפני פרוץ המלחמה שישה מאחיו מתו כתוצאה ממחלות שונות ואחיו הבכור עלה לארץ ישראל. עם פרוץ המלחמה עבר מנחם עם משפחתו לכפר באזור לבוב שבאוקרינה. בשנת 1941 נלקח מנחם למחנה עבודה קורוביצה שם היה עד יולי 1943. במחנה הוא שירת כמשרתו האישי של מפקד המחנה ולכן זכה לתנאי מחייה משופרים. אביו מת בגטו מרעב, יתר משפחתו הושמדה בטרבלינקה בדצמבר 1942 למעט אח אחד שעזב עם הישיבה שלו ואחות אחת שניצלה בזכות שוטר אוקראיני שהכיר את בני המשפחה ולאחר מכן הועברה למחנה עבודה של נשים על ידי מנחם. מכיוון שמנחם ידע שהמחנה עומד להתחסל הוא דאג יחד עם קבוצת חברים יהודים לארגן מקום מסתור ביער. מנחם, אחותו וקבוצת החברים ברחו ליער ביולי 1943 וחיו שם במשך שנה. ביולי 1944 עם שחרור האזור על ידי הצבא הרוסי מנחם עזב את היער וחי בלבוב עד דצמבר 1944. לאחר מכן עבר לקטוביץ' שם שהה עד אוגוסט 1945 משם עבר לפראג, למינכן ובספטמבר 1948 עלה לארץ ישראל.

דבורה גליקשטדט נולדה ב 1.5.1933 בכפר קטן בשם טורביה שלא מופיע באף מפה. בכפר חיו מעט מאוד יהודים. כל יהודי הכפר השתייכו לאותה משפחה והשתייכו לקהילה היהודית בעיירה רוזוודוב על נהר הסאן בגליציה. המשפחה של דבורה מנתה 7 נפשות: זוג הורים וחמישה ילדים. שמות הילדים: אריה, אווה, חיה , דבורה והאחות הקטנה שושנה. בכפר גרו גם דודים ודודות ובני דודים, המשפחה של דבורה גרה בכפר מדורי דורות, אביה היה תלמיד ישיבה ואמה הגיעה מטרנובזג . אמה של דבורה נפטרה כשהייתה בת 5. זכרונותיה של דבורה מתחילת המלחמה (כשהייתה כבת 6: "אני זוכרת שלפני שהגרמנים הגיעו היו הפצצות, טסו אווירונים וכולם יצאו לראות את ההפצצות. לא אותנו הפציצו, זה לא היה מכוון אלינו, אני מנחשת שהגרמנים הפציצו ריכוזים גדולים יותר של אוכלוסיה. אחרי שהגרמנים נכנסו אני זוכרת אווירה קשה. הגרמנים נכנסו, על יד הבית שלנו היה הבית של דוד שלנו. הייתה גדר והיה שער. הבית שלו היה על יד הרחוב הראשי, ואנחנו רצנו לראות את הצבא הגרמני נכנס ועשינו לו שלום. זכרונותיה של דבורה במהלך המלחמה: הגענו לשוק נעמדנו לפי פקודה מסביב לכיכר. אני זוכרת את זה, עמדנו מסביב והגרמנים הסתובבו בתוך המעגל עם כלבים וכולנו פחדנו נורא כי יהודים לא גידלו כלבים. והגרמנים צעקו: "יהודים ארורים" ונתנו פקודה לעזוב את העיר. אני חושבת שאני זוכרת כשאבא נעל את הבית בכפר הוא כנראה תיאר לעצמו שלא נחזור לשם יותר, הוא מסר לגרמנים את המפתח ובכה מיד ויצאנו לדרך ברגל. לא היו מכוניות, שכרו עגלות כדי לסחוב את הציוד. הייתה שקית עם תכשיטים של אמא ששמו לאחותי על הצוואר כי היא הייתה קטנה וחשבו שעליה לא יעשו חיפוש. עברנו ממקום למקום, נדדנו בין מקומות שהנאצים לא הגיעו אליהם עדיין. אנחנו ישבנו בעגלה, התקדמנו יחד עם שיירה גדולה של פליטים. כל פעם היינו מגיעים למקום ואז המורה דרך הפולני היה שם לנו מלכודות, אי אפשר להאמין הפולנים היו קופצים עלינו ושודדים אותנו. דבורה מספרת שכשהם היו מגיעים לעיר לבוב היו לוקחים את אביה ואת אחיה לעבודות כפיה בעיר, היא מספרת שהם היו חוזרים משם מוכים ומושפלים. לאחר שהיו בלבוב הם עברו ברכבת להרי אופל והתמקמו במחנה אסירים שבו גרו כמה משפחות באותו צריף, למקום קראו "קורוסטלובקה". בזמן השהייה במחנה אביה ואחיה של דבורה עבדו בכריתת עצים ביער. הרוסים הבינו שהמשך השהייה שם הוא גזר דין מוות והוציאו את הילדים לבית יתומים. דבורה ואחיותיה עברו לבית יתומים. באותו הזמן אביהן התחתן בשנייה עם אישה יהודייה בשם סימה. .