אדית (דיטה) קראוס

סיפורו של העד במהלך המלחמה: בסוף שנת 1942 האיטלקים ששלטו בלוב באותה עת, כרתו ברית עם הגרמנים שנתנו להם הוראות להתחלת ריכוז וחיסול היהודים שבלוב. יעקב גדל בעיר טריפולי שבלוב עם משפחתו וכאשר החלו הסנקציות על היהודים, אביו וכל הגברים מעל גיל 18 נלקחו למחנה העבודה "סידי עזאז" בו עבדו בעבודות כפיה וחיו בתנאים קשים מאוד. בעקבות לקיחת הגברים למחנה העבודה החלו שמועות שעוד מעט ייקחו גם את כל הנשים והילדים להשמדה המונית. לכן החליט אמו ודודתו של יעקב שהיה אז בן 5, לקחת את כל המשפחה להתחבא אצל ידיד ערבי שחי בכפר ערבי סמוך לטריפולי. שם התחבאו ברפת שהיתה לערבי והוא פינה וניקה אותה בשבילם ושם חיו עד שהאנגלים שחררו את לוב. יעקב מספר שאמו תפרה להם בגדי של ילדים ערבים כדי שיוכלו לצאת לפעמים מהרפת להסתובב בפרדסים. כילדים החיים בכפר היו יחסית חסרי פחד בעיקר מעצם העובדה שלא הבינו את מה שמתרחש סביבם, אפילו אחותו של יעקב, שושנה נולדה בכפר הערבי. חצי שנה לאחר שנלקח אביו של יעקב, הוא ברח ממחנה העבודה ומצא את משפחתו בכפר הערבי והצטרף להם למחבוא.

יהודה היה בן יחיד להוריו, נולד בוורשה, פולין בשנת 1938 וחי בדמבלין. הגרמנים הגיעו לעיירה בשנת 1942 כשהיה בן 3. הגרמנים הוציאו את התושבים לרחבה של הכפר וחילקו את התושבים לקבוצות: אלו שיכולים לעבוד, אלו שלא יכולים לעבוד, והנשים. הדודה -אחות של אמא - החזיקה אותו על הידיים, וכשאמא רצתה להתקרב, היה לה קשה ללכת והגרמנים ירו בה. יהודה נשאר עם הדודה ושתי הבנות שלה. עד 1944 הם חיו בגטו בדמבלין יחד עם האבא. בדמבלין החיים היו טובים כי אנשי העיירה עבדו למען בי"ס לטייס שהיה בעיירה. בשנת 1944 כשיהודה היה בן 6- הגרמנים החליטו לחסל את הגטו ואת כל מי שיכל לעבוד העבירו לעיר שנקראת צ'נסטוחובה שם ייצרו נשק ותחמושת. לפני שעלה למשאית עם כל הילדים לצ'נסטוחובה הדודה אמרה לו שיש שמועות שהורגים את כל הילדים ששולחים לשם. הדודה אמרה לו שכשהמשאית תגיע והיא רק עוצרת אתה קופץ ובורח, תתחבא ואני ואבא שלך נבוא בלילה לחפש אותך. וכך היה. המשאית הגיעה לבית הקברות היהודי, פתחו את הדלת ויהודה רץ, הגרמנים לא רצו אחריו כדי לא לעזוב את כל הילדים אבל ירו עליו ולא פגעו בו. יהודה התחבא בתוך חביות של נסורת בתוך נגרייה עזובה. אחרי כמה שעות הגיעו הגרמנים עם כלבים לחפש אותו ולא מצאו. בלילה הדודה והאבא הגיעו, קראו לו בשם הפולני 'יורק' ואז יצא מהמחבוא. הם הבריחו אותו למחנה עבודה דרך פירצה. במחנה עבודה החיים של יהודה היו יחסית טובים, האבא עבד כחשמלאי והדודה היתה טבחית מה שאיפשר לה לגנוב אוכל עבורו. יהודה ישן בצריף, מעין האנגר עם הדודה ושתי בנותיה וכשהיתה ביקורת של הגרמנים היה מתחבא מתחת למיטה.

מתגורר בצרפת, כיום בן 96, בשיחה טלפונית בתרגום סבא של עומר (סבתא רבה של עומר היתה אחותו הגדולה של מוריס) ורישומים משיחות קודמות שנעשו איתו. לפני המלחמה:   תאריך לידה: 3.3.1927 נולד בבלגיה כי אמא שלו נסעה ללדת ליד ההורים שלה שגרו בבלגיה אך התגורר עם הוריו ו- 2 אחיות בצפון צרפת בעיר סדאן (Sedan), ליד הגבול עם בלגיה. סבו היה רב הקהילה בבלגיה. בסאן היו כמה עשרות משפחות יהודיות, היה בית כנסת (קיים גם כיום)בבית שמרו כשרות אך לא היו דתיים. היו חיי קהילה אך גם נטמעו בקהילה הצרפתית המקומית. בשבת היו עובדים ויום המנוחה היה ביום ראשון, ציינו שבתות וחגים. להוריו היתה חנות בשוק. אביו גוייס לצבא הצרפתי בשנת 1939, עד שהצבא הצרפתי ברח כי הגרמנים כבשו את צרפת. עד גיל 13 היו חיים רגילים, למד בבית ספר צרפתי (לא היה בית ספר יהודי), לא היתה אנטישמיות או כל בעיה לפני המלחמה.   בזמן המלחמה: בשנת 1940 עם פלישת הגרמנים לסדאן ברח יחד עם הוריו, אחיותיו, סבו וסבתו וחבר של אחותו (סבא רבא של עומר ג'וזף ברוסקיאר) והמשפחה של ג'וזף לדרום צרפת לאזור Le Blanc. שאר המשפחות היהודיות מסדאן ברחו כל אחד למקום אחר. המשיך ללמוד בבית ספר עד גיל 16, ואז הפסיק ללמוד והחל לעבוד בחוות בסביבה היכן שהתגוררו. בשנת 1942 היו חייבים ללכת עם טלאי צהוב על הבגדים אך הוא ומשפחתו התגוררו באזור ללא גרמנים ולכן לא ענדו את הטלאי.. המשפחות בכפר בו גרו ידעו שהם יהודים אך לא הלשינו עליהם. ההורים שלו לא עבדו בזמן הזה וחיו מחסכונות. הוא עבד בשדות של החוות בסביבה והרוויח קצת כסף, מדי פעם עופות למאכל וירקות מהחוות בהן עבד. אביו ידע לתפור ומדי פעם היה מתקן בגדים ולפעמים היה עוזר ברכבת בתור סבל. במהלך המלחמה אמו לא אכלה בשר במשך 5 שנים כי היתה שומרת כשרות ולא היה בשר כשר אך היא בישלה לשאר המשפחה שכן אכלה. במהלך המלחמה גרו לידם עוד 3 משפחות יהודיות בסתר. את החגים היו מציינים בתוך הבית בסתר. אחותו הקטנה טובה היתה בת 4 והוכנסה מנזר כי פחדו שתסגיר אותם. בהמלך כל תקופת המלחמה לא ראו אותה. הוצאה מהמנזר בשנת 1944 כשהיתה כבר בת 8 וחשו שבטוח להוציא אותה. בום הראשון שהוצאה מהמנזר וחזרה לגור איתם היא הצטלבה ליד המיטה ואמם, שבאה מבית דתי ואביה היה רב חששה שתישאר נוצריה אך לאחר כמה ימים התאקלמה חזרה במשפחה... בשנת 1941 אחותו הגדולה שרה (סבתא רבא של עומר) התחתנה עם בחור שהיה במחתרת הצרפתית. הוא היה מומחה בזיוף מסמכים וסידר לכל המשפחה מסמכים מזוייפים וכך ניצלו. גם המשפחה של גיסו התחבאו באזור עם תעודות מזויפות והיו במחתרת הצרפתית. באופן רישמי גיסו היה עדיין חייל בצבא הצרפתי אך שירת במחתרת במקביל. הוא היה בגדוד היחיד שנשאר בצבא, ללא נשק באשור הזה. מצ"ב צילום תעודת זהות מזוייפת של סבא רבא של עומר ניתן לראות את השנה 1944 והשם שונה מהשם המקורי. מצ"ב צילום של ההזמנה לחתונה שלהם – מצויינת רק השנה ללא מיקום כי חששו שהגרמנים יבואו לחתונה ויתפסו את כולם. את מיקום החתונה העבירו "מפה לאוזן". זיכרון נוסף מהתקופה – הוא הצטרף לגיסו לשמירה בלילה במחתרת, קיבל רימון ותלה אותו על הכתפיים והלך ככה לישון, כאשר הגיע גיסו ראה אותו ישן עם הרימון מסביב לכתפיים...