צבי ויזל

ארנסט סימונס, נולד בעיר "Koeln" שבגרמניה המערבית בשנת 1919 למשפחה דתית. הוא בנם של ד"ר יוליוס סימונס, שהיה רב של אחת הקהילות היהודיות באזור, ושל ורוניקה סימונס. היו לו שני אחים גדולים, הרמן וקורט, ושתי אחיות צעירות, מרתה ורות. עם תחילת הגזרות של המפלגה הנאצית, כאשר אסרו על ילדים יהודים ללמוד בבתי ספר, הוריו שלחו אותו ואת אחותו מרתה להולנד ללמוד בישיבה ובאולפנה (שם הגזרות עוד לא חלו). אנה פרנק (זו אינה אנה פרנק המפורסמת, שם זה נפוץ בהולנד), נולדה בעיירה "Northeim" שבגרמניה בשנת 1918. אביה, זימון נתן פרנק, נולד בהולנד והיה סוחר בדים וטקסטיל ואמה, יוליה גולדשמידט נולדה בגרמניה. בשנת 1930 אביה, שלא אהב את גרמניה, החליט שהם צריכים לחזור להולנד. אנה וארנסט הכירו בשנת 1942 במפעל למוצרי עור בהולנד בו עבד ארנסט. עובדי המפעל היו נחשבים לחיוניים למהלך המלחמה (מכיוון שיצרו דברים כמו נעליים ותיקים לחיילים) ולכן היו פטורים משילוח למחנות ההשמדה. הם התחתנו תוך זמן קצר על מנת שגם אנה תקבל את הפטור. בליל חתונתם הם נאסרו ובזכות החותמת המעידה על הפטור ממחנות ההשמדה הם שוחררו. בקיץ של שנת 1943, הם נשלחו למחנה המעבר "Westerbork" אשר ממנו שלחו יהודים למחנות עבודה והשמדה (בתקופה הזו החותמת כבר לא הייתה תקפה). הם שהו במחנה כחצי שנה עד שנשלחו לברגן-בלזן בשנת 1944. לאחר כשנה וחצי, הם הוצאו מהמחנה והועלו על רכבת שלאחר מכן קיבלה את הכינוי "הרכבת האבודה". הרכבת נסעה ברחבי גרמניה משום שלנאצים לא היה מה לעשות עם היהודים שהיו עליה. לאחר כשבועיים הרוסים שחררו את הרכבת אך היהודים לא האמינו לכך. הם הורידו אותם מהרכבת, פינו למענם כפר במזרח גרמניה בשם "Troebitz" ונתנו להם אותו. כל משפחה קיבלה בית אשר היה מלא במזון ושתיה, ואף יהודים רבים מתו מכיוון שאכלו יותר מידי. לבסוף רוב היהודים שהיו על הרכבת, שכללו את אנה וארנסט, שרדו.

רקע על המשפחה: הסיפור מתחיל בשתי משפחות שונות שחיו בדרום פולין. לאבי ולאמי היו משפחות לפני המלחמה. אמי לאה נולדה ב1914 ביבלונוב, פולין. כשהייתה צעירה, בערך בת 18 היא נישאה לעו"ד בשם יוזף שנפס ונולדו להם שני ילדים. הוא עבד כעורך דין ואמי הייתה עקרת בית. הם עברו לחיות בעיירה שנקראה קוסוב. אבי שמואל נולד ב1900 בדרובין. אביו היה גבאי בבית כנסת, לומד תורה אדוק מאוד. לאמו הייתה מאפייה והיא פרנסה את הבית. היו לו שתי אחיות ואח, ועוד אח שעזב את הבית כי התגייס לצבא. הוא עבד למחייתו כחייט, תופר בגדים וחליפות, למרות שאבא שלו קיווה שיהיה אדוק כמוהו. בגיל 18 הצטרף לצבא. בסוף מלחמת העולם הראשונה לצבא הפולני הייתה מלחמה עם רוסיה בדרום פולין. כך הוא הגיע לעיר קולומיאה, שאינה רחוקה מקוסוב. שם הוא הכיר אישה בשם רבקה. שמואל נישא לרבקה והיו לו שלושה ילדים, שתי בנות ובן מאד מוכשר. הם התגוררו בעיר קולומיאה. אחת הבנות הגדולות עזבה קצת לפני המלחמה. היא הייתה חלק מתנועת נוער שהרגישה שעומדת להיות מלחמה. היא עזבה לאמריקה. מלחמת העולם השנייה: בשנת 1933 היטלר והמפלגה הנאצית עולים לשלטון. שמואל ומשפחתו לעולם לא האמינו שהגזע הארי, ישמידו את כל הגזעים הנחותים- יהודים, צוענים, ואמנים, ושהם יעשו דברים כה קשים וקיצוניים. בספרו של היטלר, "מיין קאמף", הוא תכנן כיצד הגרמנים פלשו לערי אירופה, והגיעו גם לקולומיאה. העיר קולומאיה הייתה די קרובה והסביבה לגטו של העיר קולומיאה, כולל יהודי קוסוב. כך הגיעה לאה ומשפחתה לקולומיאה. בכניסת הצבא הגרמני לפולין הגרמנים ריכזו את כל יהודי קולומיאה לעבודות. אלו היו האנשים "ברי המזל", שהיה להם מה לעשות. האחרים לא שרדו התנאים היו קשים ביותר. הם ראו ועברו שם דברים מזעזעים. הגרמנים לקחו חלק נערך בשנת 1940, הם סגרו את היהודים באזור מסויים בעיר בלי שיוכלו לצאת לשום מקום. הרבה מהאנשים בגטו פשוט מתו מרעב וממחלות, שכן כמעט ולא היה ניתן להשיג אוכל ולא היה ניתן להשיג תרופות. בגטו החלו אקציות של הגרמנים. בגטו התרחשו עוד ועוד אקציות, עד שיום אחד החליטו הגרמנים שהם מחסלים את כל הגטו שמואל הגיע לעבודתו שבמעבר ליד הגטו ושאל את אנשי הגסטפו מה קרה בגטו, שהרי לא נתנו לו להיכנס לגטו חזרה. רק אחרי כמה שעות הורשה שמואל לחזור לגטו. כשהוא חזר חשכו עיניו. כל הגטו היה שרוף, ברחובות היו מועלים אנשים מתים שרצחו. לא נשאר אף כאן נכנסת לתמונה אמי, לאה. כזכור היא הגיעה לגטו קולומיאה עם הוריה, ובעלה הראשון , ולכן הצליחו לסדר לה אישור עבודה. היא עבדה במפעל מחוץ לגטו והייתה חוזרת בכל יום. כעורך דין לבעלה היו קשרים עם כל מיני אנשים בעירייה/ ברשות של הפולנים, היא הגיעה לשמואל הורוביץ, והוא סידר לה מקום לינה בעליית גג במבנה שעבד בו ושם כשחיסלו את הגטו הרגו את בעלה ושני ילדיה. היא חיפשה את משפחתה ולא מצאה. הגרמנים התייאשו והלכו. שמואל יצא מבית הקברות. היה לו חבר גוי מהילדות, והוא הצליח להגיע אליו. אצלו הוא קיבל בגדים. לפתע הוא נזכר בלאה, אותה השאיר במחבוא בעליית הגג היכן שעבד. הוא חזר אליה ואמר לה שהיא חייבת לברוח. הוא הוציא אותה משם החוצה. משם הם ברחו ביחד. במהלך בריחתם יחדיו הם הכירו יותר והתאהבו. אני לא זוכר את כל פרטי הסיפור. הם הצליחו להגיע למבריחים, כלומר סוחרים שהיו עוזרים ליהודים לברוח כאשר הם מעבירים סחורות, תמורת כסף. המזל של לאה היה שהיא תפרה סביב הסינר שלה מטבעות זהב. היא באה ממשפחה די אמידה. בעלה הראשון היה עורך דין, אביה היה סוחר ידוע ביבלנוב וזה מראה שמשפחתה הייתה עשירה. היא נתנה למבריחים מטבעות זהב בתמורה לכך שיעבירו אותם להונגריה. בנוסף, הבטיחה להם שתיתן עוד מחצית מסכום המטבעות כשיגיעו להונגריה, על מנת לוודא שבאמת יבריחו אותם לשם, שהרי לפעמים היו תופסים אות המבריחים, משאירים יהודים באמצע הדרך או הורגים אותם. המזל של אבי ואמי, שמואל ולאה הוא שהם מצאו מבריחים טובים שהצליחו להבריח אותם יחד עם עוד משפחה אחת. הבריחה לא הייתה פשוטה. היה קר מאוד בהרי הקרפטים, האזור בו עברו בעת בריחתם. הכל היה מושלג. הם הצליחו לעבור את השלגים בנס. הם הגיעו לעיירה יהודית בגבול הונגריה- רומניה. השנה הייתה 1943. האנשים היהודים בעיירה לא ידעו על השואה. כשסיפר להם שמואל מה שחווה הם לא האמינו לו. משם המשיכו שמואל ולאה לבודפשט. בבודפשט התרחשו אקציות. שמואל ידעה כמה שפות: גרמנית, רוסית, פולנית. היא הייתה כישרון בשפות והתחזתה לנוצריה. את שמואל החביאה בין שמיכות. כך הם ניצלו מאחת האקציות. לאחר שראו שהמצב לא טוב החליטו לברוח ברכבת לבוקרשט, רומניה. ברכבת עשו בדיקת כרטיסים וכיוון שאבי שמואל העמיד פני חולה כך שאם ישאלו אותו שאלות תהיה לו סיבה לא לענות. שמואל ולאה הגיעו לא ידע את השפה הוא חש פחד תמידי שיגלו שהוא יהודי. הוא התחפש לפצוע- שם תחבושת. שם הם חיו תקופה ואף התחתנו שם. בשלב מסויים החליטו לעלות לישראל. למזלם, הם לא הצליחו לעלות על האנייה הראשונה שרצו לעלות עלייה, כיוון שהיא טבעה. הם עלו על ספינת מעפילים בים שחור, עברו דרך הים התיכון והגיעו לישראל. הם פחדו מעט מכיוון שהבריטים ששלטו בארץ הזכירו להם את הגרמנים בצורתם (למרות כשאבי ואמי הגיעו לארץ הם בהתחלה שהו במחנה הפליטים "עתלית" שליד חיפה.) בתקופה שהגיעו לארץ המצב הכלכלי כמעט של כולם היה קשה, הם השתדלו לעבוד בעבודות מזדמנות כמו עבודה במפעלים או בניקיון. לאחר מספר חודשים הם הגיעו לחולון שהפכה לעיר של עולים. לאחר זמן קצר, בשנת 1946, נולד להם בן- אני, גרשון.

יצחק ברייר, ניצול שואה, מוסר עדות על סיפורו וסיפור משפחתו.