מרדכי הראלי

מיכאל נולד בשנת 1935 באוקראינה במחוז ויניצקי בעיירה בשם Krasnoye. כאשר פרצה המלחמה היה בן 6. אביו גויס למלחמה ונהרג זמן קצר אחרי הגיוס בדנפרופטרובסק באוגוסט 1941. בתחילת המלחמה הנאצים נכנסו לעיירה שבה גר, סיירו בבתים של יהודים וכשדפקו בדלת של מיכאל, אימו ברחה איתו ועם אחיו, שהיה גדול ממנו בשלוש שנים, דרך דלת אחורית לדירה של חברה אוקראינית. החברה הכניסה אותם לביתה, אך מאוד פחדה, מכיוון שנאצים הוציאו להורג כל מי שהסתיר יהודים. במהלך היום הם שהו במרתף ביתה ובלילה הם עלו לביתה וישנו שם, וכך הם גרו במשך כ- 4-5 ימים. כשחזרו לביתם הם גילו שהבית שלהם הפוך ונשדד על ידי הנאצים. הנאצים עדיין היו בעיירה וזה כבר היה גטו. הנאצים נכנסו לבתים בלילות ואנסו נשים צעירות וביצעו זוועות אחרות. הנאצים דרשו לבחור נציג אחד אוקראיני ואחד יהודי. הנציג היהודי היה מאוד רע אל היהודים ודווקא האוקראיני היה נחמד אליהם. יום אחד ריכזו את כל היהודים בכיכר וכולם היו בטוחים שלוקחים אותם למחנות השמדה. לפתע הגיעה מכתב שהגטו עובר מידי הנאצים לרומנים, דבר שהציל את היהודים בעיירה. הרומנים התעללו ביהודים, אך לא הרגו אותם. מיכאל היה שר ביידיש לרומנים והם היו נותנים לו לחם בתמורה. ב- 1944 הגטו שוחרר על ידי צבא אדום של רוסיה. הייתה שמחה גדולה ומסיבה ענקית ביער.

שם האב: איזק (ISAAK) אייזנמן. שם האם: בטי פרנקנטל. מצב משפחתי: נשואה לאלברט רוטשטיין ואם לבן- שמואל רוטשטיין. גורשה ע"י הגסטפו מהעיר קיצינגן שבגרמניה ב-  24.3.1942. כיום חיה נכדתם של פאולה ואלברט- יהודית מנדלמן ,סבתי, בעיר מודיעין.   **פרטי העדה** שם: יהודית מנדלמן תאריך לידה: 10.8.1938 מקום לידה: פלשתינה. שם האב: שמואל רוטשטיין ז"ל שם האם: פלורי להמן רוטשטיין ז"ל יהודית בת יחידה להוריה. מקום מגורים כיום: מודיעין. מצב משפחתי: נשואה, אם לבן וסבתא לשלושה נכדים- ארבל, תבור וכרמל שקד. **החיים לפני המלחמה** סבתא שלי, פאולה, נולדה להוריה איזק ובטי אייזנמן ב- 20.8.1882, בעיירה מינשטוקהיים בעיר קיצינגן, בחבל בוואריה אשר בגרמניה. אינני זוכרת, וגם לא קיבלנו מידע ברור האם סבתי הייתה בת יחידה להוריה. השפה הדבורה בביתם הייתה גרמנית. המשפחה הקפידה מאוד על אורח חיים יהודי כולל תפילות בשישי ובשבת וקיום המצוות היהודיות כהלכתן. חינוך והשכלה היו משמעותיים ביותר עבור הוריה ופאולה המשיכה ללמוד לימודים גבוהים לאחר סיום בית הספר בתחום פקידות והנהלת חשבונות. הוריה היו מבוססים, בעלי ממון ומשאבים. את בעלה, אלברט, הכירה פאולה בעת תפילה בבית הכנסת בעיירה. מידה של פאולה, אשר התפללה בעזרת נשים, נשמטה מטפחת לאזור התפילה של הגברים, אלברט, אשר מצא את המטפחת השיב אותה לפאולה וכך החל להירקם סיפור האהבה עד אשר נישאו. לאלברט, היו 5 אחים ואחות אחת. כמו פאולה הוא גדל בבית יהודי מסורתי ששמר וקיים את מצוות היהדות. אך בניגוד אליה לא השתייך למעמד הגבוה והוריו פרנסו בעמל ובדוחק רב 9 נפשות. לאחר הנישואים המשיכו בני הזוג לקיים אורח חיים יהודי והחלו לבנות עצמם מבחינה כלכלית. אלברט, היה בעל יוזמה גדולה ובעל חוש מסחר מפותח ביותר, פאולה הייתה בעלת השכלה פקידותית והוסמכה כמנהלת חשבונות. יחד, החליטו לפתוח בית מסחר ליין בשם- Hoflieferant weinjrosshandlung kitzingen-AM לאט לאט החל בית המסחר להתרחב ושמו יצא לפניו בכל רחבי בוואריה. פאולה, הייתה אחראית על השיווק וההפצה וכן על הנהלת החשבונות ואלברט, היה אחראי על נסיעות העסקים והחוזים למשלוח היין. מצבם הכלכלי היה טוב מאוד וניתן לומר שבעבודה קשה הצטרף אלברט למעמד הגבוה. למרות זאת חיו בצניעות רבה בבית שכור ולא בבית אשר היה רכושם. הם בחרו להשקיע את כספם ברכישת השכלה לבנם, וברכישת דברי אומנות ויודאיקה וכן לא חסכו בחגיגות יהודיות. ישנם סיפורים שסוכתם הייתה הסוכה היפה והמרשימה ביותר בכל העיר. בשנת 1911 נולד בנם הבכור והיחיד של פאולה ואלברט, אבי- שמואל רוטשטיין. הלידה התרחשה בבית על ידי מיילדת, פאולה ואלברט העסיקו מטפלת אשר טיפלה בשמואל, בזמן שהם עבדו וקידמו את העסק המשפחתי. גני ילדים לא היו קיימים באותה עת. בהיותו בגיל 6 נפתח בעיר קיצינגן בית ספר יהודי. פאולה ואלברט שלחו את בנם ללמוד בבית ספר זה על מנת שיקבל חינוך יהודי (באותה תקופה גם משפחות יהודיות היו שולחות את ילדיהם ללמוד בבתי ספר נוצריים). אבי סיפר לי כי הוריו העניקו לו תמיכה בכל הקשור בלימודים אך גם דרשו ממנו לא מעט. סיפור שחזר וסיפר לי הוא סיפור הדואר. בכל מוצאי שבת, שמואל נדרש להגיע לבית הדואר ולאסוף את המכתבים השבועיים שהגיעו. המכתבים היו חשובים ביותר לבית העסק. בית הדואר היה מרוחק מבית הוריו והוא בכל מוצאי שבת היה הולך לשם בכל מזג אוויר על מנת לבצע את המשימה שהוטלה עליו. החיים לפני מלחמת העולם השנייה היו מורכבים ביותר, אך חיי הקהילה, המשפחתיות והיהדות התנהלו ללא התערבות מצד השלטונות וללא פחד. החל משנת 1932, עת המפלגה הנאצית זכתה במרבית הקולות בבחירות, התחילו בני המשפחה לחוש בשינוי האווירה. שמואל, שהיה כבן 21 בשנה זו, נשלח על ידי הוריו לפלשתינה לבדו. כבר אז חשו פאולה ואלברט כי לדור הצעיר אין עתיד בגרמניה וכך בשל התחזקות האנטישמיות החליטו לשלוח את שמואל למקום בטוח יותר עבורו. להם, היה קשה מאוד לעזוב את המקום המוכר והאהוב עבורם. בנוסף זה היה מקור פרנסתם היחיד והבטחת עתידו של שמואל. פאולה ואלברט הגיעו לפלשתינה לביקור, אך נרתעו מהתנאים הקשים-הם החליטו לחזור לעיר הולדתם שם הייתה פרנסתם. אבי שמואל סיפר לי כי למרות החשש הגדול שלהם מעליית הנאצים לשלטון הוריו סירבו להאמין שאותם אנשים אשר הם נלחמו לצידם על אדמת גרמניה בזמן מלחמת העולם הראשונה ירצחו אותם על אותה אדמה רק בשל היותם יהודים. **תקופת המלחמה** משנת 1932 החיים הפכו מורכבים יותר ויותר, פאולה ואלברט המשיכו בעבודתם ובניהול בית המסחר. במקביל, הם המשיכו לתמוך כלכלית בשמואל אשר הגיע לפלשתינה. בשנת 1938, התרחש פוגרום נובמבר- ליל הבדולח, אשר לא פסח גם על עיירתם של פאולה ואלברט. אנשי ה-SA פשטו על בתי היהודים ועל בית הכנסת בעיר קיצינגן. מהיהודים שדדו דברי ערך ומבית הכנסת לקחו את ספרי התורה, תלשו את הפרוכת והשחיתו ריהוט וציוד. ראש העיר התערב ודאג לסגור את דלתות בית הכנסת. סבי אלברט נעצר ונשלח למחנה הריכוז דכאו, שם בפקודת הנאצים החלו לבנות את פסי הרכבת. לאחר כחצי שנה שוחרר מהמחנה וחזר לביתו, להמשיך בעבודתו. במהלך נסיעת עסקים אותה ערך בשנת 1939 נזרק, ככל הנראה על ידי שונאי יהודים, מהרכבת בה נסע וכך מצא את מותו. הוא נקבר בבית קברות יהודי בעיר קיצינגן. פאולה המשיכה לנהל את העסק המשפחתי במשך זמן קצר אך נאלצה לסגור אותו כשהאנטישמיות התפרצה והמלחמה החלה, חשבונות הבנק וכל ההכנסות הועברו לידי הנאצים. בספטמבר 1941 הוטלה גזרת סימון הטלאי הצהוב על יהודי גרמניה, טלאי אותו נשאה כל משפחת רוטשטיין שהמשיכה להתגורר בעיר. מהידוע לאבי, אחד מילדי משפחת רוטשטיין המורחבת סבל מנכות- שמו היה אריך. פאולה הייתה קשורה מאוד לאריך, טיפלה בו ודאגה לשלומו, לא ניתן היה להפריד ביניהם. ב- 24.3.1942 שולחו 208 יהודים מקיצינגן לאיזביצה (Izbica) שבפולין. פאולה כקשישה ואריך כנכה - גורשו בגירוש הראשון. לא ידוע האם הופרדו או עלו יחד לרכבת. הרישום המדויק של הנאצים אפשר לאבי שמואל לקבל לידיו בשנת 1960 את התעודה הרשומה המעידה על העברתה של אמו פאולה, על ידי הגסטפו, לעיר ווירצבורג בתאריך 24.3.1942 משם הועברה פאולה ברכבת לפולין-מצ"ב תעודה מספר 422973. ככל הידוע לאבי, הועברה פאולה למחנה ההשמדה מיידאנק, שם נרצחה בתאי הגזים.

רקע על המשפחה: הסיפור מתחיל בשתי משפחות שונות שחיו בדרום פולין. לאבי ולאמי היו משפחות לפני המלחמה. אמי לאה נולדה ב1914 ביבלונוב, פולין. כשהייתה צעירה, בערך בת 18 היא נישאה לעו"ד בשם יוזף שנפס ונולדו להם שני ילדים. הוא עבד כעורך דין ואמי הייתה עקרת בית. הם עברו לחיות בעיירה שנקראה קוסוב. אבי שמואל נולד ב1900 בדרובין. אביו היה גבאי בבית כנסת, לומד תורה אדוק מאוד. לאמו הייתה מאפייה והיא פרנסה את הבית. היו לו שתי אחיות ואח, ועוד אח שעזב את הבית כי התגייס לצבא. הוא עבד למחייתו כחייט, תופר בגדים וחליפות, למרות שאבא שלו קיווה שיהיה אדוק כמוהו. בגיל 18 הצטרף לצבא. בסוף מלחמת העולם הראשונה לצבא הפולני הייתה מלחמה עם רוסיה בדרום פולין. כך הוא הגיע לעיר קולומיאה, שאינה רחוקה מקוסוב. שם הוא הכיר אישה בשם רבקה. שמואל נישא לרבקה והיו לו שלושה ילדים, שתי בנות ובן מאד מוכשר. הם התגוררו בעיר קולומיאה. אחת הבנות הגדולות עזבה קצת לפני המלחמה. היא הייתה חלק מתנועת נוער שהרגישה שעומדת להיות מלחמה. היא עזבה לאמריקה. מלחמת העולם השנייה: בשנת 1933 היטלר והמפלגה הנאצית עולים לשלטון. שמואל ומשפחתו לעולם לא האמינו שהגזע הארי, ישמידו את כל הגזעים הנחותים- יהודים, צוענים, ואמנים, ושהם יעשו דברים כה קשים וקיצוניים. בספרו של היטלר, "מיין קאמף", הוא תכנן כיצד הגרמנים פלשו לערי אירופה, והגיעו גם לקולומיאה. העיר קולומאיה הייתה די קרובה והסביבה לגטו של העיר קולומיאה, כולל יהודי קוסוב. כך הגיעה לאה ומשפחתה לקולומיאה. בכניסת הצבא הגרמני לפולין הגרמנים ריכזו את כל יהודי קולומיאה לעבודות. אלו היו האנשים "ברי המזל", שהיה להם מה לעשות. האחרים לא שרדו התנאים היו קשים ביותר. הם ראו ועברו שם דברים מזעזעים. הגרמנים לקחו חלק נערך בשנת 1940, הם סגרו את היהודים באזור מסויים בעיר בלי שיוכלו לצאת לשום מקום. הרבה מהאנשים בגטו פשוט מתו מרעב וממחלות, שכן כמעט ולא היה ניתן להשיג אוכל ולא היה ניתן להשיג תרופות. בגטו החלו אקציות של הגרמנים. בגטו התרחשו עוד ועוד אקציות, עד שיום אחד החליטו הגרמנים שהם מחסלים את כל הגטו שמואל הגיע לעבודתו שבמעבר ליד הגטו ושאל את אנשי הגסטפו מה קרה בגטו, שהרי לא נתנו לו להיכנס לגטו חזרה. רק אחרי כמה שעות הורשה שמואל לחזור לגטו. כשהוא חזר חשכו עיניו. כל הגטו היה שרוף, ברחובות היו מועלים אנשים מתים שרצחו. לא נשאר אף כאן נכנסת לתמונה אמי, לאה. כזכור היא הגיעה לגטו קולומיאה עם הוריה, ובעלה הראשון , ולכן הצליחו לסדר לה אישור עבודה. היא עבדה במפעל מחוץ לגטו והייתה חוזרת בכל יום. כעורך דין לבעלה היו קשרים עם כל מיני אנשים בעירייה/ ברשות של הפולנים, היא הגיעה לשמואל הורוביץ, והוא סידר לה מקום לינה בעליית גג במבנה שעבד בו ושם כשחיסלו את הגטו הרגו את בעלה ושני ילדיה. היא חיפשה את משפחתה ולא מצאה. הגרמנים התייאשו והלכו. שמואל יצא מבית הקברות. היה לו חבר גוי מהילדות, והוא הצליח להגיע אליו. אצלו הוא קיבל בגדים. לפתע הוא נזכר בלאה, אותה השאיר במחבוא בעליית הגג היכן שעבד. הוא חזר אליה ואמר לה שהיא חייבת לברוח. הוא הוציא אותה משם החוצה. משם הם ברחו ביחד. במהלך בריחתם יחדיו הם הכירו יותר והתאהבו. אני לא זוכר את כל פרטי הסיפור. הם הצליחו להגיע למבריחים, כלומר סוחרים שהיו עוזרים ליהודים לברוח כאשר הם מעבירים סחורות, תמורת כסף. המזל של לאה היה שהיא תפרה סביב הסינר שלה מטבעות זהב. היא באה ממשפחה די אמידה. בעלה הראשון היה עורך דין, אביה היה סוחר ידוע ביבלנוב וזה מראה שמשפחתה הייתה עשירה. היא נתנה למבריחים מטבעות זהב בתמורה לכך שיעבירו אותם להונגריה. בנוסף, הבטיחה להם שתיתן עוד מחצית מסכום המטבעות כשיגיעו להונגריה, על מנת לוודא שבאמת יבריחו אותם לשם, שהרי לפעמים היו תופסים אות המבריחים, משאירים יהודים באמצע הדרך או הורגים אותם. המזל של אבי ואמי, שמואל ולאה הוא שהם מצאו מבריחים טובים שהצליחו להבריח אותם יחד עם עוד משפחה אחת. הבריחה לא הייתה פשוטה. היה קר מאוד בהרי הקרפטים, האזור בו עברו בעת בריחתם. הכל היה מושלג. הם הצליחו לעבור את השלגים בנס. הם הגיעו לעיירה יהודית בגבול הונגריה- רומניה. השנה הייתה 1943. האנשים היהודים בעיירה לא ידעו על השואה. כשסיפר להם שמואל מה שחווה הם לא האמינו לו. משם המשיכו שמואל ולאה לבודפשט. בבודפשט התרחשו אקציות. שמואל ידעה כמה שפות: גרמנית, רוסית, פולנית. היא הייתה כישרון בשפות והתחזתה לנוצריה. את שמואל החביאה בין שמיכות. כך הם ניצלו מאחת האקציות. לאחר שראו שהמצב לא טוב החליטו לברוח ברכבת לבוקרשט, רומניה. ברכבת עשו בדיקת כרטיסים וכיוון שאבי שמואל העמיד פני חולה כך שאם ישאלו אותו שאלות תהיה לו סיבה לא לענות. שמואל ולאה הגיעו לא ידע את השפה הוא חש פחד תמידי שיגלו שהוא יהודי. הוא התחפש לפצוע- שם תחבושת. שם הם חיו תקופה ואף התחתנו שם. בשלב מסויים החליטו לעלות לישראל. למזלם, הם לא הצליחו לעלות על האנייה הראשונה שרצו לעלות עלייה, כיוון שהיא טבעה. הם עלו על ספינת מעפילים בים שחור, עברו דרך הים התיכון והגיעו לישראל. הם פחדו מעט מכיוון שהבריטים ששלטו בארץ הזכירו להם את הגרמנים בצורתם (למרות כשאבי ואמי הגיעו לארץ הם בהתחלה שהו במחנה הפליטים "עתלית" שליד חיפה.) בתקופה שהגיעו לארץ המצב הכלכלי כמעט של כולם היה קשה, הם השתדלו לעבוד בעבודות מזדמנות כמו עבודה במפעלים או בניקיון. לאחר מספר חודשים הם הגיעו לחולון שהפכה לעיר של עולים. לאחר זמן קצר, בשנת 1946, נולד להם בן- אני, גרשון.