שרה קינדלר

שרה נולדה ב1936 בבלגיה. הוריה עברו מפולין עם כל המשפחה ב1932 בגלל גילויי אנטישמיות. אימה הייתה רוקחת ולאביה היה בית חרושת ביתי קטן לעיבוד עורות. לשרה היו ארבעה אחים גדולים והיא הייתה בת זקונים בפער של שמונה עשרה שנה מהאח שלפניה. שרה מתארת את השנים הראשונות שלה כנסיכת הבית, מפונקת ואהובה. בגיל ארבע, בשנת ב1940 נכנסו הגרמנים בלילה לביתם ולקחו את ארבעת אחיה ואביה. מאוחר יותר התגלה לשרה שהם נשלחו לאשוויץ ורק אחיה שרד את המלחמה. אימה, נפטרה באותו הלילה בו נלקחו האחים והאב. מרי, חברה נוצריה של אחיה, הבינה את אשר קרה וכאשר ראתה ששרה לא הגיעה לביה"ס באה לביתם וראתה שהאמא נפטרה וכל הבנים נלקחו. מרי אמרה לשרה שהיא באה לגור איתה עכשיו. שרה שהייתה ילדה קטנה ומבוהלת, לא הבינה מדוע עליה לעזוב את הבית, האחים, ההורים. כאשר רצתה שרה לעלות לחדר של אמא שנפטרה, עצרה אותה מרי, ארזה לה מזוודה ולקחה אותה אליה הביתה. במשך מספר חודשים שהתה שרה אצל מרי. שרה מתארת את התקופה הזאת כחודשים המאושרים בחייה. מרי דאגה לה וטיפלה בה. אחד השכנים בבניין הלשין לגסטפו שמוסתרת ילדה יהודיה בבית, הגרמנים הגיעו לבית, הכו את מרי וגלגלו אותה מהמדרגות. שרה נלקחה ונשלחה ברכבת משא בה התנאים היו קשים: צפיפות רבה ודלי שנועד לצרכים. היא נלקחה למחנה מעבר, בו הייתה בביתן הילדים. במחנה הילדים עברו התעללויות מהגרמנים והועבדו בפרך. מלכת בלגיה ששמעה שמחזיקים ילדים בתנאים קשים במחנה בארצה, הגיעה לביקורת בפתע במחנה. היא העבירה את הילדים למנזר ומשם התחיל מסע נדודים בין בתי יתומים שונים בהם הם הופרדו משאר הילדים. לאחר סיום המלחמה, העבירו את שרה לבית יתומים של פליטים יהודים. שרה מתארת את התקופה הזאת כשלב בו איבדה את האמונה בבני אדם. דודתה ששרדה את המלחמה, ניסתה ליצור איתה קשר בבית היתומים אך היא לא הייתה מעוניינת לפגוש בה. היא הביאה לה חבילה עם סוכריות וצעצוע של צבי מעץ. לילדים הוצעו אפשרות להגיע לארצות לשונות: ארה"ב, בלגיה, צרפת או ישראל. שרה, בחרה לעלות לארץ עם עליית הנוער ולאחר מכן התגייסה לצבא. לאחר שנים רבות חודש הקשר של שרה עם אחיה ששרד את המלחמה גם הוא. לאורך כל השנים שמרה שרה קשר עם מרי, האישה שהצילה אותה. מרי הקימה בארץ משפחה וחיה את חייה בדגש על תרומה לאחר וראיית הטוב.

מחנה המעבר בבלגיה לאחר שהלשינו על מיקומי בביתה של מרי הגעתי למחנה מעבר. במחנה המעבר ריכזו את הילדים. היינו בגילאי 4-7 בחדר קטן עם מיטות עץ בלבד. לכולנו עשו קרחת. בשעה שתיים בלילה העירו אותנו, בטענה שאנחנו צריכים לעבוד בשביל לקבל את המים והלחם. דרשו מאיתנו לצאת החוצה ולהעביר בלטות ממקום למקום כל הלילה ללא סיבה עד שנגמרו לנו הכוחות והחזירו אותנו לביתן. באחד הימים החלטנו בתור ילדים קטנים להתארגן. לרגע הפחד עזב אותנו. שלחנו בכל יום בתורנות ילד אחר להוציא אוכל מהפחים של המטבח של הגרמנים. בבית שלי היום לא זורקים בכלל אוכל. אין דבר כזה. באחת הפעמים אחד החברים נתפס, והעמידו את כולנו בשורה וירו בחבר. וככה לאט לאט איבדנו חברים. באחד מימי החורף, הוציאו אותנו מהביתנים בגופיה ותחתונים יחפים להתהלך במחנה. הגרמנים אמרו לנו שאנחנו יוצאים לסיור כדי שנכיר את "בית ההבראה" שבו אחד הנמצאים. אחד הילדים . אחד הילדים כתוצאה מההליכה בקור של החורף של בלגיה, ללא בגדים מתאימים, חלה ככל הנראה בדלקת ריאות. הילד, השתעל והשתעל עד שלבסוף נפטר בביתן. לאחר שנפטר, שני ילדים הזיזו את גופתו לפינת הביתן ואחד הילדים "הגדולים" בן שבע לערך הוריד את חולצתו וכיסה את גופת הילד. בבוקר נכנסו הגרמנים ראו את גופת הילד המכוסה ודרשו לדעת מי כיסה את הילד. מרוב פחד לא רצינו להגיד. לבסוף הילד "הגדול" הרים את היד והודה במעשה. הגרמנים ביקשו מכולנו לקום העמידו אותנו בשורה ואת הילד העמידו לפנינו וירו בו מול עינינו. את הגופה שלו הם גררו וגלגלו החוצה. באותו רגע אנחנו לא מעיזים לבכות ולא לדבר. ביום אחר, נתנו לכל אחד מאיתנו את חפירה לחפור בור. בעודנו חופרים אחד הילדים נפל לתוך הבור. כאשר ילד אחר רצה לבוא לסייע לו לצאת מהבור הגרמנים מנעו ממנו לעזור לו ודרשו ממנו לכסות את הילד בתור הבור בעודו בחיים. וכך היה. מוות הוא דבר קשה בכל מצב, אבל מוות של ילד שנקבר בחיים בוודאי כשמדובר בילד קטן, הוא קשה מנשוא. הוא צעק כמה פעמים מתוך החול עד שהוא נפח את נשמתו.

כיום חייה של שרה הם חיים מלאי אושר ותקווה היא אומרת "אני לא מסכנה, אני חייה חיים מאושרים, אני תורמת, אני חיה. הסיפור שלי נשאר איתי, הוא חלק ממני אבל אני לא מסכנה". בגלל מה שעברה שרה תמיד הראתה רגישות למצבם של אנשים אחרים וחיה במחשבה שעליה לתרום ולתת לאחר שלא יגיע למצב דומה למה שקרה לה. למשל היא מספרת, שכבת גרעין היא התנדבה בקיבוצים ואת המשכורת הקטנה שהייתה מקבלת הייתה תורמת. בנוסף לכך גם המון שנים לאחר שנגמרה המלחמה לחיה לעולם לא מפסיקה להודות ולהוקיר תודה לאישה שהצילה אותה ובזכותה היא חיה- מרי. "מרי שהצילה אותי, עד שהיא נפטרה הייתי איתה בקשר. כשהגעתי לארץ ובכיתי לה שאני רוצה לחזור וקשה לי, היא אמרה לי שרה את יהודיה זאת המדינה שלך." עד היום המשפחות שלנו קרובות. בתיק שלי, אני מסתובבת עם התמונה שלה ועל יד המיטה שלי מונחת התמונה של אימי. במכתב האחרון שקיבלתי ממרי היא כתבה לי: "בתי היקרה, מאמא שלך שאוהבת". היא הייתה אישה, לא יהודיה, שהפכה להיות אמא שלי. ובזכותה אני חיה." שרה מספרת מתוך הקשר עם מרי, שלמדה שהכי חשוב בחיים זה להיות אדם טוב. לא משנה למי נולדת, מי הורייך, השאלה היא איזה אנשים אנחנו בוחרים להיות. תמיד קיימת האפשרות להיות אדם טוב. בישראל הצליחה שרה להקים משפחה גדולה ואוהבת. שרה כבר אישה מאוד מבוגרת, שמחה ומעוררת השראה. לשרה היום יש ארבעה בנים נשואים, 10 נכדים ושמונה נינים. את המסר הזה שרה ממשיכה להפיץ לסביבתה ולמשפחתה בכל הכוח ובאמונה שלמה שיום אחד יהיה טוב.