״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)
אילנה שרון
31.12.1929
לייז'
,
בלגיה
כתובת:
קובץ שמע:
העדות
אילנה נולדה בבלגיה בשנת 1930 בשם חיה פועה. הוריה התחתנו בפולין ועברו לבלגיה בעקבות המשבר הכלכלי של סוף שנות ה-20. אביה השתלב במפעל גדול שעסק בהתכת ברזל ואילו אמא הגיע כתיירת. לאחר 3 חודשים אמא נאלצה לעזוב כי נגמרה לה אשרת התיירות ורק לאחר התערבות מנהלי המפעל מול מלכת בלגיה היא קבלה אישור מיוחד להישאר בבלגיה. אביה של אילנה שהיה חרוץ מאוד עבד ביום במפעל ובערב עסק בבית בסנדלרות. מצבם הכלכלי היה טוב, הם לא סבלו מאנטישמיות. אביה עבד כל השנים והיא התחנכה בחינוך דתי
משפחתה של אילנה לפני המלחמה. היא אחיה והוריה.
סיפור
9 חודשים לאחר פרוץ המלחמה בפולין הגרמנים פולשים לבלגיה "את הפנים של אמא באותו היום לא אשכח כשנכנסה לחדר ואמרה לי ולאחי הצעיר 'ילדים פרצה מלחמה' – ואז הכל השתנה" הבהלה הגדולה גרמה לתושבים רבים (לאו דווקא יהודים גם נוצרים) לברוח מבלגיה לעבר צרפת. "נדדנו בדרכים כשלושה שבועות יחד עם הדוד, הדודה ובני הדודים, באחד הימים הייתה הפצצה גדולה ובמהומה שלאחר מכן איבדנו את אבא ואת אחי והיינו בטוחים שלא נראה אותם לעולם. לאחר 10 ימים פגשנו בדרכים את הגרמנים והבנו שאין לאן לברוח ובחרנו לחזור הביתה לבלגיה, כשחזרו לבלגיה פגשו בבית את האבא והאח שגם כן הבינו שאין לאן לברוח." החיים חזרו לשגרה אך במהרה החלו ההגבלות על היהודים, ראשית יהודים התבקשו לענוד טלאי צהוב, ובהמשך ציון מקומות ששייכים ליהודים כמו חנויות וכו'. היה מצוין בשלוש שפות שזה מקום של יהודים. בבתי הספר ובמקומות העבודה עדין לא הייתה אפליה כלפי יהודים והחיים כביכול המשיכו כרגיל. ביוני 1942 כאשר אילנה בכיתה ו' נשלחו הגברים הצעירים לעבודות בכפיה , לבנות את הביצורים כהגנה מפני הפלישה הבריטית, בנורמנדי. "למרות המתח והדאגה הייתה אופטימיות שאת הבלגים לא יפציצו." אביה קיבל זימון להתייצב גם כן בתחנת הרכבת עם בגדים ואוכל, הוא נקרא לעשות עבודות בצרפת של תיקון כבישים וגשרים שהופצצו על ידי הבריטים, בית החרושת שאביה עבד בו כל השנים נוהל כמו עיר לכל דבר כלל בתוכו לשכת רווחה שדאגה למשפחות לאורך כל המלחמה. המפעל לקח את המשפחות של היהודים תחת חסותו. הברון שהיה הבעלים של בית החרושת היה בעל טירה ובה דאג לארח את הילדים היהודים בזמן המלחמה, ראשית אחיה נלקח לקייטנה בטירה, בהמשך גם אילנה הצטרפה. בקייטנה דאגו לפנק את הילדים ודאגו לפעילות וחיי שגרה עד כמה שאפשר. אביה של אילנה נלקח לאחר עבודות הכפייה ברכבת לאושוויץ. השמועות כבר ידעו מה היעד ובזמן הנסיעה יחד עם אנשים נוספים אזרו אומץ וקפצו מתוך הרכבת וכך הצילו את חייהם לזמן מה. האב מתאחד עם האמא והם באים לבקר את ילדיהם בטירה, זאת למעשה הייתה הפגישה האחרונה של אילנה ואחיה עם ההורים, ההורים נספו במלחמה. בחורף מחליטים לסגור את הקייטנה ולפזר את 16 הילדים היהודים שנותרו בה באחד הכפרים, הכפר מנה כ-30 משפחות והיה ברור שאם לא ישמרו על חשאיות בנוגע לזהות הילדים הכפר כולו ישלם את המחיר, וכך הייתה למעשה אחריות משותפת של כל תושבי הכפר להגן על הילדים ולא לגלות את זהותם. "לימים הבנו אחי ואני כמה מזל היה לנו שהבלגים היו כה אצילים ואדיבים כלפינו, הן בעל בית החרושת שדאג למשפחות היהודים ולילדיהם בתקופת המלחמה, והן אנשי הכפר האמיצים שהסתכנו בחייהם בכך שאמצו 16 ילדים יהודים והסתירו את זהותם האמיתית בפני חיילים גרמנים שעברו באזור. בכפר נהלנו חיי שגרה של לימודים ועבודה במשק עם בני הבית" אילנה הייתה בכפר 3 שנים ובשנת 1944 עם שחרור בלגיה היא חזרה לעיר לייז'. החיים בעיר אחרי שחרור בלגיה היו קשים עבור אילנה, היא הייתה בודדה הלכה יום יום לתחנת הרכבת בתקווה לפגוש את הוריה , עד שלבסוף התייאשה והבינה שהם לא ישובו, מכוון שהעיר הייתה ממוקמת ליד הגבול המשיכו לשמוע הפצצות ולחוש את אווירת המלחמה.
אילנה בנעוריה לפני המלחמה
מהחיים שאחרי
בתחילה חשבה אילנה שתשתקע בבלגיה ותבנה אט אט את חייה כאישה בוגרת, במהלך הזמן נחשפה במקרה לתנועה החלוצית "דרור" והחליטה שהיא רוצה לעלות לארץ ישראל. היא נשארה עוד שנה בבלגיה ואז הצטרפה להכשרה ועלתה לארץ ישראל. היא מגיעה בתחילה לקיבוץ גבעת חיים ומשם עוברת לקיבוץ הצעיר רעים שם פוגשת את אהרון מי שלימים יהיה בעלה נולדים להם 3 ילדים ואילנה פותחת פרק חדש בחייה. נולדו להם 10נכדים, נינים, והם הקימו בית לתפארת בארץ ישראל, כאשר אילנה מקפידה לספר לילדים ולנכדים את קורות משפחתה, ואף מקפידה לנסוע במהלך השנים עם כולם מספר פעמים לטיול שורשים בעקבות המשפחה, ביקור בבלגיה בעיר בה גדלה בכפר בו הסתתרה ובאזור בו הייתה ממוקמת הטירה ושם ראתה בפעם האחרונה את הוריה. במהלך השנים אילנה מקפידה לשמור על קשר עם המשפחה שאצלה גדלה בכפר ועם הקרובים איתם צעדו מבלגיה לעבר צרפת. בכל פעם שהם נוסעים לבלגיה מקבלים אותם בחום בכפר. הבית בו גרה בלייז' כבר לא קיים- הוא הבית היחידי שהופצץ, גם בית הברון, הטירה ששמשה כקייטנה כבר לא קיים אבל היסודות נשמרו. למרות שאילנה לא הייתה במחנה ריכוז או במחנה השמדה, שנות המלחמה היו מלאות באי ודאות וחוסר אונים ופחד תמידי לגבי המחר, היא איבדה את הוריה את נעוריה ואת עולמה. בסיפור של אילנה בסופו של דבר יש הרבה אופטימיות על בניית חיים חדשים בארץ ישראל, הקמת משפחה מאוחדת ואוהבת שמעריכה את עזרתם של הבלגים בהישרדותה של אילנה ואחיה בתקופת המלחמה.
ציר הזמן האישי של
אילנה שרון
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תיעדו:
- גילי כרמי, יא4
- תמר בר יהודה, יא4
מחזור
כט
עדויות נוספות מ
בלגיה
:
אברהם סומין
בלגיה
24.8.1939
לפני המלחמה:
את הראיון אברהם התחיל עם המשפט "עם ישראל חי וקיים"
אברהם נולד בבלארוס בעיר גומל שהייתה העיר השנייה בגודלה בבלארוס ב25 לאוגוסט 1939 להורים משה ודינה סומין שהיו דתיים ומאמינים.
לאברהם היו 7 אחים והוא היה הצעיר, משה אביו היה סנדלר ואמו הייתה תורפת.
סבא של אברהם ניסה לשכנע את המשפחה לעזוב את בלארוס אבל אבא שלו לא הסכים כי הוא חשב שהגרמנים באמת יעשו משהו.
למשפחה היה אסור לחגוג את החגים היהודים אבלהם בכל זאת חגגו את פסח ויום כיפור.
בזמן המלחמה:
המשפחה ברחה מבלארוס לסיביר באוגוסט 1941 ו20 דקות אחרי שהם ברחו הגרמנים הרגו את כל השכנים היהודים שלהם.
אברהם מספר שהם ברחו בתוך רכבת של חיות (בקר) לכיוון סיביר, הוא מספר שלכל אחד מהם הייתה פרוסת לחם אחת ליום שלם שזה היה קשה מאוד.
סבא שלמה של אברהם היה בן 96 ולאחר שישה שבועות הוא נפטר, המשפחה לא קברה אותו כי לא היה להם איפה לקבור אותו.
לפני סיביר הרכבת עצרה ואבא של אברהם יצא להביא מרק למשפחה והרכבת המשיכה בלעדיו, הוא חיכה 15 שעות לרכבת אחרת וכל הזמן הזה שמר על המרק בשביל להביא למשפחה. המשפחה חשבה שהוא מת ואז הוא הצליח לחזור אליהם וכולם שמחו מאוד.
משה אבא של אברהם נפטר ב1944 ממחלה משום שלא היה להם תנאים ואוכל, הוא הרגיש שהוא עומד למות אז היו לו שתי בקשות: רצה שיקברו אותו עם תפילין והשני זה שלא יביאו את אברהם בנו הצעיר לקבר.
יהודים שעבדו בעבודות בכירות הצליחו להביא להם מעט אוכל.
כשהם הגיעו לסיביר לא הייתה אנטישמיות.
באוקטובר 1944 המשפחה חזרה לבלארוס כי היו חייבים מורים לרוסית ואחותו הגדולה של אברהם הייתה מורה, בזכות זה שהיא הייתה מורה הם קיבלו אוכל.
בסוף המלחמה אמא של אברהם שאלה את הגרמנים בזלזול כמה יהודים הם הרגו והם אמרו שזה היה גם הסלאבים.
אברהם ראה בזמן המלחמה את הגרמנים עם ראש מורם ובגאווה והסופה ראה אותם הולכים עם ראש נפול.
המשפחה רצתה לעלות לארת אבל הבריטים לא נתנו להם, בעקבות זה אברהם מאחל לכל האנגלים לקבל קדחת.
אברהם אומר שהוא שרד את המלחמה רק בזכות אלוהים והוא מדגיש ואומר שהוא רוצה שימשיכו להעביר מדור לדור את מה שהגרמנים עשו לנו.
אפרים (פרדי) מול
בלגיה
8.3.1938
אפרים (פרדי) מול נולד בבריסל ששבלגיה בשנת 1938, בן יחיד לאימו בלה שעבדה כמעצבת כובעים ולאביו: ראובן, שייצר ארנקים מעור. משפחתו היגרה מפולין בשנת 1924 לבלגיה לאחר מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1942 הוריו של אפרים ניסו לברוח מבלגיה בעקבות כיבוש הגרמנים במהלך מלחמת העולם השנייה ורצו למצוא מקלט בשוויץ. אימו החליטה לחפש את המשפחה לצוענים (כיוון שלא הייתה כלפם אנטישמיות) ולעבור את הגבול לשוויץ דרך צרפת, שם חיכה אדם שהעביר יהודים לשוויץ תמורת תשלום. תחילה, המשפחה הגיעה לחדר בבית מלון קטן בצרפת ברכבת מבריסל ומשם חיכו לאיש שיעביר אותם לשוויץ יום למחרת. למרבה הצער, הופיעו במקומו שני שוטרי גסטפו שעצרו את המשפחה. אפרים שהיה אז בן ארבע, זוכר תמונה בה אמו ואביו יורדים בגרם מדרגות עץ תלול עם מזוודות וחבילות ונכנסים כל המשפחה למכונית של השוטרים שחיכתה להם מתחת למלון. הם לקחו אותם עד לבסיס שחל הגסטפו שהיה בעיר. אפרים הופרד מהוריו בבסיס ונלקח על ידי שוטרים של משמר הגבול עד למנזר באותה העיר. הנזירות במקום התנדבו לקלוט ילדים יהודים רבים שהיו במצב דומה לשל אפרים. לאחר כמה זמן, נלקח לבית יתומים בפריז יחד עם עוד ילדים וילדות מן המנזר. אפרים מספר שהיה שם רעב, והיה נוהג לחפש אוכל מצלחות של אחרים. יום אחד נלקח למשרד של בית היתומים ומולו ישבו שתי נשים. אחת מהנשים שאלה אותו מה הוא אוהב לאכול ואפרים ענה- עוגת תפוחי עץ. היא הבטיחה לו שאם יבוא איתה יקבל עוגה כזו. החלטה זו של אפרים למעשה הצילה את חייו כיוון שאותה אישה אימצה את אפרים יחד עם בעלה. בני הזוג וייל (הזוג שאימץ את אפרים) היו יהודים צרפתים שהיו הורים לבת יחידה. אפרים למד בבית ספר קתולי. בשנת 1942 עלו על עקבותיו של אפרים ועמדו ללוכדו. לוסי קרטייה- מכרה של ההורים המאמצים, לקחה את אפרים לביתה בדירה בפרברי פריז, שם הסתירה אותו ודאגה לכל צרכיו עד שחרור צרפת מהגרמנים. לימים קיבלה לוסי קרטייה את אות חסידת אומות העולם. בשנת 1944 שוחרר האיזור בו שהה אפרים.
גרינברג מוריס (משה)
בלגיה
2.3.1927
בצפון צרפת בעיר סדאן (Sedan), ליד הגבול עם בלגיה
בצפון צרפת בעיר סדאן (Sedan), ליד הגבול עם בלגיה
מתגורר בצרפת, כיום בן 96, בשיחה טלפונית בתרגום סבא של עומר (סבתא רבה של עומר היתה אחותו הגדולה של מוריס) ורישומים משיחות קודמות שנעשו איתו.
לפני המלחמה:
תאריך לידה: 3.3.1927 נולד בבלגיה כי אמא שלו נסעה ללדת ליד ההורים שלה שגרו בבלגיה אך התגורר עם הוריו ו- 2 אחיות בצפון צרפת בעיר סדאן (Sedan), ליד הגבול עם בלגיה. סבו היה רב הקהילה בבלגיה.
בסאן היו כמה עשרות משפחות יהודיות, היה בית כנסת (קיים גם כיום)בבית שמרו כשרות אך לא היו דתיים. היו חיי קהילה אך גם נטמעו בקהילה הצרפתית המקומית. בשבת היו עובדים ויום המנוחה היה ביום ראשון, ציינו שבתות וחגים.
להוריו היתה חנות בשוק. אביו גוייס לצבא הצרפתי בשנת 1939, עד שהצבא הצרפתי ברח כי הגרמנים כבשו את צרפת.
עד גיל 13 היו חיים רגילים, למד בבית ספר צרפתי (לא היה בית ספר יהודי), לא היתה אנטישמיות או כל בעיה לפני המלחמה.
בזמן המלחמה:
בשנת 1940 עם פלישת הגרמנים לסדאן ברח יחד עם הוריו, אחיותיו, סבו וסבתו וחבר של אחותו (סבא רבא של עומר ג'וזף ברוסקיאר) והמשפחה של ג'וזף לדרום צרפת לאזור Le Blanc.
שאר המשפחות היהודיות מסדאן ברחו כל אחד למקום אחר.
המשיך ללמוד בבית ספר עד גיל 16, ואז הפסיק ללמוד והחל לעבוד בחוות בסביבה היכן שהתגוררו.
בשנת 1942 היו חייבים ללכת עם טלאי צהוב על הבגדים אך הוא ומשפחתו התגוררו באזור ללא גרמנים ולכן לא ענדו את הטלאי.. המשפחות בכפר בו גרו ידעו שהם יהודים אך לא הלשינו עליהם. ההורים שלו לא עבדו בזמן הזה וחיו מחסכונות. הוא עבד בשדות של החוות בסביבה והרוויח קצת כסף, מדי פעם עופות למאכל וירקות מהחוות בהן עבד. אביו ידע לתפור ומדי פעם היה מתקן בגדים ולפעמים היה עוזר ברכבת בתור סבל.
במהלך המלחמה אמו לא אכלה בשר במשך 5 שנים כי היתה שומרת כשרות ולא היה בשר כשר אך היא בישלה לשאר המשפחה שכן אכלה.
במהלך המלחמה גרו לידם עוד 3 משפחות יהודיות בסתר. את החגים היו מציינים בתוך הבית בסתר.
אחותו הקטנה טובה היתה בת 4 והוכנסה מנזר כי פחדו שתסגיר אותם. בהמלך כל תקופת המלחמה לא ראו אותה. הוצאה מהמנזר בשנת 1944 כשהיתה כבר בת 8 וחשו שבטוח להוציא אותה. בום הראשון שהוצאה מהמנזר וחזרה לגור איתם היא הצטלבה ליד המיטה ואמם, שבאה מבית דתי ואביה היה רב חששה שתישאר נוצריה אך לאחר כמה ימים התאקלמה חזרה במשפחה...
בשנת 1941 אחותו הגדולה שרה (סבתא רבא של עומר) התחתנה עם בחור שהיה במחתרת הצרפתית. הוא היה מומחה בזיוף מסמכים וסידר לכל המשפחה מסמכים מזוייפים וכך ניצלו. גם המשפחה של גיסו התחבאו באזור עם תעודות מזויפות והיו במחתרת הצרפתית. באופן רישמי גיסו היה עדיין חייל בצבא הצרפתי אך שירת במחתרת במקביל. הוא היה בגדוד היחיד שנשאר בצבא, ללא נשק באשור הזה. מצ"ב צילום תעודת זהות מזוייפת של סבא רבא של עומר ניתן לראות את השנה 1944 והשם שונה מהשם המקורי.
מצ"ב צילום של ההזמנה לחתונה שלהם – מצויינת רק השנה ללא מיקום כי חששו שהגרמנים יבואו לחתונה ויתפסו את כולם. את מיקום החתונה העבירו "מפה לאוזן".
זיכרון נוסף מהתקופה – הוא הצטרף לגיסו לשמירה בלילה במחתרת, קיבל רימון ותלה אותו על הכתפיים והלך ככה לישון, כאשר הגיע גיסו ראה אותו ישן עם הרימון מסביב לכתפיים...
עדויות נוספות
:
אנשל יבלונסקי
פולין
7.11.1925
קוטנו, פולין
קוטנו, פולין
**לפני המלחמה**
אנשל יבלונסקי נולד ב8.11.1925 בקוטנו, פולין. משפחתו כללה את אביו ראובן, שהיה חייט, אימו יהודית ואחיו הגדול רפאל. הם גרו בעיר לודג'. אנשל למד בבית ספר מקומי והיה קרוב לקהילה היהודית והלא יהודית בעיר, וחבריו היו לא יהודים כי למד בבית ספר מקומי.. האווירה בבית הייתה לא דתית. אנשל אהב להחליק על הקרח, והיה מעולה בזה. "היה מספר בגאווה שבכל התחרויות שהיו עושים בהחלקה על הקרח היה מנצח", מספרת יהודית מוסטוב, הבת של אנשל. הוא היה ילד קטן, רזה ואתלטי.
**המלחמה**
בתחילת המלחמה אנשל היה בן 14. כמה ימים אחרי תחילת המלחמה ב1939, לודג' נכבשה על ידי הגרמנים והתחילו סנקציות נגד יהודים. הם הוכו, הושפלו והכריחו אותם לשים מגן דוד על היד. עצרו אותם ברחובות ושלחו אותם לעבודות כפייה. בנוסף הוצא צו שעל כל היהודים לעבור לגור בגטו, וב1 במאי 1940 הוא היה מלא ונסגר. לא היה אפשר לצאת מהגטו ללא אישור מיוחד. בגטו נרצחו אנשים כשעברו על חוקי הגטו. בגטו לודג' לקחו אותם לעבודות כפייה כל יום. אנשל היה בגטו לודג' עד חיסולו באוגוסט 1944, בזמן הזה נשארו בגטו רק 150,000 יהודים. אמרו להם שלא יקרה להם שום דבר רע כי הם הולכים לעבוד עבודות כפייה לעמן הצבא. אנשל נלקח לאוושויץ בירקנאו, שם שהה מספטמבר 1944 עד אוקטובר 1944. משם נלקח למחנה גרוסרוזן, שם היה רק כמה ימים. מגרוסרוזן אנשל נקלח למחנה פלקנברג, שם שהה עד סוף 1944. במחנה הזה עבד בעבודות כפייה כל יום. העבודות היו חפירת מנהרות בהרים. כשהמחנה חוסל הוא הלך ברגל למחנה מטהאוזן, שם היה רק כמה ימים כי מיד נלקח למחנה אבנזה. באבנזה הוא נשאר עד לשחרור, ועבד שם בעבודות כפייה כל יום, במכרות מתחת לאדמה. אביו נרצח בגטו לודג' בשנת 1944, ואימו נרצחה בחיסול גטו ורשה. אחיו רפאל מת ממחלת הטיפוס בגטו ורשה בשנת 1940. ב8.5.1945 שוחרר על ידי האמריקאים. הוא היה בן 19 ושקל 23 קילו.
רחל קראוס
לוב
31.12.1935
רחל קראוס נולדה בשנת 1936 בטריפולי שבלוב, בשם אינס ממוס. אביה היה פחח ואמה גידלה אותה ואת אחיה, לרחל היו עוד ארבעה אחים, והיא הייתה השנייה מביניהם. משפחתה של רחל הייתה מסורתית וסבא שלה היה רב חשוב. בשנת 1938 החלה שואת יהודי לוב עם פרסום חוקי הגזע, ובאותה תקופה נכבשה לוב על ידי צבא איטליה הפשיסטי. כשהחלה המלחמה, אמה של רחל הייתה בהריון מתחיל. משפחתה של רחל סבלה מאיסורים ורדיפות קשות כמו שאר היהודים במקום. לאחר מכן עזבה המשפחה את טריפולי ועברה לתוניס, שם הוסתרה על ידי מוסלמי שסייע להם. בביתו, אמה של רחל ילדה את אחותה הקטנה. לאחר זמן מה, חזרה המשפחה לביתם בטריפולי והמשיכו לחיות בפחד שהפך לשגרה, בשלב מסוים נשלחה המשפחה למחנה ג'אדו בטריפולי שם רוכזו היהודים שבאזור. במחנה הם חיו בביתנים ללא מחיצות, ובכל אחד מהם חיו כ-350 נפשות בצפיפות נוראית, היהודים במחנה סבלו מתנאים קשים והרעב היה כבד. באחד הימים בינואר 1943 ריכזו את כל היהודים במחנה מול מכונות ירייה, התחושה הייתה שכל רגע עומדת להתקבל שיחת טלפון שתפקוד על הירי ביהודי המחנה, שיחת הטלפון לא התקבלה והיהודים במחנה ניצלו ממוות. המחנה נכבש בינואר 1943. לאחר שחרור המחנה, לוב נכבשה על ידי הצבא הבריטי, ובשנת 1947 עם תחילת מלחמת העצמאות בארץ ישראל היחסים של היהודים בלוב עם הערבים היו קשים, והיהודים סבלו מאנטישמיות ומיחס מחפיר. רחל מספרת שבשבילה זו הייתה תקופה יותר קשה מהמלחמה עצמה. במהלך תקופה זו ערבים סיירו ברחבי העיר ואת היהודים שתפסו- רצחו. סבא רבא של רחל נרצח בעודו מתפלל משום שלא הסכים להפסיק את תפילתו. בזמן זה רחל ומשפחתה התחבאו בבית הכנסת בתוך ספר תורה. לאחר נסיונה הכושל לעלות לארץ באוניית המעפילים אקסודוס, ושהותה במחנה המעצר בגרמניה, עלתה רחל לארץ ישראל עם אחיה הקטנים, התחתנה והקימה משפחה גדולה. רחל למדה טבחות והייתה בעלת מסעדה. כיום מתגוררת בשוהם בביתה עם בנה ונכדה.
לורן אלכסנדר מטראי
פולין
16.7.1929
חיים לפני המלחמה: רולן אלכסנדר מטראי, נולד ב- 17.7.1929 בפריז ברחוב שרואנטו. רולן התגורר בפריז עד הגיעו לגיל שנתיים וחצי, אז עבר לגור עם סבו וסבתו בהונגריה על מנת שהוריו יוכלו לעבוד ולבסס עצמם כלכלית. כשהגיע לכיתה א' חזר לצרפת כששפתו העיקרית הינה הונגרית ובצרפתית ידע מילים ספורות: ''Avion = אווירון'' ו ''Tabouret = שרפרף''. משפחתו של רולן קיימה אורח חיים מסורתי הם שמרו מצוות וחגגו את חגי ישראל כמו יתר הקהילה בעירם, חיי קהילה באווירה יהודית שומרת מסורת. (אלה הם עיקרי הדברים הזכורים לרולן טרם פרוץ המלחמה). תקופת המלחמה: ספטמבר 1939 צרפת ואנגליה נכנסות למלחמה בגרמניה. לאור סכנת ההפגזות על הבירה פריז, רולן ומשפחתו מוצאים מקלט באזור "beauce" מדרום לפריז. בין הנהרות הסיין והלואר. ינואר 1940המשפחה חוזרת לפריז ורולן חוזר ללמוד כרגיל בבית הספר בכיתה ה'(גיל 11). אפריל 1940 מפנים את בית הספר באיזור הסארט ליד הלמאן באיזור נהר הלואר. אמו פחדה ,שמישהו שמכיר אותו בשכונה יסגיר אותו למשטרה ועל כן החליטו לשלוח אותו להרים. רולן לא הבין את המצב ,אך ידע שהמצב אינו טוב ועל כן הלך להרים ושם שהה עם קבוצת ילדים ,אשר התחבאו ביחד במטרה אחת ברורה לשרוד! כך כתב ביומנו: "המשפחה שלי דאגה לשלוח אותי עם השכנה שנסעה לאיזור צרפת החופשית. יצאנו ברכבת לטור. והגענו לכפר קטן בו הכומר הסביר לשכנה איך לעבור לאיזור החופשי ובאיזה חווה לפנות..." כאשר הגיעו לאזור הכפרי היו אמורים לחבור לארגון ההצלה, הקונסוליה האמריקאית היו אמורים להעביר את כל הילדים לארצות הברית דרך ספרד, אך בשל החמרת המצב בארה"ב ולאור המלחמה עם יפן לא התאפשרה העברתם. כך כתב ביומנו: "יומני היקר הקונסולה של ארה"ב היתה צריכה להעביר את כל הילדים לארה"ב דרך ספרד שם הייתי אמור לפגוש את הדודה שלי, אבל פרצה מלחמה בין יפן לארה"ב ולפני שיצאנו הודיעו לנו שהנסיעה בוטלה..." בהרים התגורר בבית יתומים ,שמציל ילדים מהמלחמה,. שם בית הילדים היה ''לה שומרי'' מארגון l'ose שהיה פעיל מתחילת שנת 1943 ועזר לו לברוח בזמן המלחמה. ביומנו כתב:" אנחנו עוברים מקום כדי להתקרב לגבול כדי שנהיה קרובים יותר לבית. אנחנו עוברים ל"לה שומרי" בסנט פול און שבלה שזהו בית מלון. אנחנו לומדים בביה"ס שם". גם בתקופה ,ששהה בבית הילדים היה קשה מאוד. רולן לא ידע על דודו, שמת במחנה אושוויץ. אביו ,שהתחבא בלי אוכל בפריז והיה צריך לבקש משכנים וחברים שיביאו לו אוכל לסטודיו . אמו של רולן , שרדה בזכות כושר המשחק המצויין שלה. באחת הפעמים ,שהגרמנים הגיעו לקחת אותה, היא פגשה אותם במדרגות וביקשה אם היא יכולה לעזור להם וכך הגרמנים נפלו בפח ולא עלה בדעתם שהיא בכלל יהודייה. מאז פרידתו של רולן ממשפחתו לא היה לו קשר איתם ולא ידע מה עולה בגורלם. לאחר שהיה בבית היתומים ''לה שומרי'' היה צריך לברוח שוב. רולן השתלב בבית של משפחה נוצרית אורתודוקסית , מה שחייב אותו בתור ילד ללמוד את כל הגינונים והתפילות של הכנסיה. ואף חייב אותו להסוות את זהותו בעת שהתקלח. המשפחה שמרה עליו והוא בתמורה עבד עבורם בחוה כרועה צאן.
תודה!
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com