״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)
גרינברג מוריס (משה)
2.3.1927
בצפון צרפת בעיר סדאן (Sedan), ליד הגבול עם בלגיה
,
בלגיה
כתובת:
בצפון צרפת בעיר סדאן (Sedan), ליד הגבול עם בלגיה
קובץ שמע:
העדות
מתגורר בצרפת
מתגורר בצרפת, כיום בן 96, בשיחה טלפונית בתרגום סבא של עומר (סבתא רבה של עומר היתה אחותו הגדולה של מוריס) ורישומים משיחות קודמות שנעשו איתו.לפני המלחמה:
תאריך לידה ומקום מגורים
תאריך לידה: 3.3.1927 נולד בבלגיה כי אמא שלו נסעה ללדת ליד ההורים שלה שגרו בבלגיה אך התגורר עם הוריו ו- 2 אחיות בצפון צרפת בעיר סדאן (Sedan), ליד הגבול עם בלגיה. סבו היה רב הקהילה בבלגיה.חיי קהילה ומשפחה
בסאן היו כמה עשרות משפחות יהודיות, היה בית כנסת (קיים גם כיום)בבית שמרו כשרות אך לא היו דתיים. היו חיי קהילה אך גם נטמעו בקהילה הצרפתית המקומית. בשבת היו עובדים ויום המנוחה היה ביום ראשון, ציינו שבתות וחגים.עבודה ולימודים
להוריו היתה חנות בשוק. אביו גוייס לצבא הצרפתי בשנת 1939, עד שהצבא הצרפתי ברח כי הגרמנים כבשו את צרפת. עד גיל 13 היו חיים רגילים, למד בבית ספר צרפתי (לא היה בית ספר יהודי), לא היתה אנטישמיות או כל בעיה לפני המלחמה.בזמן המלחמה:
הבריחה מדרום צרפת
בשנת 1940 עם פלישת הגרמנים לסדאן ברח יחד עם הוריו, אחיותיו, סבו וסבתו וחבר של אחותו (סבא רבא של עומר ג'וזף ברוסקיאר) והמשפחה של ג'וזף לדרום צרפת לאזור Le Blanc. שאר המשפחות היהודיות מסדאן ברחו כל אחד למקום אחר.לימודים ועבודה
המשיך ללמוד בבית ספר עד גיל 16, ואז הפסיק ללמוד והחל לעבוד בחוות בסביבה היכן שהתגוררו.הטלאי הצהוב והחיים בכפר
בשנת 1942 היו חייבים ללכת עם טלאי צהוב על הבגדים אך הוא ומשפחתו התגוררו באזור ללא גרמנים ולכן לא ענדו את הטלאי.. המשפחות בכפר בו גרו ידעו שהם יהודים אך לא הלשינו עליהם. ההורים שלו לא עבדו בזמן הזה וחיו מחסכונות. הוא עבד בשדות של החוות בסביבה והרוויח קצת כסף, מדי פעם עופות למאכל וירקות מהחוות בהן עבד. אביו ידע לתפור ומדי פעם היה מתקן בגדים ולפעמים היה עוזר ברכבת בתור סבל.כשרות וחגים בסתר
במהלך המלחמה אמו לא אכלה בשר במשך 5 שנים כי היתה שומרת כשרות ולא היה בשר כשר אך היא בישלה לשאר המשפחה שכן אכלה. במהלך המלחמה גרו לידם עוד 3 משפחות יהודיות בסתר. את החגים היו מציינים בתוך הבית בסתר.אחותו הקטנה טובה במנזר
אחותו הקטנה טובה היתה בת 4 והוכנסה מנזר כי פחדו שתסגיר אותם. בהמלך כל תקופת המלחמה לא ראו אותה. הוצאה מהמנזר בשנת 1944 כשהיתה כבר בת 8 וחשו שבטוח להוציא אותה. בום הראשון שהוצאה מהמנזר וחזרה לגור איתם היא הצטלבה ליד המיטה ואמם, שבאה מבית דתי ואביה היה רב חששה שתישאר נוצריה אך לאחר כמה ימים התאקלמה חזרה במשפחה...חתונה, מחתרת ותעודות מזויפות
בשנת 1941 אחותו הגדולה שרה (סבתא רבא של עומר) התחתנה עם בחור שהיה במחתרת הצרפתית. הוא היה מומחה בזיוף מסמכים וסידר לכל המשפחה מסמכים מזוייפים וכך ניצלו. גם המשפחה של גיסו התחבאו באזור עם תעודות מזויפות והיו במחתרת הצרפתית. באופן רישמי גיסו היה עדיין חייל בצבא הצרפתי אך שירת במחתרת במקביל. הוא היה בגדוד היחיד שנשאר בצבא, ללא נשק באשור הזה. מצ"ב צילום תעודת זהות מזוייפת של סבא רבא של עומר ניתן לראות את השנה 1944 והשם שונה מהשם המקורי. מצ"ב צילום של ההזמנה לחתונה שלהם – מצויינת רק השנה ללא מיקום כי חששו שהגרמנים יבואו לחתונה ויתפסו את כולם. את מיקום החתונה העבירו "מפה לאוזן".זיכרון נוסף מהתקופה
זיכרון נוסף מהתקופה – הוא הצטרף לגיסו לשמירה בלילה במחתרת, קיבל רימון ותלה אותו על הכתפיים והלך ככה לישון, כאשר הגיע גיסו ראה אותו ישן עם הרימון מסביב לכתפיים...מהחיים שאחרי
לאחר המלחמה חזרו לגור בסדאן לבתים שלהם. הרבה משפחות יהודיות לא חזרו לשם. מוריס שירת בצבא הצרפתי כשנתיים בתור צנחן ואחר כך הגיע לארץ ישראל בתוכנית מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) שוירת כקצין בדרת סגן ראשון במחנה מרכוס בין השנים 1948-1949. לא היה שימוש בצנחנים בארץ כי לא היו הרבה מטוסים אז שיבצו אותו בתפקידים שונים. לאחר מלחמת העצמאות ריכז את נושא לימוד העברית לכל המתנדבים דוברי הצרפתית שהיו בתוכנית, אך רובם ירדו מהארץ עם תום התוכנית.
לאחר השירות הצבאי עבד בארץ בקידוחי מים וקדח את הבאר הראשונה בבאר אור ה ליד אילת, הם היו קבוצה של 35 מתנדבים שעבדו יחד בנגב.
בזמן הזה לא היה כלום באזור הנגב שלא היה מיושב ומדי מספר שבועות נסעו למרכז להתאוורר ולנוח. באחת הנסיעות נסע לתל אביב והסתובב שם ובמקרה פגש ברחוב את אחותו הקטנה טובה שבדיוק עלתה לארץ.
מוריס עבד בקידוחים עד שנת 1952, לאחר מכן חזר לצרפת ועבר להתגורר בבלגיה בעקבות הצעת עבודה.
כיום חי עם אישתו בצרפת.
ציר הזמן האישי של
גרינברג מוריס (משה)
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תיעדו:
- עומר אברהם, יא6
- איתמר ענבר, יא6
- איתי פישר, יא6
מחזור
עדויות נוספות מ
בלגיה
:
אברהם סומין
בלגיה
24.8.1939
לפני המלחמה:
את הראיון אברהם התחיל עם המשפט "עם ישראל חי וקיים"
אברהם נולד בבלארוס בעיר גומל שהייתה העיר השנייה בגודלה בבלארוס ב25 לאוגוסט 1939 להורים משה ודינה סומין שהיו דתיים ומאמינים.
לאברהם היו 7 אחים והוא היה הצעיר, משה אביו היה סנדלר ואמו הייתה תורפת.
סבא של אברהם ניסה לשכנע את המשפחה לעזוב את בלארוס אבל אבא שלו לא הסכים כי הוא חשב שהגרמנים באמת יעשו משהו.
למשפחה היה אסור לחגוג את החגים היהודים אבלהם בכל זאת חגגו את פסח ויום כיפור.
בזמן המלחמה:
המשפחה ברחה מבלארוס לסיביר באוגוסט 1941 ו20 דקות אחרי שהם ברחו הגרמנים הרגו את כל השכנים היהודים שלהם.
אברהם מספר שהם ברחו בתוך רכבת של חיות (בקר) לכיוון סיביר, הוא מספר שלכל אחד מהם הייתה פרוסת לחם אחת ליום שלם שזה היה קשה מאוד.
סבא שלמה של אברהם היה בן 96 ולאחר שישה שבועות הוא נפטר, המשפחה לא קברה אותו כי לא היה להם איפה לקבור אותו.
לפני סיביר הרכבת עצרה ואבא של אברהם יצא להביא מרק למשפחה והרכבת המשיכה בלעדיו, הוא חיכה 15 שעות לרכבת אחרת וכל הזמן הזה שמר על המרק בשביל להביא למשפחה. המשפחה חשבה שהוא מת ואז הוא הצליח לחזור אליהם וכולם שמחו מאוד.
משה אבא של אברהם נפטר ב1944 ממחלה משום שלא היה להם תנאים ואוכל, הוא הרגיש שהוא עומד למות אז היו לו שתי בקשות: רצה שיקברו אותו עם תפילין והשני זה שלא יביאו את אברהם בנו הצעיר לקבר.
יהודים שעבדו בעבודות בכירות הצליחו להביא להם מעט אוכל.
כשהם הגיעו לסיביר לא הייתה אנטישמיות.
באוקטובר 1944 המשפחה חזרה לבלארוס כי היו חייבים מורים לרוסית ואחותו הגדולה של אברהם הייתה מורה, בזכות זה שהיא הייתה מורה הם קיבלו אוכל.
בסוף המלחמה אמא של אברהם שאלה את הגרמנים בזלזול כמה יהודים הם הרגו והם אמרו שזה היה גם הסלאבים.
אברהם ראה בזמן המלחמה את הגרמנים עם ראש מורם ובגאווה והסופה ראה אותם הולכים עם ראש נפול.
המשפחה רצתה לעלות לארת אבל הבריטים לא נתנו להם, בעקבות זה אברהם מאחל לכל האנגלים לקבל קדחת.
אברהם אומר שהוא שרד את המלחמה רק בזכות אלוהים והוא מדגיש ואומר שהוא רוצה שימשיכו להעביר מדור לדור את מה שהגרמנים עשו לנו.
אילנה שרון
בלגיה
31.12.1929
אילנה נולדה בבלגיה בשנת 1930 בשם חיה פועה. הוריה התחתנו בפולין ועברו לבלגיה בעקבות המשבר הכלכלי של סוף שנות ה-20. אביה השתלב במפעל גדול שעסק בהתכת ברזל ואילו אמא הגיע כתיירת. לאחר 3 חודשים אמא נאלצה לעזוב כי נגמרה לה אשרת התיירות ורק לאחר התערבות מנהלי המפעל מול מלכת בלגיה היא קבלה אישור מיוחד להישאר בבלגיה. אביה של אילנה שהיה חרוץ מאוד עבד ביום במפעל ובערב עסק בבית בסנדלרות. מצבם הכלכלי היה טוב, הם לא סבלו מאנטישמיות. אביה עבד כל השנים והיא התחנכה בחינוך דתי
אפרים (פרדי) מול
בלגיה
8.3.1938
אפרים (פרדי) מול נולד בבריסל ששבלגיה בשנת 1938, בן יחיד לאימו בלה שעבדה כמעצבת כובעים ולאביו: ראובן, שייצר ארנקים מעור. משפחתו היגרה מפולין בשנת 1924 לבלגיה לאחר מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1942 הוריו של אפרים ניסו לברוח מבלגיה בעקבות כיבוש הגרמנים במהלך מלחמת העולם השנייה ורצו למצוא מקלט בשוויץ. אימו החליטה לחפש את המשפחה לצוענים (כיוון שלא הייתה כלפם אנטישמיות) ולעבור את הגבול לשוויץ דרך צרפת, שם חיכה אדם שהעביר יהודים לשוויץ תמורת תשלום. תחילה, המשפחה הגיעה לחדר בבית מלון קטן בצרפת ברכבת מבריסל ומשם חיכו לאיש שיעביר אותם לשוויץ יום למחרת. למרבה הצער, הופיעו במקומו שני שוטרי גסטפו שעצרו את המשפחה. אפרים שהיה אז בן ארבע, זוכר תמונה בה אמו ואביו יורדים בגרם מדרגות עץ תלול עם מזוודות וחבילות ונכנסים כל המשפחה למכונית של השוטרים שחיכתה להם מתחת למלון. הם לקחו אותם עד לבסיס שחל הגסטפו שהיה בעיר. אפרים הופרד מהוריו בבסיס ונלקח על ידי שוטרים של משמר הגבול עד למנזר באותה העיר. הנזירות במקום התנדבו לקלוט ילדים יהודים רבים שהיו במצב דומה לשל אפרים. לאחר כמה זמן, נלקח לבית יתומים בפריז יחד עם עוד ילדים וילדות מן המנזר. אפרים מספר שהיה שם רעב, והיה נוהג לחפש אוכל מצלחות של אחרים. יום אחד נלקח למשרד של בית היתומים ומולו ישבו שתי נשים. אחת מהנשים שאלה אותו מה הוא אוהב לאכול ואפרים ענה- עוגת תפוחי עץ. היא הבטיחה לו שאם יבוא איתה יקבל עוגה כזו. החלטה זו של אפרים למעשה הצילה את חייו כיוון שאותה אישה אימצה את אפרים יחד עם בעלה. בני הזוג וייל (הזוג שאימץ את אפרים) היו יהודים צרפתים שהיו הורים לבת יחידה. אפרים למד בבית ספר קתולי. בשנת 1942 עלו על עקבותיו של אפרים ועמדו ללוכדו. לוסי קרטייה- מכרה של ההורים המאמצים, לקחה את אפרים לביתה בדירה בפרברי פריז, שם הסתירה אותו ודאגה לכל צרכיו עד שחרור צרפת מהגרמנים. לימים קיבלה לוסי קרטייה את אות חסידת אומות העולם. בשנת 1944 שוחרר האיזור בו שהה אפרים.
עדויות נוספות
:
צפורה פיבלוביץ
רומניה
26.1.1927
צפורה הייתה הבת האמצעית, בין שני אחים גדולים, אחות קטנה ואח צעיר. ב1940 נכבשה טרנסילבניה על ידי ההונגרים, בהתחלה שמחה המשפחה, כמו כל היהודים ממוצא הונגרי באזור, על בוא "המשחררים" אולם מיד נוכחו לדעת שמשמעות הכיבוש החמרה ביחס כלפי היהודים ועם הזמן נהיה מסוכן לצאת מהבית. ב1942 נלקחו אחיה הבוגרים לעבודות כפיה לצרכי הצבא. מלבד גלויה אחת ובה תחינה למזון, לא שמעה מהם עד סוף המלחמה. ב1944 גורשה שארית המשפחה לאושוויץ. תחילה הם רוכזו עם יהודים רבים בתת תנאים בבית הכנסת. לאחר מספר ימים הועמסו על רכבת בתנאים לא אנושיים לשלושה ימי נסיעה בעמידה ללא מזון, מים, אוויר, עצירות או שירותים. עם הגיעם למחנה ההשמדה נלקחו מיד אחיה הצעיר שהיה אז בן 12 והוריה לתאי הגזים. על כך לעגו הנאצים במטרה לשבור את רוחם של הנותרים, בציינם כי המשפחות שלהם תורמות לעשן הסמיך היוצא מארובות המשרפות בשל הבשר השמן שלהם. צפורה שהייתה בת 17 ואחותה הקטנה שהייתה בת 15 נותרו לבדן עם אלפי בנות נוספות שעברו את הסלקציה של מנגלה ונלקחו לעבודות כפייה. הן עברו מסלול מהיר של תחנות משפילות שהסירו מהן ככל הניתן צלם אנוש (כגון עירום וגילוח שיער הראש) עד שמוקמו בביתנים שבהם יגורו בתנאים מזעזעים. שתי האחיות הצליחו לשרוד בקושי הנורא ובשלב מסוים הצליחו להיכלל בקבוצת בחורות שהועברו לעבוד במפעל תחמושת. עד לשחרור על-ידי הצבא האמריקאי.
שולמית שולץ
פולין
31.12.1934
סיפור חייה
שולמית שולץ נולדה בפולין בעיירה קרקוב בספטמבר בשנת 1935 והייתה בת יחידה.
שולמית הייתה בת ארבע כשפרצה מלחמת העולם השנייה (בשנת 1939).
שולמית נולדה לבית עמיד, ובשנתיים הראשונות של המלחמה שולמית עוד הייתה בביתה ולא הרגישה את המלחמה כששולמית הייתה בת שש היא התחילה להרגיש את המלחמה, ההורים שלה אמרו לה שהיא הולכת לחופשה אצל ההורים של העוזרת שהייתה להם, אמא שלה התחילה לבכות ושולמית לא הבינה למה היא בוכה כי חשבה שהיא הולכת לחופשה והפעם הזאת, הייתה הפעם האחרונה שהיא ראתה את ההורים שלה לשולמית היה טוב אצל הפולנים עד למתי שהפולנים בכפר שהייתה בו התחילו לדבר ולחשוד והמשפחה ששמרה על שולמית חששה בגלל הסכנה הכרוכה בהמשכת השמירה עליה, וכך היא התחילה לעבור ממשפחה למשפחה.
יום אחד חיילים גרמנים דפקו בדלת ואמרו שבאו בשביל לקחת את הילדה היהודייה. הגרמנים לקחו אותה למחנה צבאי ששם הפגישו אותה עם מתורגמן וקצין גרמני, הם שאלו אותה לגבי המשפחות שהייתה אצלן (משפחות פולניות).
שולמית לא הבינה למה הגרמנים לא היו אנוכיים כלפיה כי בקרב היהודים ושאר העולם הגרמנים היו ידועים כרעים, הסיבה שהם היו נחמדים אליה הייתה שהיא הייתה נראית כמו גרמנייה.
אחר כך העבירו אותה למחנה העבודה בייז׳רנוב שהציל את חייה, החיים במחנה היו בסדר מלבד הרעב הכבד שהיא חוותה. החורף בפולין היה חורף כבד וכשהוא הגיע לשולמית היה רק זוג נעליים אחד שהסוליות שלו נקרעו והקור גרם לה לכאבים, הכאבים המשיכו עד לאחר שיהודי מהמחנה שהייתה בו הכין לה נעליים חדשות.
לילה אחד חיילים גרמנים העירו את היהודים באמצע הלילה ובישרו להם שהם עוברים מחנה, רובם הלכו לשם ברגל וילדים ואנשים חולים נסעו לשם.
דודה של שולמית הייתה מאוד חלשה וחולה ולכן רצתה לנסוע אל המחנה אך שולמית לא מצאה את נעליה והתעקשה למצוא אותם דבר זה גרם להן לפספס את ההסעה ושתיהן נאלצו ללכת אל המחנה ברגל. לשולמית היה מאוד קשה בדרך לשם, לאורך כל הדרך דודתה הרביצה לה והתלוננה שהיא הסיבה שהיא צריכה ללכת ברגל ולסבול ובנוסף היה שלג כבד מאוד שהקשה על ההליכה. בסיום הדרך הן הגיעו ליעד שלהן, למחנה סקורקניינדה.
כשהן הגיעו למחנה הן ראו אנשים בוכים ולאחר מכן שולמית ודודתה גילו שהחולים והילדים שהיו בהסעה הועברו ישירות להשמדה, ברגע זה שולמית הבינה שהנעליים שלה הן אלו שהצילו אותה.
לאחר מכן שתיהן הועברו לעיר צ׳נצ׳וחובה ששם לא נשארו הרבה ילדים. יום אחד הגרמנים העמידו את כולם בשורה והוציאו את כל הילדים הישר להשמדה, כשדודתה הבינה מה הולך לקרות היא שמה מעל שולמית את המעיל שלה כך שהחיילים הגרמנים לא יזהו אותה יישלחו אותה להשמדה, החיים בתקופה זו לא היו קלים בשביל שולמית והיא תמיד הייתה מאוד רעבה. כשהיא הייתה רעבה היא הייתה תמיד חושבת על ארוחת מלכים בבית.
לאחר כמה ימים אחרי שהגרמנים העבירו את שולמית ודודתה אל מחנה הצריפים שבו היו תולים כל יהודי אשר ניסה לברוח, יהודי אחד אמר לשולמית ולדודתה שהגרמנים עזבו את המחנה, לאחר שהבינו שהגרמנים אכן עזבו, כשהן עזבו את המחנה הן הלכו עד שהגיעו למקום שבו היו בתים ונכנסו לדירות שגרמנים חיו שם בתקופה ונטשו אותם,
שכנא וחוה קורנמן
פולין
31.12.1945
אין מדויק- ורשה
אין מדויק- ורשה
שכנא וחוה נולדו למשפחות יהודיות בזמוש, הממוקמת במזרח פולין, ועברו (בנפרד) לורשה בשנות העשרה לחייהם, שם הכירו זה את זו, התאהבו ולבסוף התחתנו ב1938. שכנא למד נגרות – מקצוע מבוקש מאוד באותה העת, ושממנו פרנס את משפחתו לאורך כל חייו. הוא היה בתנועה הקומוניסטית ולכן בזמן הפלישה הגרמנית לפולין החליט לברוח מזרחה לכיוון ברה"מ – במילותיו שלו: "אני הייתי גם קומוניסט וגם יהודי. איזה סיכוי היה לי?". לאחר מכן, הוא הצליח גם להודיע לאשתו שהוא בורח לברה"מ ושתבוא לחפשו שם. לאחר כמה שבועות שנשארה בורשה, יצאה גם היא לברה"מ, וכשהגיעה לקובל (עיר קטנה שנמצאת כיום באוקראינה) התאחדה עם בעלה במקרה, במשרד מסמכי הגירה רוסי. לאחר זמן מה, החליט שכנא לחזור לפולין במטרה לנסות לשכנע את קרוביו לברוח גם הם מהגרמנים, אך הצליח לשכנע רק אחות אחת שלו, ואחת של אשתו, ומשפחותיהן – שנשארו בפולין, נספו בשואה. הוא והאחיות הצליחו לחזור לברה"מ, והתאחדו עם חוה מחדש בקובל. לאחר שסירבו לקבל אזרחות סובייטית, לאור הגאווה הלאומית שהייתה לשכנא עבור פולין, הוא וחוה נשלחו לסיביר, כחלק מאקסודוס ענק שנאבד כמעט לגמרי בין דפי ההיסטוריה, שבו נשלחו 1.7 מיליון פולנים לאיזורים מרוחקים בברית המועצות, ומתוכם שרדו פחות משליש (לפי נתונים פולניים). שם שהו בכפייה מ1940 עד 1945, בתנאים קשים של קור קיצוני ורעב, אותם שרדו בעיקר בזכות היותו של שכנא נגר (כמו שנאמר, מקצוע מבוקש מאוד בתקופה ההיא) עד ששוחררו לאחר סיום המלחמה. במהלך התקופה בסיביר, נולדה לשכנא וחוה ילדה – אחותו הגדולה של אדם. לאחר השחרור, היו צריכים הפליטים לחזור לפולין בצורה עצמאית, והמסע לקח לשכנא וחוה בערך שנה והיה קשה מאוד.
תודה!
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com