״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)
גרינברג מוריס (משה)
2.3.1927
בצפון צרפת בעיר סדאן (Sedan), ליד הגבול עם בלגיה
,
בלגיה
כתובת:
בצפון צרפת בעיר סדאן (Sedan), ליד הגבול עם בלגיה
קובץ שמע:
העדות
מתגורר בצרפת
מתגורר בצרפת, כיום בן 96, בשיחה טלפונית בתרגום סבא של עומר (סבתא רבה של עומר היתה אחותו הגדולה של מוריס) ורישומים משיחות קודמות שנעשו איתו.לפני המלחמה:
תאריך לידה ומקום מגורים
תאריך לידה: 3.3.1927 נולד בבלגיה כי אמא שלו נסעה ללדת ליד ההורים שלה שגרו בבלגיה אך התגורר עם הוריו ו- 2 אחיות בצפון צרפת בעיר סדאן (Sedan), ליד הגבול עם בלגיה. סבו היה רב הקהילה בבלגיה.חיי קהילה ומשפחה
בסאן היו כמה עשרות משפחות יהודיות, היה בית כנסת (קיים גם כיום)בבית שמרו כשרות אך לא היו דתיים. היו חיי קהילה אך גם נטמעו בקהילה הצרפתית המקומית. בשבת היו עובדים ויום המנוחה היה ביום ראשון, ציינו שבתות וחגים.עבודה ולימודים
להוריו היתה חנות בשוק. אביו גוייס לצבא הצרפתי בשנת 1939, עד שהצבא הצרפתי ברח כי הגרמנים כבשו את צרפת. עד גיל 13 היו חיים רגילים, למד בבית ספר צרפתי (לא היה בית ספר יהודי), לא היתה אנטישמיות או כל בעיה לפני המלחמה.בזמן המלחמה:
הבריחה מדרום צרפת
בשנת 1940 עם פלישת הגרמנים לסדאן ברח יחד עם הוריו, אחיותיו, סבו וסבתו וחבר של אחותו (סבא רבא של עומר ג'וזף ברוסקיאר) והמשפחה של ג'וזף לדרום צרפת לאזור Le Blanc. שאר המשפחות היהודיות מסדאן ברחו כל אחד למקום אחר.לימודים ועבודה
המשיך ללמוד בבית ספר עד גיל 16, ואז הפסיק ללמוד והחל לעבוד בחוות בסביבה היכן שהתגוררו.הטלאי הצהוב והחיים בכפר
בשנת 1942 היו חייבים ללכת עם טלאי צהוב על הבגדים אך הוא ומשפחתו התגוררו באזור ללא גרמנים ולכן לא ענדו את הטלאי.. המשפחות בכפר בו גרו ידעו שהם יהודים אך לא הלשינו עליהם. ההורים שלו לא עבדו בזמן הזה וחיו מחסכונות. הוא עבד בשדות של החוות בסביבה והרוויח קצת כסף, מדי פעם עופות למאכל וירקות מהחוות בהן עבד. אביו ידע לתפור ומדי פעם היה מתקן בגדים ולפעמים היה עוזר ברכבת בתור סבל.כשרות וחגים בסתר
במהלך המלחמה אמו לא אכלה בשר במשך 5 שנים כי היתה שומרת כשרות ולא היה בשר כשר אך היא בישלה לשאר המשפחה שכן אכלה. במהלך המלחמה גרו לידם עוד 3 משפחות יהודיות בסתר. את החגים היו מציינים בתוך הבית בסתר.אחותו הקטנה טובה במנזר
אחותו הקטנה טובה היתה בת 4 והוכנסה מנזר כי פחדו שתסגיר אותם. בהמלך כל תקופת המלחמה לא ראו אותה. הוצאה מהמנזר בשנת 1944 כשהיתה כבר בת 8 וחשו שבטוח להוציא אותה. בום הראשון שהוצאה מהמנזר וחזרה לגור איתם היא הצטלבה ליד המיטה ואמם, שבאה מבית דתי ואביה היה רב חששה שתישאר נוצריה אך לאחר כמה ימים התאקלמה חזרה במשפחה...חתונה, מחתרת ותעודות מזויפות
בשנת 1941 אחותו הגדולה שרה (סבתא רבא של עומר) התחתנה עם בחור שהיה במחתרת הצרפתית. הוא היה מומחה בזיוף מסמכים וסידר לכל המשפחה מסמכים מזוייפים וכך ניצלו. גם המשפחה של גיסו התחבאו באזור עם תעודות מזויפות והיו במחתרת הצרפתית. באופן רישמי גיסו היה עדיין חייל בצבא הצרפתי אך שירת במחתרת במקביל. הוא היה בגדוד היחיד שנשאר בצבא, ללא נשק באשור הזה. מצ"ב צילום תעודת זהות מזוייפת של סבא רבא של עומר ניתן לראות את השנה 1944 והשם שונה מהשם המקורי. מצ"ב צילום של ההזמנה לחתונה שלהם – מצויינת רק השנה ללא מיקום כי חששו שהגרמנים יבואו לחתונה ויתפסו את כולם. את מיקום החתונה העבירו "מפה לאוזן".זיכרון נוסף מהתקופה
זיכרון נוסף מהתקופה – הוא הצטרף לגיסו לשמירה בלילה במחתרת, קיבל רימון ותלה אותו על הכתפיים והלך ככה לישון, כאשר הגיע גיסו ראה אותו ישן עם הרימון מסביב לכתפיים...מהחיים שאחרי
לאחר המלחמה חזרו לגור בסדאן לבתים שלהם. הרבה משפחות יהודיות לא חזרו לשם. מוריס שירת בצבא הצרפתי כשנתיים בתור צנחן ואחר כך הגיע לארץ ישראל בתוכנית מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) שוירת כקצין בדרת סגן ראשון במחנה מרכוס בין השנים 1948-1949. לא היה שימוש בצנחנים בארץ כי לא היו הרבה מטוסים אז שיבצו אותו בתפקידים שונים. לאחר מלחמת העצמאות ריכז את נושא לימוד העברית לכל המתנדבים דוברי הצרפתית שהיו בתוכנית, אך רובם ירדו מהארץ עם תום התוכנית.
לאחר השירות הצבאי עבד בארץ בקידוחי מים וקדח את הבאר הראשונה בבאר אור ה ליד אילת, הם היו קבוצה של 35 מתנדבים שעבדו יחד בנגב.
בזמן הזה לא היה כלום באזור הנגב שלא היה מיושב ומדי מספר שבועות נסעו למרכז להתאוורר ולנוח. באחת הנסיעות נסע לתל אביב והסתובב שם ובמקרה פגש ברחוב את אחותו הקטנה טובה שבדיוק עלתה לארץ.
מוריס עבד בקידוחים עד שנת 1952, לאחר מכן חזר לצרפת ועבר להתגורר בבלגיה בעקבות הצעת עבודה.
כיום חי עם אישתו בצרפת.
ציר הזמן האישי של
גרינברג מוריס (משה)
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תיעדו:
- עומר אברהם, יא6
- איתמר ענבר, יא6
- איתי פישר, יא6
מחזור
עדויות נוספות מ
בלגיה
:
אברהם סומין
בלגיה
24.8.1939
לפני המלחמה:
את הראיון אברהם התחיל עם המשפט "עם ישראל חי וקיים"
אברהם נולד בבלארוס בעיר גומל שהייתה העיר השנייה בגודלה בבלארוס ב25 לאוגוסט 1939 להורים משה ודינה סומין שהיו דתיים ומאמינים.
לאברהם היו 7 אחים והוא היה הצעיר, משה אביו היה סנדלר ואמו הייתה תורפת.
סבא של אברהם ניסה לשכנע את המשפחה לעזוב את בלארוס אבל אבא שלו לא הסכים כי הוא חשב שהגרמנים באמת יעשו משהו.
למשפחה היה אסור לחגוג את החגים היהודים אבלהם בכל זאת חגגו את פסח ויום כיפור.
בזמן המלחמה:
המשפחה ברחה מבלארוס לסיביר באוגוסט 1941 ו20 דקות אחרי שהם ברחו הגרמנים הרגו את כל השכנים היהודים שלהם.
אברהם מספר שהם ברחו בתוך רכבת של חיות (בקר) לכיוון סיביר, הוא מספר שלכל אחד מהם הייתה פרוסת לחם אחת ליום שלם שזה היה קשה מאוד.
סבא שלמה של אברהם היה בן 96 ולאחר שישה שבועות הוא נפטר, המשפחה לא קברה אותו כי לא היה להם איפה לקבור אותו.
לפני סיביר הרכבת עצרה ואבא של אברהם יצא להביא מרק למשפחה והרכבת המשיכה בלעדיו, הוא חיכה 15 שעות לרכבת אחרת וכל הזמן הזה שמר על המרק בשביל להביא למשפחה. המשפחה חשבה שהוא מת ואז הוא הצליח לחזור אליהם וכולם שמחו מאוד.
משה אבא של אברהם נפטר ב1944 ממחלה משום שלא היה להם תנאים ואוכל, הוא הרגיש שהוא עומד למות אז היו לו שתי בקשות: רצה שיקברו אותו עם תפילין והשני זה שלא יביאו את אברהם בנו הצעיר לקבר.
יהודים שעבדו בעבודות בכירות הצליחו להביא להם מעט אוכל.
כשהם הגיעו לסיביר לא הייתה אנטישמיות.
באוקטובר 1944 המשפחה חזרה לבלארוס כי היו חייבים מורים לרוסית ואחותו הגדולה של אברהם הייתה מורה, בזכות זה שהיא הייתה מורה הם קיבלו אוכל.
בסוף המלחמה אמא של אברהם שאלה את הגרמנים בזלזול כמה יהודים הם הרגו והם אמרו שזה היה גם הסלאבים.
אברהם ראה בזמן המלחמה את הגרמנים עם ראש מורם ובגאווה והסופה ראה אותם הולכים עם ראש נפול.
המשפחה רצתה לעלות לארת אבל הבריטים לא נתנו להם, בעקבות זה אברהם מאחל לכל האנגלים לקבל קדחת.
אברהם אומר שהוא שרד את המלחמה רק בזכות אלוהים והוא מדגיש ואומר שהוא רוצה שימשיכו להעביר מדור לדור את מה שהגרמנים עשו לנו.
אילנה שרון
בלגיה
31.12.1929
אילנה נולדה בבלגיה בשנת 1930 בשם חיה פועה. הוריה התחתנו בפולין ועברו לבלגיה בעקבות המשבר הכלכלי של סוף שנות ה-20. אביה השתלב במפעל גדול שעסק בהתכת ברזל ואילו אמא הגיע כתיירת. לאחר 3 חודשים אמא נאלצה לעזוב כי נגמרה לה אשרת התיירות ורק לאחר התערבות מנהלי המפעל מול מלכת בלגיה היא קבלה אישור מיוחד להישאר בבלגיה. אביה של אילנה שהיה חרוץ מאוד עבד ביום במפעל ובערב עסק בבית בסנדלרות. מצבם הכלכלי היה טוב, הם לא סבלו מאנטישמיות. אביה עבד כל השנים והיא התחנכה בחינוך דתי
אפרים (פרדי) מול
בלגיה
8.3.1938
אפרים (פרדי) מול נולד בבריסל ששבלגיה בשנת 1938, בן יחיד לאימו בלה שעבדה כמעצבת כובעים ולאביו: ראובן, שייצר ארנקים מעור. משפחתו היגרה מפולין בשנת 1924 לבלגיה לאחר מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1942 הוריו של אפרים ניסו לברוח מבלגיה בעקבות כיבוש הגרמנים במהלך מלחמת העולם השנייה ורצו למצוא מקלט בשוויץ. אימו החליטה לחפש את המשפחה לצוענים (כיוון שלא הייתה כלפם אנטישמיות) ולעבור את הגבול לשוויץ דרך צרפת, שם חיכה אדם שהעביר יהודים לשוויץ תמורת תשלום. תחילה, המשפחה הגיעה לחדר בבית מלון קטן בצרפת ברכבת מבריסל ומשם חיכו לאיש שיעביר אותם לשוויץ יום למחרת. למרבה הצער, הופיעו במקומו שני שוטרי גסטפו שעצרו את המשפחה. אפרים שהיה אז בן ארבע, זוכר תמונה בה אמו ואביו יורדים בגרם מדרגות עץ תלול עם מזוודות וחבילות ונכנסים כל המשפחה למכונית של השוטרים שחיכתה להם מתחת למלון. הם לקחו אותם עד לבסיס שחל הגסטפו שהיה בעיר. אפרים הופרד מהוריו בבסיס ונלקח על ידי שוטרים של משמר הגבול עד למנזר באותה העיר. הנזירות במקום התנדבו לקלוט ילדים יהודים רבים שהיו במצב דומה לשל אפרים. לאחר כמה זמן, נלקח לבית יתומים בפריז יחד עם עוד ילדים וילדות מן המנזר. אפרים מספר שהיה שם רעב, והיה נוהג לחפש אוכל מצלחות של אחרים. יום אחד נלקח למשרד של בית היתומים ומולו ישבו שתי נשים. אחת מהנשים שאלה אותו מה הוא אוהב לאכול ואפרים ענה- עוגת תפוחי עץ. היא הבטיחה לו שאם יבוא איתה יקבל עוגה כזו. החלטה זו של אפרים למעשה הצילה את חייו כיוון שאותה אישה אימצה את אפרים יחד עם בעלה. בני הזוג וייל (הזוג שאימץ את אפרים) היו יהודים צרפתים שהיו הורים לבת יחידה. אפרים למד בבית ספר קתולי. בשנת 1942 עלו על עקבותיו של אפרים ועמדו ללוכדו. לוסי קרטייה- מכרה של ההורים המאמצים, לקחה את אפרים לביתה בדירה בפרברי פריז, שם הסתירה אותו ודאגה לכל צרכיו עד שחרור צרפת מהגרמנים. לימים קיבלה לוסי קרטייה את אות חסידת אומות העולם. בשנת 1944 שוחרר האיזור בו שהה אפרים.
עדויות נוספות
:
אנשל יבלונסקי
פולין
7.11.1925
קוטנו, פולין
קוטנו, פולין
**לפני המלחמה**
אנשל יבלונסקי נולד ב8.11.1925 בקוטנו, פולין. משפחתו כללה את אביו ראובן, שהיה חייט, אימו יהודית ואחיו הגדול רפאל. הם גרו בעיר לודג'. אנשל למד בבית ספר מקומי והיה קרוב לקהילה היהודית והלא יהודית בעיר, וחבריו היו לא יהודים כי למד בבית ספר מקומי.. האווירה בבית הייתה לא דתית. אנשל אהב להחליק על הקרח, והיה מעולה בזה. "היה מספר בגאווה שבכל התחרויות שהיו עושים בהחלקה על הקרח היה מנצח", מספרת יהודית מוסטוב, הבת של אנשל. הוא היה ילד קטן, רזה ואתלטי.
**המלחמה**
בתחילת המלחמה אנשל היה בן 14. כמה ימים אחרי תחילת המלחמה ב1939, לודג' נכבשה על ידי הגרמנים והתחילו סנקציות נגד יהודים. הם הוכו, הושפלו והכריחו אותם לשים מגן דוד על היד. עצרו אותם ברחובות ושלחו אותם לעבודות כפייה. בנוסף הוצא צו שעל כל היהודים לעבור לגור בגטו, וב1 במאי 1940 הוא היה מלא ונסגר. לא היה אפשר לצאת מהגטו ללא אישור מיוחד. בגטו נרצחו אנשים כשעברו על חוקי הגטו. בגטו לודג' לקחו אותם לעבודות כפייה כל יום. אנשל היה בגטו לודג' עד חיסולו באוגוסט 1944, בזמן הזה נשארו בגטו רק 150,000 יהודים. אמרו להם שלא יקרה להם שום דבר רע כי הם הולכים לעבוד עבודות כפייה לעמן הצבא. אנשל נלקח לאוושויץ בירקנאו, שם שהה מספטמבר 1944 עד אוקטובר 1944. משם נלקח למחנה גרוסרוזן, שם היה רק כמה ימים. מגרוסרוזן אנשל נקלח למחנה פלקנברג, שם שהה עד סוף 1944. במחנה הזה עבד בעבודות כפייה כל יום. העבודות היו חפירת מנהרות בהרים. כשהמחנה חוסל הוא הלך ברגל למחנה מטהאוזן, שם היה רק כמה ימים כי מיד נלקח למחנה אבנזה. באבנזה הוא נשאר עד לשחרור, ועבד שם בעבודות כפייה כל יום, במכרות מתחת לאדמה. אביו נרצח בגטו לודג' בשנת 1944, ואימו נרצחה בחיסול גטו ורשה. אחיו רפאל מת ממחלת הטיפוס בגטו ורשה בשנת 1940. ב8.5.1945 שוחרר על ידי האמריקאים. הוא היה בן 19 ושקל 23 קילו.
הוריו של מוטי טלר (אין שמות)
הונגריה
31.12.1952
במהלך עבודתנו נפגשנו עם מוטי טלר דור שני לניצולי שואה ושמענו את סיפורו:
מוטי טלר נולד בארץ בשנת 1953. כחמש שנים לאחר קום המדינה. מוטי גדל בעיר נתניה, ומספר שהייתה לו ילדות נהדרת- כך הוא זוכר אותה. שני הוריו היו שורדי שואה.
למוטי יש אחות גדולה ואח שצעיר ממנו.
כיום הוא מורה לספורט בתיכון ״מור״.
על הוריו:
מוטי מספר ששני הוריו היו אנשים מדהימים שדאגו למשפחתם. אמו נפטרה לפני כ10 שנים ואביו נפטר לפני כ15 שנים.
אביו עבד כנהג משאית, והיה מבלה את רוב שעות היום בעבודה. לעומתו אימו לא עבדה והייתה עכרת בית. עם השנים הילדים הבינו שהסיבה שאימם לא עבדה הייתה כי אבא שלהם לא היה מרשה לה לצאת מהבית מהפחד שלא יקרה לה כלום. הוא אמר שהכי בטוח לה בבית ושתשמור על הילדים ותטפל בהם. עם הזמן הילדים הבינו שהוא התנהג כך מתוך פחד שלקח איתו מתקופת השואה.
הבית היה בית מסורתי, הדליקו נרות ביום שישי ועשו קידוש בשישי. ההורים היו מחוברים לשורשים היהודיים.
מוטי שירת בצבא, לפני היה עתודאי, הלך ללמוד בוינגייט לפני הצבא, התגייס בגיל 21 כי היה עתודאי ולמד ספורט וקיבל הסמכה להיות מורה לחינוך גופני. עשה קורס קצינים והיה קצין וכמה שנים בקבע והשתחרר בדרגה של רב סרן ומאז הוא מורה עד היום.
הוריו לא היו באף מחתרת או תנועת נוער וגם הוא לא.
שני הוריו נולדו וגדלו בהונגריה. הם באו ממשפחות מאוד דתיות. הם הכירו אחד את השני כשכנים. אבא שלו היה תלמיד ישיבה ובגלל זה הבית היה מסורתי. אבא שלו איבד את כל משפחתו בשואה ועלה לארץ בשנת 1948 והחליט שהוא יוצא מהדת לגמרי עקב זאת כי לא האמין שיש אלוהים. הוא מספר שבגלל כל מה שקרה לו ולמשפחתו בשואה, הוא לא היה יכול להאמין שאלוהים קיים והתנתק מהדת.
אמא שלו איבדה כמעט את כל משפחתה בשואה.
שניהם היו במחנות ריכוז ומחנות עבודה, הם עבדו בעבודות כפייה. אמא שלו הייתה באושוויץ בירקנאו ושם רוב משפחתה נרצחה מלבדה ושתי אחיותיה. כשנגמרה המלחמה שניהם ניסו בנפרד לחזור למקום שהם גדלו בו ושם הם הבינו שהם איבדו את כל המשפחה שלהם. כשחזרו הם התאהבו והתחתנו מחוץ לארץ. כשאפשר היה לעלות לארץ בשנת 1948 הם עלו לארץ ביחד עם כל שורדי שואה. הם קיבלו דירת מעברה בנתניה והתחילו לחיות את החיים מחדש שם.
לוי זילבר
פולין
14.5.1911
קריסטנופול במחוז גליציה
קריסטנופול במחוז גליציה
לוי זילבר, אשר נקרא על שם של רבי לוי יצחק , נולד בשנת 1911 להורים ברוך וצוותה. הוריו היו חרדים, שמרנים וציונים והם השתייכו לקהילה בשם בני ישראל , קהילה שמרנית ביותר. ללוי היו שישה אחים והמשפחה גרה בעיר קריסטנופול במחוז גליציה . לוי לפני המלחמה לוי עבד בתיקון פרסות של סוסים, הכנת אוכפים ובזמנו הפנוי אהב להתאגרף. כשהמלחמה פרצה לוי היה בן 18, הוא נותק ממשפחתו , ברח מגליציה והצטרף לקבוצת המרד של הפרטיזנים שם פעל כדי לעזור ליהודים בגטו תוך כדי שסיכן אתסיכון חייו בכך שייתפס. לאחר זמן מה לוי נתפס על ידי הגרמנים והועבר לגטו ורשה. לוי שימש לכוח כוח עבודה חשוב עבור הגרמנים ושרד בעזרת בזכות העבודה בגטו. לאחר שנים רבות מתום המלחמה לוי גילה שגם אחיו חיים שרד את המלחמה וכי הוא הצליח לברוח ולשרוד במלחמה. שאר משפחתו של לוי (הוריו ואחיו מלבד חיים) נהרגה נרצחה בתחילת המלחמה בבורות הירי, כל האחים שלו, מלבדו ומלבד חיים, וההורים שלו. לאחר המלחמה, הבת שלובתו , ברכה דגן, אשר נתנה את העדות, נסיעה לגטו ורשה שם היא ראתה את המצבה לכל היהודים שנספו בגטו. היא סיפרה שהיא ראתה שמות רבים בעלי אותו שם המשפחה של אביה ומאותו אזור בו חיי ושהיא סוברת סבורה כי הרבה רבים מהם הינם חלק ממשפחתה המורחבת. בעדותה של בתו של לוי זילבר, ברכה דגן, היה סיפור שתפס את צומת תשומת הלב של כל חברי הקבוצה. הסיפור שהתרחש בתחילת המלחמה, לפני שלוי ברח מגליציה. הגרמנים הגיעו לגליציה ולוי נאלץ לראות את את הוריו ואת אחיו מתים נרצחים בבורות הירי על ידי הגרמנים., השורדים היחידים ממאורע זה היו לוי ואחיו חיים. באותו רגע הזה לוי החליט שהוא יעשה הכל כדי לשרוד את המלחמה על מנת שיישאר זכר ולכן הוא בחר להצטרף לפרטיזנים. סיפור נוסף שמאוד נגע לבליבנו היה הסיפור על התנהלותו של לוי בגטו וורשה. אחרי שלוי נתפס על ידי הגרמנים והוכנס לגטו הוא ניצל את כוחו כדי להגניב מזון נוסף לגטו על מנת לעזור ליהודים אחרים אשר היו חלשים ממנו ולא יכלו לשרוד בכוחות עצמם. סיפור זה מראה איך תמיד לוי תמיד רצה לעזור ליהודים אחרים גם אם זה משמעות הדבר היא אומר לסכן את חייו. סיפור נוסף ששמענו בראיון היה סיפור שהתרחש ממש בסוף המלחמה במחנה עבודה. סופר לנו כי במחנה העבודה לוי פגש במחנה העבודה נערה ששמה בתי, שהיתה אשר הייתה צעירה ממנו ב-11 שנה שנים ששמה בתי והם התאהבו. לוי ובתי התחתנו במחנה העבודה ונולדה להם בתם הבכורה דרורה. לוי, בתי ובתם עלו יחד לארץ ישראל והקימו שם את משפחתם וכך ניצחו את הגרמנים.
תודה!
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com