גבריאל ברקאי

סיפור חייה שולמית שולץ נולדה בפולין בעיירה קרקוב בספטמבר בשנת 1935 והייתה בת יחידה. שולמית הייתה בת ארבע כשפרצה מלחמת העולם השנייה (בשנת 1939). שולמית נולדה לבית עמיד, ובשנתיים הראשונות של המלחמה שולמית עוד הייתה בביתה ולא הרגישה את המלחמה כששולמית הייתה בת שש היא התחילה להרגיש את המלחמה, ההורים שלה אמרו לה שהיא הולכת לחופשה אצל ההורים של העוזרת שהייתה להם, אמא שלה התחילה לבכות ושולמית לא הבינה למה היא בוכה כי חשבה שהיא הולכת לחופשה והפעם הזאת, הייתה הפעם האחרונה שהיא ראתה את ההורים שלה לשולמית היה טוב אצל הפולנים עד למתי שהפולנים בכפר שהייתה בו התחילו לדבר ולחשוד והמשפחה ששמרה על שולמית חששה בגלל הסכנה הכרוכה בהמשכת השמירה עליה, וכך היא התחילה לעבור ממשפחה למשפחה. יום אחד חיילים גרמנים דפקו בדלת ואמרו שבאו בשביל לקחת את הילדה היהודייה. הגרמנים לקחו אותה למחנה צבאי ששם הפגישו אותה עם מתורגמן וקצין גרמני, הם שאלו אותה לגבי המשפחות שהייתה אצלן (משפחות פולניות). שולמית לא הבינה למה הגרמנים לא היו אנוכיים כלפיה כי בקרב היהודים ושאר העולם הגרמנים היו ידועים כרעים, הסיבה שהם היו נחמדים אליה הייתה שהיא הייתה נראית כמו גרמנייה. אחר כך העבירו אותה למחנה העבודה בייז׳רנוב שהציל את חייה, החיים במחנה היו בסדר מלבד הרעב הכבד שהיא חוותה. החורף בפולין היה חורף כבד וכשהוא הגיע לשולמית היה רק זוג נעליים אחד שהסוליות שלו נקרעו והקור גרם לה לכאבים, הכאבים המשיכו עד לאחר שיהודי מהמחנה שהייתה בו הכין לה נעליים חדשות. לילה אחד חיילים גרמנים העירו את היהודים באמצע הלילה ובישרו להם שהם עוברים מחנה, רובם הלכו לשם ברגל וילדים ואנשים חולים נסעו לשם. דודה של שולמית הייתה מאוד חלשה וחולה ולכן רצתה לנסוע אל המחנה אך שולמית לא מצאה את נעליה והתעקשה למצוא אותם דבר זה גרם להן לפספס את ההסעה ושתיהן נאלצו ללכת אל המחנה ברגל. לשולמית היה מאוד קשה בדרך לשם, לאורך כל הדרך דודתה הרביצה לה והתלוננה שהיא הסיבה שהיא צריכה ללכת ברגל ולסבול ובנוסף היה שלג כבד מאוד שהקשה על ההליכה. בסיום הדרך הן הגיעו ליעד שלהן, למחנה סקורקניינדה. כשהן הגיעו למחנה הן ראו אנשים בוכים ולאחר מכן שולמית ודודתה גילו שהחולים והילדים שהיו בהסעה הועברו ישירות להשמדה, ברגע זה שולמית הבינה שהנעליים שלה הן אלו שהצילו אותה. לאחר מכן שתיהן הועברו לעיר צ׳נצ׳וחובה ששם לא נשארו הרבה ילדים. יום אחד הגרמנים העמידו את כולם בשורה והוציאו את כל הילדים הישר להשמדה, כשדודתה הבינה מה הולך לקרות היא שמה מעל שולמית את המעיל שלה כך שהחיילים הגרמנים לא יזהו אותה יישלחו אותה להשמדה, החיים בתקופה זו לא היו קלים בשביל שולמית והיא תמיד הייתה מאוד רעבה. כשהיא הייתה רעבה היא הייתה תמיד חושבת על ארוחת מלכים בבית. לאחר כמה ימים אחרי שהגרמנים העבירו את שולמית ודודתה אל מחנה הצריפים שבו היו תולים כל יהודי אשר ניסה לברוח, יהודי אחד אמר לשולמית ולדודתה שהגרמנים עזבו את המחנה, לאחר שהבינו שהגרמנים אכן עזבו, כשהן עזבו את המחנה הן הלכו עד שהגיעו למקום שבו היו בתים ונכנסו לדירות שגרמנים חיו שם בתקופה ונטשו אותם,

משה נולד בעיירה צ'רנוביץ שברומניה וחווה את השואה כתינוק. אביו היה פחח שלמד בגרמניה את מקצועו, אימו לא יכלה לטפל בו לכן אחותו גידלה כמו אמא. בצ'רנוביץ היה ראש עיר שהיה עורך דין ואהד את היהודים וזאת למרות שרומניה עצמה שיתפה פעולה עם הנאצים. כאשר באו לקחת את היהודים שבצ'רנוביץ לגטו, ראש העיר פופוביץ' עמד לצידם והצהיר כי רומניה היא מדינת חוק, ובאמצעות שכנועים אחרים הצליח לשמור על היהודים שבעיר למשך כחצי שנה. אך בסופו של דבר נלקחו היהודים שבעיר לגטו. הגטו שאליו נלקחו היהודים היה באוקראינה. לכל מקום שלקחו את קהילת היהודים של צ'רנוביץ, הם הצליחו להשתקם משום שהיו שם רבים ממקצועות מגוונים והיו קהילה מגובשת. כדי לשרוד בגטו, אבא של משה בהיותו פחח יכל ליצור מוצרים ממתכת למשל סירים, והוא מכר אותם לאוקראינים תמורת לחם. הם היו שם 33 חודשים, ותוך כדי מתו הרבה אנשים מהקור הנורא ומהמחלות. כאשר גירשו אותם ממקום למקום, הם עברו בשדות של האוקראינים, וכדי שמשה ישרוד, אחותו הרימה סלק מהרצפה כשלא ראו, לעסה בפיה והאכילה אותו, וכך שרד את המסעות. בסוף המלחמה הם חזרו לצ'רנוביץ, והצליחו לחזור לביתם המקורי.

מנחם נולד בשנת 1927 בכפר דוביינקה בפולין, האח הצעיר למשפחה בת שנים עשר ילדים. עוד לפני פרוץ המלחמה שישה מאחיו מתו כתוצאה ממחלות שונות ואחיו הבכור עלה לארץ ישראל. עם פרוץ המלחמה עבר מנחם עם משפחתו לכפר באזור לבוב שבאוקרינה. בשנת 1941 נלקח מנחם למחנה עבודה קורוביצה שם היה עד יולי 1943. במחנה הוא שירת כמשרתו האישי של מפקד המחנה ולכן זכה לתנאי מחייה משופרים. אביו מת בגטו מרעב, יתר משפחתו הושמדה בטרבלינקה בדצמבר 1942 למעט אח אחד שעזב עם הישיבה שלו ואחות אחת שניצלה בזכות שוטר אוקראיני שהכיר את בני המשפחה ולאחר מכן הועברה למחנה עבודה של נשים על ידי מנחם. מכיוון שמנחם ידע שהמחנה עומד להתחסל הוא דאג יחד עם קבוצת חברים יהודים לארגן מקום מסתור ביער. מנחם, אחותו וקבוצת החברים ברחו ליער ביולי 1943 וחיו שם במשך שנה. ביולי 1944 עם שחרור האזור על ידי הצבא הרוסי מנחם עזב את היער וחי בלבוב עד דצמבר 1944. לאחר מכן עבר לקטוביץ' שם שהה עד אוגוסט 1945 משם עבר לפראג, למינכן ובספטמבר 1948 עלה לארץ ישראל.