הוריו של מוטי טלר (אין שמות)

שרגא מילשטיין נולד בפיוטרקוב טריבולנסקי בפולין ב14 בפברואר 1933. שרגא נולד למשפחה ממעד הביניים. בשנת 1931 הוריו נישאו, אביו הלל היה בן 31 ורבקה הייתה צעירה ממנו בשנה . באחד בספטמבר 1939 כאשר שרגא היה בן שש, חצה הצבא הגרמני את גבול פולין ובכך פרצה מלחמת העולם השנייה. לא חלפו ימים רבים ומבעד לחלון ביתו, ראה שרגא מצעד ארוך ארוך של חיילים נושאי נשק וכלי רכב צבאיים – הצבא הגרמני נכנס לפיוטרקוב. תוך ימים ספורים כל יהודי פיוטרקוב הפכו לאזרחים מסומנים והוטלו עליהם הגבלות וגזרות. באוקטובר 1939 הוקם בפיוטרקוב הגטו הראשון על אדמת פולין. שרגא מספר שההרגשה הקשה ביותר בגטו הייתה הריתוק לבית. רק לעיתים נדירות הוא ראה אור יום בחוץ והפחד מפני העתיד הלא נודע השתלט עליו. באוקטובר 1942 נמנו 24 אלף יהודים בגטו, ביניהם משפחתו הקרובה של שרגא וגם דודיו. ביולי 1943 חוסל הגטו כליל וכל 1700 היהודים שנותרו בגטו ביניהם שרגא (בן 10) הוריו ומרדכי אחיו (בן 7) הועברו לעבוד במפעלי נגרות וזכוכית. העבודה במפעל הייתה עבודה קשה במשמרות של 10 שעות והתמורה – קצת מזון. בנובמבר 1944 התקבלה החלטה על העברת היהודים לתחנת רכבת ומשם ברכבת המשא ליעד לא ידוע. כאשר משפחתו הגיע אל רציף התחנה מלווה בחיילים גרמניים וכלביהם, ללא כל התראה, מוקדמת, במהירות ובחטף הפרידו את הגברים מן הנשים. זו הייתה הפעם האחרונה ששרגא ראה את אימו. מאוחר יותר נודע לשרגא כי הרכבת שבה נסעה אל מחנה רבנסבריק בגרמניה ומשם אמו הועברה לברגן בלזן שם נפטרה. שרגא, אחיו ואביו הועברו אל מחנה בוכנוואלד. התנאים במחנה היו קשים, הם לנו בצריפי מגורים ארוכים וגדולים ללא מזרן ושמיכה ולארוחת בוקר הוגש תה ופת לחם יבשה. באחד הערבים אביו של שרגא נפרד ממנו ומאחיו ויום למחרת הוא הוצא להורג במחנה. בינואר 1945 הנאצים הפרידו בין שרגא לאחיו שנלקח לקבוצה של ילדים "קטנים" ואילו שרגא נלקח לקבוצת "הגדולים" שהועלתה לרכבת ומשם הועברה למחנה ריכוז "ברגן בלזן" – התגלמות השאול עלי אדמות, לדברי שרגא. במחנה היו תנאים מכפירים של קור ורעב, מחלות, מגפות וערמות של גופות מוטלות בכל מקום. כאשר תם הסבל וחיילי הצבא הבריטי נכנסו אל המחנה ב15 באפריל 1945 שרגא היה בן 12 ומשקלו היה 27 ק"ג.

**לפני המלחמה:** אסתר סקלר (שם נעורים ריבויד) נולדה בשנת 1933 בוורשה - פולין למשפחה דתית עמידה, לה שני ילדים אסתר ואחיה הקטן. סבא של אסתר היה רב גדול מהקהילה היהודית הליטאית (קהילה הדוקה מאוד ושמרנית) אך למרות זאת משפחתה הקרובה לא חיה ברובע היהודי של וורשה. לאביה של אסתר הייתה נגריה גדולה – מפעל עץ. עוד לפני התחלתה הרשמית של המלחמה הייתה אסתר מוקפת בביתה באווירה של מתח ופחד, כאשר גורשו היהודים מגרמניה לאחר ליל הבדולח רבים מהם הגיעו לפולין בחיפוש אחר מקלט, דבורה (אמא של אסתר) הרגישה שמשהו לא טוב קורה ומאחר שזכרה את מלחמת העולם הראשונה מיהרה להאמין לדברי היהודים הגרמנים ופחדה מפריצת מלחמה והמשמעויות שיהיו לה. **המלחמה: ** המלחמה התחילה בפולין בראשון בספטמבר 1939, וורשה הופצצה בלי הרף, פצצות פגזים ושרפות היו בכל חלקיה של העיר. אסתר זוכרת שההפצצות לא נפסקו שבועות רבים גם בלילות ולא היה חלק אחד של העיר שלא נהרס. וורשה עמדה לבדה, אחרונה שהחזיקה מעמד בכל פולין והתבצרה בחומותיה, אך המצב היה קשה, מאחר שהמלחמה התחילה בלי התראה לא היה דבר מאורגן והתושבים נקלעו מהר לרעב כבד ולמצוקה וכמו כן אווירה איומה של פחד. בביתם היה רדיו וכל המשפחה התאספה לשמוע את החדשות על מה שקורה מחוץ לוורשה, הוריה וסבא וסבתא שלה הגיעו למסקנה שלא בטוח להם יותר להישאר ברובע הפולני ולכן עם פרוץ המלחמה נטשו המשפחה את ביתם ותוך לילה אחד ארזו את כל חפציהם ועברו לגור אצל קרוב ברובע היהודי – "אני זוכרת הלבישו את כל הבגדים עליי וחשבתי אם ילבישו אותי עוד דבר אחד איחנק ! אבל לא אמרתי דבר. מהראשון בספטמבר הפכנו פליטים." בסופו של דבר נכנעה וורשה והגרמנים נכנסו פנימה, עם כניסת הגרמנים בחרה משפחתה של אסתר לחזור חזרה לביתם ברובע הפולני אך הבית הופצץ והם נאלצו להשכיר דירה מפולני. אפילו עם הגרמנים בוורשה דבורה התעקשה שאסתר תמשיך ללכת לבית הספר, מבחינתה בית הספר היה קודש ויש לעשות כל מאמץ בשביל להמשיך ללכת אליו. בבית הספר הפולני היו מסתובבים חיילים נאצים ומשגיחים על התלמידים, מאחר שהיה בית הספר קתולי כל בוקר הוכרחו התלמדים להתפלל תפילת בוקר בה הייתה אסתר עומדת בשקט ולא מתפללת כיוון שהייתה יהודיה. יום אחד במהלך אותה תפילת בוקר היא הרגישה דחף לא מוסבר להצטלב, רגע לאחר שהחלה להצטלב הופיע חייל גרמני לפניה ובחן אותה למספר רגעים לפני שהמשיך הלאה, "יש לי השגחה, ניצלתי, הוא היה מוציא אותי אם לא הייתי מצטלבת". באותו היום חזרה אסתר הביתה וסיפרה לאמא על המקרה, לאחר ששמעה את הסיפור החליטה דבורה סופית שעליהם לברוח ושלא בטוח להישאר בפולין יותר. אך בריחה לא הייתה אידיאלית מכמה סיבות: ראשית לא היה לאן לברוח, רוב הגבולות מהמדינה נסגרו ופולין התחלקה לשניים בעקבות ההסכם בין ברית המועצות לגרמניה, הסיכוי היחיד היה לברוח דרך החלק הרוסי לתוך ברית המועצות. אך גם זאת הייתה בעיה, אביה של אסתר שנא את הרוסים ולא האמין שתחת שליטתם יהיו בטוחים יותר, זאת מכיוון שבתקופת מלחמת העולם הראשונה הוא חיי באזור שנכבש ע"י ברית המועצות וזכר אותם כשליטים אכזרים שלחיות תחת שלטונם היה רע משלטון הגרמנים. דבורה המשיכה להתעקש לברוח ופנתה לסבתא וסבתא של אסתר, הסבא סירב לברוח לברית המועצות מאחר ששם הייתה אסורה הדת והוא לא יוכל לשמור את יהדותו. כשראתה את סירובם לקחה דבורה יוזמה והודיעה שהיא תברח עם הילדים ומי שרוצה שיישאר. הסבא מיהר להזהיר אותה שהם ימותו בדרך מקור ומרעב ושזה שיגעון מצידה אך דבורה עמדה על שלה ואמרה "אם אאבד את הילדים זה יהיה מידי אלוהים ולא מידי אדם". באותה התקופה כבר החלו להיות חוקים נגד יהודים, יהודים לא יכלו לנסוע ברכבות וחויבו ללבוש רצועה על היד שתזהה אותם – רצועת הבושה. דבורה סירבה בתוקף ללבוש את הרצועה והייתה אומרת שוב ושוב שהם אלו שצריכים להתבייש ושהיא לא תלבש את הסימן המזהה אף על פי שמרידה זאת הייתה יכולה לעלות לה ולמשפחתה בחייהם. באותו הזמן בחלק אחר של פולין חיה אחות של אביה של אסתר שסולקה מביתה ומצאה את עצמה בביאליסטוק שבחלק הרוסי. גם אחיה של דבורה, רפאל, ברח לביאליסטוק עוד לפני כניסת הגרמנים לוורשה והשניים נפגשו שם. כשנפגשו החליפו השניים רשמים מחוותיהם והגיעו למסקנה שמסוכן למשפחתה של אסתר להישאר בוורשה ושצריך לגרום להם לברוח, האחות ביקשה מרפאל ללכת חזרה לוורשה ולהביא איתו את המשפחה, בנוסף היא כתבה מכתב לאחיה (אביה של אסתר) וביקשה בו שלא יסתנוור מהכסף שהיה לו בוורשה ושימהר לברוח עם משפחתו. כשהגיע הדוד רפאל לוורשה האב סירב לעזוב עימו ואף שקרא את המכתב מאחותו ביטל אותו וטען כי מדובר בשטויות ובלבולי מוח. אחרי שדבורה שמעה על המכתב ושמעה מהדוד רפאל שעדיף לנסוע לביאליסטוק וששם יהיה בטוח יותר היא החליטה שהיא חייבת לעזוב גם בלי כל השאר, היא באה לבעלה ואמרה לו שהיא עוזבת עם הילדים לא משנה מה ושהוא מוזמן להישאר בוורשה עם הכסף והם יפגשו אחרי המלחמה אם בכלל יישאר משהו אחריה. האיום הזה בנוסף למספר חלומות כמעט נבואיים שגרמו לו להרגיש שחייב לעזוב שברו את אביה והם החליטו לעזוב את וורשה. דבורה מיהרה לבקש מהדוד רפאל שהיה בהיר עם עיינים כחולות (מראה ארי) ללכת לקנות בשמם כרטיסים לרכבת אף על פי שהעלייה של יהודים אליה הייתה אסורה. המשפחה עלתה על הרכבת לרוסיה, הנסיעה מהווה בשבילם סכנת חיים – אם יתפסו על הרכבת ימותו מיד. במהלך הנסיעה הופיע קצין נאצי על הקרון שלהם והתחיל להסתובב, הוא עבר אדם אדם עד שהגיע לאחיה הקטן של אסתר שם הוא נעמד והרים את הילד. אחיה הקטן היה גם הוא בלונדיני ולבן עם עיינים כחולות וחזות ארית והקצין ראה בו את בנו. הוא שיחק איתו קצת ואמר עד כמה הוא ילד יפה ושלו עצמו יש ילד כזה בבית, אסתר זוכרת שכל רגע שאחיה היה בידי הנאצי מילא אותה פחד והרגיש כמו נצח אך לבסוף הקצין הוריד את אחיה והמשיך בדרכו והמשפחה לא נתקלה באף נאצי עד סוף הנסיעה. מהרכבת הגיעה המשפחה לגבול בין פולין לרוסיה – נהר "בוק", באותו הלילה הם מצאו משפחה פולנית שתתן להם לישון אצלם ותעזור להם לעבור לצד הרוסי למחרת. אך באותו הלילה חיילים נאצים מצאו אותם, למזלם החיילים לא ידעו שמדובר ביהודים ולכן לא אסרו את בריחתם רק בזזו והכו אותם כרצונם, בזמן הבזיזה בה החיילים לקחו רכוש תמונות ואוכל חייל אחד מצא את אסתר ותפס אותה בראשה פורע ומפרק את הצמות שתמיד הייתה לובשת וגאה בהן, מאותו הרגע אסתר לא הרשתה לאף אדם לגעת בשערה. למוחרת בלילה ניסו המשפחה לעבור את הנהר בפעם הראשונה, ניסיון זה כשל כאשר החלו הרוסים לירות לעבר הסירה וחייבו אותם לסגת חזרה לגדה הפולנית. במשך שבוע שהו המשפחה אצל הפולנים ובכל לילה הניסיון לחצות את הנהר כשל. בלילה השביעי שמעה אסתר את הוריה מדברים בניהם שאם לא יצליחו הפעם לחצות הם יוותרו ויחזרו לוורשה. אסתר שהרגישה בוורשה לא מוגנת לא רצתה בשום אופן לחזור לשם והבטיחה לעצמה שהפעם הם יעברו. באותו הלילה כשעלו על הסירה וחצו את הנהר הם הצליחו להגיע כמעט עד הגדה השנייה לפני שהרוסים זיהו אותם והחלו לירות, אסתר בהחלטה של רגע קפצה מהסירה והחלה לשחות לעבר הגדה דבורה קפצה מיד אחריה ושאר המשפחה אחריהם, בשחייה הצליחו להגיע לגדה הנגדית בשלום וחצו את הגבול. אך בבריחתם מהירי איבדו את שני שקי הרכוש הגדולים שלהם, המלווים הפולנים שלהם שהיו אמורים לעזור להם למצוא מקום לישון בצד השני ברחו עם שני השקים. בגדה השנייה הייתה המשפחה אבודה בחושך אף אחד מהם לא ידע להתמצא באזור, אחרי לילה של שיטוטים הבוקר עלה ושני פולנים מצאו אותם וכיוונו אותם איך להגיע לבית של פולניה שתארח אותם. הם הגיעו אליה ותמורת תשלום היא נתנה להם לישון באסם שלה. אחרי שהתמקמו באסם החליטו האב ודוד רפאל שיש לחזור לקחת את הרכוש מהפולנים אבל דבורה עמדה על דעתה שהרכוש לא חשוב ושיש להישאר יחד כי רק החיים משנים. למוחרת בבוקר המשפחה יצאה לדרך, תמורת תשלום הם קנו מהפולניה עגלה ומוצרים בסיסים ויצאו לגבול רוסיה כשהם מתחזים לנוודים. בדרכם תפסו אותם סיירת של חיילים רוסים שתשאלו אותם מי הם ולאן הם הולכים, אם היו יודעים שהם אינם רוסים לא היו נותנים להם לעבור אך למזלם דבורה ידעה קצת רוסית מהתקופה בילדותה שבה הרוסים שלטו על פולין, היא שכנעה אותם שהם רוסים והם נתנו להם לעבור. לאחר מסע של כמה ימים הם הגיעו לביאליסטוק ושם השתכנו בביתה של הדודה שכבר ברחה לפני תחילת המלחמה. החיים בביאליסטוק היו לא קלים, בביתה של הדודה הם חיו בצפיפות ובחוסר ולמרות שגם הדוד וגם שני הוריה מצאו עבודה עדיין היה קשה להתקיים. אך למרות הקושי אסתר זוכרת את החיים שם לחיוב, היא הלכה לבית הספר, למדה קרוא וכתוב וחיה חיים פשוטים. לאחר שלמדה לקרוא ולכתוב היא כתבה שני מכתבים לסבא וסבתא שלה בהם סיפרה על החיים בביאליסטוק ועדכנה אותם שהם כולם חיים ובסדר, אסתר קיבלה שתי גלויות תשובה על המכתב משרה (דודה שלה) בהם סיפרו המשפחה בגטו על החיים שלהם ולמרות שלא יכלו לספר דבר אמיתי על החיים שם הם הצליחו להכניס רמזים שגרמו לדבורה להבין שהחיים בגטו קשים ולא טובים. דיי מהר מיום הגעתם הציעו להם הרוסים להישבע אמונים לרוסיה ולקבל אזרחות (כמו שהיה נהוג במשטר הקומוניסטי), אביה של אסתר סירב בתוקף בטענה שאי אפשר לסמוך על הרוסים והוא לא מוכן להישבע אמונים לקומוניזם. בתחילה סירובו עבר בשקט אך תוך מספר חודשים הם הוכרזו כאויבי המשטר וסולקו מביאליסטוק לעיירה קטנה ליד הריי אורל שהייתה בשטחה של הרפובליקה העצמאית קומי. למרות שגם הדוד רפאל סירב לקבל אזרחות הוא גורש למחנה עבודה באזור יותר מרוחק של רוסיה שם שהה חלק גדול ממה שנותר מהמלחמה. החיים בקומי היו כמעט רגילים, אסתר הלכה גם שם לבית הספר והשתתפה במספר פעילויות חברתיות. למרות זאת הם היו מוגבלים בתנועה, היו איסורים על היציאה מתחומי העיירה והם היו מחויבים בעבודה קשה בתנאים נוקשים ומגבילים. מהר מאוד התחיל בעיירה רעב קשה, המחסור במזון ובמצרכים בסיסים הוביל לתקצוב חסכני באוכל שלא אפשר התקיימות על פי כמה קשה כל אדם עבד. הרעב הוביל את אנשי העיירה להבריח אוכל, אמא של אסתר, דבורה, הייתה יוצאת למסעות רגליים ארוכים לעיירה השכנה בכדי לסחור (בצורה לא חוקית) במוצרים ולהביא אוכל הביתה. לאחר כמה זמן התחילו להיות סילוקים של אנשים מהעיירה בקומי ורק העובדים הכי טובים של המפעל נשארו (בניהם אביה של אסתר ומשפחתם). כעבור כמעט שנתיים מיום הגעתם לקומי סולקו גם הם משם והועברו לעיירה אחרת דומה מאוד ששמה קרס – נודייסטיקריי. גם שם חייה של אסתר היו קשים אך רגילים ככל הניתן, הרעב לא עזב אותם והתקצוב באוכל גם שם היה תלוי בעבודה במפעל. למרות זאת הצליחו המשפחה לחיות שם עד סוף המלחמה. בזמן שהיו שם הצליחו האנשים להשיג עיתונים וכך גילתה אסתר על מה שקורה במחוזותיה הכבושים של רוסיה, בעיתונים כתבו הרוסים בפרוט על הזוועות שמבצעים הגרמנים ביהודים ששם ועל משאיות הגז ובורות הירי. 

מנחם נולד בשנת 1927 בכפר דוביינקה בפולין, האח הצעיר למשפחה בת שנים עשר ילדים. עוד לפני פרוץ המלחמה שישה מאחיו מתו כתוצאה ממחלות שונות ואחיו הבכור עלה לארץ ישראל. עם פרוץ המלחמה עבר מנחם עם משפחתו לכפר באזור לבוב שבאוקרינה. בשנת 1941 נלקח מנחם למחנה עבודה קורוביצה שם היה עד יולי 1943. במחנה הוא שירת כמשרתו האישי של מפקד המחנה ולכן זכה לתנאי מחייה משופרים. אביו מת בגטו מרעב, יתר משפחתו הושמדה בטרבלינקה בדצמבר 1942 למעט אח אחד שעזב עם הישיבה שלו ואחות אחת שניצלה בזכות שוטר אוקראיני שהכיר את בני המשפחה ולאחר מכן הועברה למחנה עבודה של נשים על ידי מנחם. מכיוון שמנחם ידע שהמחנה עומד להתחסל הוא דאג יחד עם קבוצת חברים יהודים לארגן מקום מסתור ביער. מנחם, אחותו וקבוצת החברים ברחו ליער ביולי 1943 וחיו שם במשך שנה. ביולי 1944 עם שחרור האזור על ידי הצבא הרוסי מנחם עזב את היער וחי בלבוב עד דצמבר 1944. לאחר מכן עבר לקטוביץ' שם שהה עד אוגוסט 1945 משם עבר לפראג, למינכן ובספטמבר 1948 עלה לארץ ישראל.