ראיה ויצחק פקהיוז

**לפני המלחמה: ** ציפורה (ציפי) לשם נולדה בשנת 1935 בפריז שבצרפת, לאחר שהוריה עלו מהונגריה ב - 1930. המשפחה לא הייתה דתית במיוחד. המצב הכלכלי של המשפחה היה טוב .הוריה, נחום ואסתר ויזל, עבדו בשווקים ובנוסף, אימא של ציפורה תפרה בגדים. הוריה נאלצו לנדוד מעיר לעיר על מנת למכור את מרכולתם ולכן, כמקובל בצרפת, נשלחה ציפורה למשפחות מטפלות לתקופות קצרות. ציפורה, בהיותה צעירה, לא הבינה ולא התעניינה באירועים שהובילו למלחמה וביחס כלפי היהודים .  ** **   משפחתה של ציפורה- הוריה, דודיה והיא  ** ** **המלחמה: ** בזמן המלחמה, חויבו כל הגברים הזרים בצרפת להתגייס לצבא או לחזור לארץ מוצאם. על כן, בחר אביה של ציפורה להתגייס לצבא הצרפתי .בשנת 1940, לאחר שצרפת חולקה קודם לכן לשני חלקים, החלק הכבוש והחלק החופשי, אביה של ציפורה הצליח להתחמק מהצבא ועבר עם משפחתו לליון, אשר נמצאת בחלק החופשי .לאחר מכן הגיעה שאר המשפחה מפריז, בעוד ששאר משפחתה המורחבת נשארה לעת עתה בהונגריה מולדתם.  על מנת להגיע לליון, המשפחה של ציפורה נסעה לעיר פואטייה, בה היו צריכים לעבור את הגבול בין החלק הכבוש לחלק החופשי. לשם כך, התחפשו לאיכרות )ציפי התחפשה לילדה עם סל(, אשר מלקטות עשבים עבור ארנבות- מנהג שהיה מקובל בצרפת. המשפחה הגיעה לליון ונפגשה שם עם אביה של ציפורה. ציפורה נשלחה לבית ספר לתקופה קצרה . לאחר מכן ,בשל הסכנה שריחפה מעל ראשם ,נשלחה ציפורה, עם עוד ילדה יהודיה בערך בגילה ,להסתתר אצל משפחה נוצרית בכפר בשם מוטאנה ליד ליון.  כאשר הסתתרה אצל המשפחה הנוצרית הלכה למנזר בתור בית ספר. למרות שחלק מהתלמידות נשארו לישון במנזר, ציפורה, שהיתה תלמידה אקסטרנית, חזרה לביתה, כך שהמזר שימש כבית ספר. דבר זה היה מקובל ורבות התלמידות שהיו כמו ציפורה. כחלק מהלימודים הללו למדה ציפורה את התפילות הנוצריות והתנהגה כמו נוצרייה. בבקרים התפללה תפילות בוקר נוצריות בשאפל (מעין כנסייה קטנה – חדר תפילה). עם זאת, בית הספר היה ברמה גבוהה וציפורה נהנתה מלימודיה.  בחג הפסחא 1944 (תחילת חודש אפריל/סוף מרץ), ציפורה נסעה, לקראת יום הולדתה, ברכבת פרברים לבית הוריה .מעט לפני שמלאו לה 9 שנים, אביה לקח אותה לקנות אופניים כמתנת יום הולדת.  כעבור כמה ימים, ב4.4.1944, התהפך עולמה. בבוקר היא ישבה בחדרה ושיחקה להנאתה בבובות. כעבור מספר שעות, נשמעה דפיקה בדלת אך ציפורה לא התייחסה אליה. ארבעה גברים דוברי צרפתית נכנסו – שלושה אנשי המיליס, מעין משטרה חשאית שהקים המשטר על מנת לרדוף אחר יהודים בצרפת ואיש גסטאפו גרמני אחד. באותו זמן נמצאו בבית ציפורה ,אחותה הקטנה - מלכה (שנולדה ב (1942, אמא של ציפורה ,עוזרת הבית (לא יהודייה) וגברת שנבלק – יהודייה, חברה טובה של אסתר, אמה של ציפורה .גברת שנבלק עלתה אף היא מהונגריה, בדומה להוריה של ציפורה, אך הכירה את אסתר בצרפת. הגברים שאלו היכן אביה, שלא היה בבית. לאחר מכן, אמה של ציפורה, אשר הסתובבה עם תעודות מזויפות המוכיחות לכאורה את עצם היותה נוצרייה, נשאלה ליהדותה (באותם ימים חויבו היהודים לסמן דרכוניהם ואת תעודות הזהות שלהם באות האנגלית" J", אך הוריה של ציפורה לא עשו כן, בניגוד לגברת שנבלק). אנשי המיליס והגסטאפו חיטטו בארונות הבית, מצאו בהם שוקולד חסר טעם והגישו אותו לציפורה. דבר זה הרגיז את ציפורה וגרם לה לחשוב מדוע הם מגישים לה משהו שכבר שייך לה .הגברים שואלים היכן אביה של ציפורה ,ואמה עונה שהוא איננו בבית ולא יודעים מתי הוא יחזור. בנקודה זו ציפורה הבינה שמשהו לא טוב עלול לקרות לאביה. ציפורה חשבה כיצד היא תוכל להזהיר את אביה וליידע אותו על כך שאנשי המיליס מחפשים אותו. על מנת לעשות כן, ציפורה ניסתה לשלשל חוט עם פתק דרך החלון להזהיר את אביה שלא ייכנס הביתה. לאחר שניגשה לחלון האנשים צעקו עליה לא להתקרב. לכן הלכה לשירותים לנסות להזהיר אותו משם, אך האנשים עמדו בדלת והיא לא יכלה להיכנס. האנשים צעקו עליה מדוע היא הולכת פעמים כה רבות לשירותים ובראשה רק עברה המחשבה כיצד ניתן להזהיר את אביה. בינתיים, הגיעו לבית רופא ושני בחורים סטודנטים, חברים של ההורים. הם באו לבקר ואנשי המיליס אמרו להם להישאר. לאחר מכן אביה הגיע הביתה. לאחר שיחה קצרה עם אביה של ציפורה, ושאלת אמה אם היא יוד עת גרמנית )היא ידעה אך אמרה שלא(, נלקח אביה של ציפורה עם כל הגברים מהבית למכונית למטה. לאחר מכן נודע לציפורה שאביה ניסה לקפוץ מהאוטו ותפסו אותו בחזרה.  לאביה של ציפורה, נחום, היו 7 אחים. שניים מאחיו, מאיר ויהודה, באו בעקבותיו מהונגריה לליון. יהודה היה נשוי לאדית, בת של רב מקובל בפריז ומאיר היה רווק בן 30. אמא של ציפורה קבעה כי צריך להזהיר את האחים האחרים, מכיוון שהיה חשד של הלשנה מצד מכרים צרפתיים. לשם כך הן התחלקו לשתי קבוצות: ציפורה הלכה עם גברת שנבלק לדוד מאיר ואמא של ציפורה הלכה עם אחותה של ציפורה והעוזרת לדוד יהודה. הן קבעו להיפגש בהמשך אצל גברת שנבלק.  כאשר אמא של ציפורה הלכה להזהיר את דוד יהודה, הגרמנים והצרפתים כבר היו שם, והם אמרו לה שמכיוון שהיא באה להזהיר את יהודה מפני בואם – עליהם לקחת אותם עימם. אמא של ציפורה דיברה הונגרית, ובדרך זו אמרה לאשתו של דוד יהודה שהם צריכים ללכת לגברת שנבלק, וגם לגברת שנבלק שלא תחכה ותברח .  בזמן זה, דודתה של ציפורה החליטה להזהיר את אביה של ציפורה ונסעה לביתה של ציפורה. בכניסה לבית, היא נפגשה עם דודה של ציפורה, מאיר. באותו הזמן, אדית, אישתו של דוד יהודה, הייתה בהיריון. כשעלו במדרגות וראו שעומדים אנשים בדלת ביתה של ציפורה, הם המשיכו לעלות במהרה כאילו הם לא קשורים לאותם האנשים. כאשר אמרו להם לעצור מאיר החל לרוץ אך אדית לא יכלה לרוץ במדרגות והיא נלקחה על ידי אנשי המיליס והגסטפו. מאיר צלצל בכל הדלתות עד שמישהו פתח ונתן לו מפתח לעליית הגג דרכה הוא עבר לבית אחר, ירד לרחוב וכך ניצל . מאיר ידע על קיום הפגישה בבית של גברת שנבלק, לכן הגיע לביתה ושם קיבל למשמרתו שתי ילדות – את ציפורה ואחותה הקטנה. אחותה נשארה לתקופה קצרה אצל גברת שנבלק. לאחר מכן, הורי חברתו של מאיר, אשר הייתה לא יהודייה, קיבלו, תמורת כסף רב מדוד מאיר ,את אחותה של ציפורה וטיפלו בה עד סוף המלחמה .ציפורה מעריכה עד היום את תרומתם הרבה . מאיר שלח את ציפורה חזרה לכפר לכמה ימים בתירוץ שהוריה חולים, על מנת שלא יחפשו אותה .לשם כך הוא נעזר בארגון אוזה OSE)) – ארגון להצלת ילדים בזמן המלחמה בצרפת. אנשי הארגון המליצו למאיר על כפר מסוים שבו הסתתרו הרבה יהודים ,ילדים ומבוגרים. הכפר ,לה שמבון סור ליניון Le Chambon Sur-Lignon)), הוא כפר פרוטסטנטי, שנמצא באזור פרוטסטנטי (הפרוטסטנטים הם זרם בנצרות כלפיהם התבצעו בעבר, ע"י הקתולים ,רדיפות ורצח בתקופות שונות, לדוגמא – ליל ברתולומי – רצח בצורה מסודרת של פרוטסטנטים). בכפר זה היה כומר פרוטסטנטי (פסטור) ,ששמו אנדרה טרוקמה, אשר בעיניו כולם בני אדם וחובה להציל כל אדם, באשר הוא, מידי הגרמנים .כאשר הגיעו יהודים חדשים לכפר, הכומר אסף את אנשי הכפר לתפילה ואמר שהגיעו אנשים מהברית הישנה (יהודים) . הדוד מצא לציפורה משפחה קתולית בכפר שתטפל בה. זו הייתה משפחת איכרים לא עשירים, שבתמורה לטיפולם בציפורה שולם להם כסף רב והם התייחסו אליה יפה .   המשפחה בלה שמבון סור ליניון שהצילה את ציפורה    בכפר היו בתי ילדים רבים אשר דניאל טרוקמה, האחיין של הכומר, היה המדריך באחד מהם .כחודש לאחר שהגיעה ציפורה לכפר זה, במאי 1944, החלה הפלישה של בעלות הברית לאירופה ונעשתה בסביבה פעולה נגד הגסטפו בה נהרג חייל גרמני. בעקבות כך, באו חיילים גרמניים לבית הילדים ואמרו לכל הילדים היהודיים לבוא איתם (כוונתם הנסתרת הייתה להשמידם). דניאל עמד על כך שהוא יבוא איתם ולבסוף הוא והילדים נספו במיידאנק. אירוע נוסף בו אנשי הכפר הביעו נאמנות ליהודים היה כאשר משאית הגיעה עם רמקול בו נאמר שעל כל היהודים לעלות למשאית. אנשי הכפר אמרו שבכפר יש רק בני אדם ולא יהודים או נוצרים. הם הזהירו את היהודים ואלו ברחו ליערות. יש לציין, שבכפר היו כ – 5000 תושבים שהצילו למעלה מ – 5000 יהודים, ילדים ומבוגרים. למרות שאנשי הכפר התנגדו במשך שנים רבות לקבל את אות חסידי אומות העולם (בשל החשש שפרוטסטנטים גרמניים ייקחו קרדיט על הצלת היהודים וינכסו את הצלת היהודים לכלל האוכלוסייה הפרוטסטנטית בעולם), לבסוף הם קיבלו את אות חסידי אומות העולם בתור כפר (קיים עוד כפר אחד בלבד שזכה בתואר חסידי אומות העולם ככפר ולא כאינדיבידואלים והוא נמצא בבלגיה). הענקת האות התקיימה בטקס מרגש עם צמרת ההנהגה הישראלית וראשי הכפר. בטקס זה העניקה ציפורה ציור מעשי ידיה לראשי הכפר.   ציפורה מעניקה את ציורה לסגן ראש הכפר לה שמבון סור ליניון, טקס חסידי אומות העולם, יד ושם   אמא של ציפורה לא הקפידה במיוחד על חוקי הדת. היא שרדה את אושוויץ בה הייתה צמודה לאשתו של דוד יהודה, אשר הייתה צעירה ממנה ב-20 שנה וניהלה אורח חיים דתי. בשל התנאים הקשים ששררו באושוויץ ובהשפעת אשתו של דוד יהודה, אמה של ציפורה חזרה בתשובה – כיבדה את השבת וויתרה על לחם תמורת נרות שבת. בעת נסיגת הגרמנים מהמחנה, העמידו את יושבי הצריף של אמא של ציפורה ודודתה בשורה. אמא של ציפורה אמרה לדודתה להביא אוכל מהצריף ליד. כאשר היא חזרה השורה כבר לא הייתה . אמא של ציפורה נפטרה בברגן בלזן, אחרי השחרו ר.  אביה של ציפורה נאלץ להשתתף בצעדת המוות יחד עם אחיו יהודה, אשר בזמן הצעדה השתגע ונורה. אביה של ציפורה המשיך ללכת אך לא שרד. הוא לא הגיע לסוף ולא ידוע היכן מת . על כן, ציפורה התייתמה בגיל 9. בן דודו של אביה חלה בטיפוס, לכן הגרמנים השאירו אותו והוא לא השתתף בצעדת המוות. הוא שרד, עלה לארץ לקיבוץ והיה ממקימי הפועל המזרחי . **השחרור והחיים לאחר המלחמה:  ** ציפורה נשארה בכפר עד לאחר השחרור. דודה מאיר לקח אותה חזרה לליון, באמצעות ג'יפ של חיילים אמריקאים. זכור לציפורה שאחד החיילים נתן לה מסטיק אמריקאי, מה שהיה נדיר ומרגש בתקופה ההיא.  בשנת 1945, דודה של ציפורה, מאיר, הלך לצלב האדום וגילה שיש לו אח, אחות וארבעה בני דודים בברגן בלזן, ששרדו את אושוויץ. הוא הביא אותם לליון, דאג להם לבגדים משום שלא היה להם כלום . בהמשך התחתן מאיר עם בחירת ליבו, אשר שרדה את אושוויץ. לאחר המלחמה, ציפורה המשיכה להתגורר עמם בליון עד שעלתה לארץ. מאיר, שנפטר לאחר גיל 90, היה צנוע, דאג לכולם ולציפורה יש הערכה רבה כלפיו. 

סיפורה של ליאורה סטיקלרו פרטי העדה ליאורה פוזננסקי לבית משפחת סטיקלרו, נולדה ברומניה בשנת 1933. אימה נולדה ביאסי - עיר גדולה ברומניה, אביה נולד בעיירה וללסיו. סטיקלרו- משמעות המילה היא זגג, או סטיקלט - ציפור מצייצת. לפני המלחמה אמא שלי למדה באוניברסיטה, ואבי היה בצבא, ובשביל להיות קצין בצבא ברומניה, צריך השכלה אוניברסיטאית. אז אבא היה נוסע פעמיים בשבוע לאוניברסיטה, ושם הוא פגש את אמא, והם התחתנו. אבא היה ממשפחה מסורתית דתית, ואמא הייתה ממשפחה פחות דתית - כן שימרו את המסורת, אבל לא נהגו להתפלל. אבא היה מניח תפילין כל בוקר, והיה אפילו חזן בבית הכנסת. למדנו בבית את כל התפילות וחגגנו את החגים. לסבא הייתה מאפיה, והוא דאג שלכל בן שלו תהיה מאפיה, ככה שלאבא שלי הייתה מאפיה בצד אחד של העיירה, ולדוד שלי - בצד השני של העיירה. היינו במצב כלכלי מאוד טוב, והיו המון פועלים במאפיה. במאפיה שמרו על כשרות, ואמא עבדה בחנות. היינו שבעה ילדים, אני הייתי הרביעית. הייתה אישה יהודיה שהייתה מבשלת אצלנו בבית, כיוון שאמא עבדה במאפיה וגם אבא. אבא היה גם קצין בצבא, כמו סוג של מילואים, ברומניה היה כדאי להיות קצין, כי היה בחור שהיה עוזר ודואג לו להכל - כמו מדים וכו'. הייתה לנו ילדות מאוד טובה עד שנת 1939. בשנת 1939 החל להדרדר המצב ברומניה. הרומנים רצו להיות טובים אל היהודים, מכיוון שאומרים שליהודים יש הרבה שכל. הבחור שתפקידו היה לדאוג לאבא, היה מגיע אלינו הביתה, ודואג לנו לכל הדברים הטובים. אסור היה לו להיות יותר מדי טוב, כי אז היה נחשב למשתף פעולה, אבל הוא היה בסדר. אמא למדה באוניברסיטה, ולמדה כל חייה. אמא שלי למדה אופנה MODA – אז ידעה לתפור ולהכין בגדים. למרות שהייתה יהודייה, נתנו להם להשתלב בחיים. לה ולאבא שלי היה דחף לדחוף אותנו הילדים ללמוד, לקרוא, ולדבר שפות ולהיות דעתנים. אבא שלי ידע הרבה שפות- גרמנית, יידיש, ועברית. היה לנו ארגז של כלי פסח, שהיה רק לפסח. כל אחד ידע כשיגיע הפסח, מה יקבל לשנה הבאה, כי השאירו הכל בארון. כבר בפורים היו מתחילים להוריד את הדברים לפסח. היו מפצחים אגוזים, לא בכל הבית אלא רק במקום מסויים נקי מחמץ. שמרו אצלנו מאוד על היהדות. זה נחוץ מחוץ לארץ ישראל, כדי להבדיל בין הגויים לבין היהודים. אומרים גם שהיהודים לומדים יותר - ילדים דתיים בגיל 3 כבר יודעים לקרוא ולכתוב בחדר. יש צורך להיות קשור למשהו - אתה לא שייך לעם שאתה חיי בו, אתה לא שייך אף פעם במאה אחוז, אתה יוצא דופן. מהלך המלחמה ב1941 הרומנים קיבלו על עצמם להיות נאמנים לגרמנים, ולעשות כל מה שהגרמנים יגידו. אז המאפיה, הכסף וכל הרכוש שהיה לנו "נעלם". באותה תקופה היה משא ומתן בין הרומנים והגרמנים על משאבי הנפט והעץ ברומניה, כמו כן משא ומתן על הר המלח ברומניה. הר המלח ברומניה הוא הר מלח ענק, יותר גדול מארץ ישראל. בגלל שלמלח יש סגולות רפואיות, אז היה על ההר בית חולים, שהיו מגיעים אליו חולים במחלות שונות כמו אסטמה, ויוצאים די בריאים. בסופו של המשא ומתן קיבלו הגרמנים את הר המלח, והוחלט כי היהודים יישלחו לעבוד במכרות המלח בהר. בדצמבר 1941, כשברומניה שלג עד הגג, היינו ישנים עם שמיכות פוך והבית תמיד היה מחומם, כך שישנו בכותונות שינה. באותו לילה, שמענו דפיקות בדלת, ופתאום ראינו את הדלת קורסת, ולקחו את כולנו בכתונות הלילה מתוך הפוך, וזרקו אותנו החוצה. בחוץ היו עגלות עם שוורים, נסענו בהן זמן מה - אני לא יודעת כמה, כיוון שנרדמתי, וכשהגענו הכניסו את כולנו לחדר עם רצפת עץ ללא מיטות. רצינו לשאול מה קורה, ואמרו לנו לא לדבר, לא לשאול ולא לבכות. היה נורא קר, אז התחבקנו כולנו, ואז ראינו שבתוך החדר יש שני דליים מפח, אחד ריק ואחד מלא במים. השירותים היו הפח הריק, ודלי המים היה לשתייה, למקלחת ולצחצוח שיניים. שני הדליים האלה היו צריכים לשמש למשפחה של תשעה נפשות, אני, אחיי והוריי. ככה חיינו בערך כשבוע, אני לא יודעת בדיוק כמה זמן מפני שלא היה ניתן להבחין בין יום ללילה בתוך החדר, החדר היה פרוזדור קטן, צר וארוך, והיה רק חריץ קטן שדרכו נכנס אור. כל בוקר היו מביאים לנו דלי מים חדש, היינו מצחצחים שיניים עם האצבע ועם אפר, כי לא היו מוכרים ליהודים דברים כמו משחת שיניים. בשביל להתרחץ היינו לוקחים קערה וממלאים בה מים מהדלי, ושופכים על עצמינו, ככה עוד פעם ועוד פעם - ככה מתקלחים. השתדלנו לשמור על ניקיון אבל מאוד היה קשה. כעבור כמה זמן, כנראה שבוע, לקחו את אבא לעבודת פרך במכרות המלח, למכרה המלח קראו אוקנה, סיפרו לנו שהוא שם, ושהוא לא שבוי, ו"מה פתאום, הוא אדם חופשי". כמו שאמרו לכולם שגם אנחנו חופשיים, ויכולים לעשות כל מה שמתחשק לנו, רק שאסור היה לנו לצאת מהמקום בו היינו. חיינו ככה די הרבה זמן, והיה מאוד קשה, הייתה לי אחות גדולה שהייתה אמורה לחגוג בת מצווה, ואח גדול שלא ידענו אם חגג או לא. לי בעיקר היה אסור לדעת, כי אמרו שיש לי פה גדול, ואני יכולה בטעות לפלוט סודות ולספר לאחרים, אז לא ידעתי הכל, אבל סקרנית הייתי. התחלתי לחפש דרכים לברוח. אני ילידת 33 אז הייתי בת 7, אבל פה מתעוררת עוד בעיה, יש לי שני תאריכי לידה, האחד שנת 33 שאני יודעת כי ככה אמרו לי, והשני כשהלכתי להוציא תעודת לידה אני 34, אז אני לא יודעת מה הנכון. כל יום "גנבתי" עוד צעד, עד שגיליתי עם הזמן שאנחנו במקום די גדול - לנו יש חדר "דלת אמות" קטנציק חשוך והכל, אך יש מסביב המון דלתות. אז מי גר שם? לא ידענו. אני לא ידעתי, אולי אמא ידעה. כעבור כמה זמן התרחקתי וגיליתי שסביב כל הדלתות האלה, יש גדר תיל. אז איך יוצאים? מצאתי פטנט, כל יום התחלתי לחפור מתחת לגדר עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת, עד שהצלחתי לראות שמעבר לגדר הזאת יש מדרכה, יש אנשים! והם הולכים חופשי! למה הם כן, ואנחנו לא? כעבור כמה זמן החור היה מספיק גדול ויצאתי מתחת לגדר. אמנם היה לנו טלאי צהוב, אבל לא היינו משתמשים בו, כיוון שגם ככה היינו בחדר כל הזמן, והיו לי עיניים בהירות ועור בהיר, אז כולם חשבו שאני גויה. היה לי פחד נוראי - כל פעם הייתי יוצאת, הולכת קצת וחוזרת חזרה, עד שראיתי שברחוב לא כל כך נורא. אמא הייתה שואלת אותי לאן אני הולכת, הייתי אומרת לה שלשום מקום, ואני רק רואה מה יש מסביב. סיפרתי לה שיש אנשים בחוץ, היא שאלה אותי מאיפה אני יודעת, התחמקתי ואמרתי לה שלא משנה, ואין אנשים ואני לא יודעת כלום. למדתי להתגונן. ממש התגוננתי. כעבור כמה זמן גיליתי שמעבר לגדר, ולכמה בתים יש עוד רחוב, הלכתי ברחוב הזה ומצאתי מטמון - המון שמיכות - ישנו אז על הרצפה, בלי בגדים, רק עם כותונת לילה. אז לקחתי את השמיכות ושמתי על הרגליים ועל כל הגוף כי היה לי קר! - דצמבר ושלג! הגעתי חזרה לפתח ממנו יצאתי, ולא הצלחתי להכנס דרכו, אז התחלתי להוריד את השמיכות בזו אחר זו ולהכניסן דרך הפתח בגדר. הבאתי אותן הביתה, ואמא שאלה מאיפה גנבתי את זה. אמרתי לה שלא גנבתי, אלא מצאתי ברחוב, איזה רחוב? לכי תסבירי לאמא שדואגת לבת שלה, שהיא הולכת ברחוב שאסור לה להיות בו. בכל אופן, אני מאוד נעלבתי שהיא קראה לי גנבת. התעקשתי שמצאתי את זה ברחוב, ואני יכולה להביא עוד דברים, אבל הייתי סגורה, והם כבר לא נתנו לי לצאת. כעבור כמה זמן הם החלו להתחשב בי ועזבו אותי, חזרתי ללכת ברחובות, אך הפעם בכיוון אחר, כדי שלא אתפתה לקחת עוד שמיכות. בכיוון השני מצאתי שוק, אבל אסור היה ליהודים להיכנס לשוק או לחנויות. על החנויות היו שלטים "אין כניסה ליהודים לצוענים ולכלבים" - השוואה מלאה בין יהודים, כלבים וצוענים. ברומניה יש ירקות ופירות בשפע, הייתי לוקחת איזה פלפל מהרצפה ולוקחת, או עגבניה או מלפפון רקוב, כי מה שזורקים על הרצפה, זה הדברים הרקובים. הייתי מביאה הכל הביתה, והחלו לכעוס עליי שוב, שאלו אותי מאיפה אני גונבת, ואמרתי שאני לא גונבת, אני לוקחת מהרצפה. מאיזה רצפה? לכי תגידי שאת הולכת עד השוק. את לא יכולה ללכת. בקיצור, התחלנו לאכול את הדברים. מסתבר שאני הייתי במקום גרוע משחשבתי. כנראה שכן ידעו שאני יהודייה, וכן ידעו מי אני, כי יום אחד באה אליי גברת מגונדרת מסודרת ומסורקת יפה, ושאלה אותי: נכון שאמא שלך תופרת? שתלו אותי באדמה. מי יודע שאמא שלי תופרת? אמרתי לה שאמא שלי לא תופרת, ושאין לה מכונה ושהיא לא יכולה לתפור ולמה את שואלת אותי? אז היא אמרה לי "לא לא לא, אנחנו לא תוקפים אותך, אנחנו נביא לך את כל מה שאמא שלך צריכה ובתמורה היא תתפור לי משהו". חשבתי - איך אני אומרת את זה עכשיו לאמא שלי? בכל אופן, כעבור יום או יומיים, הגברת הזאת הגיעה עם שקית מלאה בדים, מספריים, סנטימטרים, מחטים וגיר סימון לתפירה. היא אמרה לי - קחי את זה לאמא שלך. וזה פחד להביא לאמא שלך דברים כאלה, כשהיא לא יודעת מאיפה את לוקחת אותם. הבאתי, והיא אמרה לי "מה זה?" ואז אמרתי שהגברת הזאת - אני לא יודעת מי - ביקשה שתתפרי לה מכל מה שיש פה, לפחות שמלה אחת. אמא אמרה שאין לה את המידות של הגברת, והיא לא יודעת איך היא נראית ולכן היא לא יכולה לתפור. באתי לגברת הזאת אחרי כמה ימים - היא הייתה מאוד נחמדה הגברת הזאת - והיא הביאה לי את כל המידות שלה, ושמלה ישנה שלה כדי שאמא תיקח ממנה מידות. הגברת הזאת התחילה להביא לנו אוכל, כי גם אוכל לא היה לנו. מהמאפיה של עצמנו קיבלנו מעט לחם, והיינו צריכים לאכול כל אחד פרוסה. וזה מה שיש - מים ולחם. הגברת הזאת ראתה שאין לנו אוכל, חוץ ממה שהייתי מבריחה מהשוק. יום אחד קרה נס והיא הביאה לי עוף, הבאתי את זה הביתה ואמא אמרה להוציא את זה מהר כי זה לא כשר, התחלתי לבכות. מול המקום שאנו היהודים היינו בו - כמו מין גטו כזה, שלא ידענו בו אחד על השני - היה בית קברות יהודי, והיה שם שומר, אני לא יודעת אם הוא היה יהודי או גוי, הבאתי לו את העוף והוא שמח מאוד. הוא שאל אותי מאיפה אני גונבת את זה, ולא הבנתי למה כולם חושבים שאני גונבת. קיבלנו מהגברת גם סוגי גבינות טובות, אבל שאסור ליהודים לאכול אותן, ולכן נתתי אותן ל, שנתן לי בתמורה ירקות. הייתי כמו סוחרת קטנה.   כעבור כמה זמן פגשתי אדם שאני מכירה, מסתבר הוא עבד אצלנו במאפיה. הוא אמר לי "למה את כל כך עצובה את לא יודעת שאבא שלך פה במפקדה". מסתבר שאבא היה מתורגמן של המפקדה, הוא ידע הרבה שפות, ותירגם לגרמנים מכתבים מרומנית לגרמנית. אמרתי "איך זה הגיוני אבא פה ואני לא רואה אותו?"הוא הביא לי תמונה של אחותי ואחי שהוא צילם - רואים בתמונה את המעיל והאפודה שאמא הכינה מהשמיכות שהבאתי. עולות לי המון שאלות עד היום - איך הלכתי יחפה? איך הלכתי על שלג עם נעלי בד משמיכות? אמא לימדה אותי ואת אחיי קרוא וכתוב, ואיך לחשב ולצייר - עם הרוק שלנו, על הרצפה. למדנו לצייר את מפת רומניה שעד היום אני יודעת בעל פה. היינו עושים משחק של מילים - לנסות לנחש מה המילה, כך למדנו את השפה הרומנית. היינו שם קרוב ל-4 שנים. אכלנו בעיקר ירקות – תפוחי אדמה עם קליפה, צנון שחור שהיה ברומניה, סטיביה שמגדלים בשדות ברומניה.   ב1944 שמעתי את אמא בוכה באחד הלילות, נגשתי ושאלתי אותה למה היא בוכה, היא אמרה שהכל בסדר, והיא בוכה כי יש יום זיכרון לאח של אבא, ואין לה נר זיכרון. אמרתי לה "אני אביא לך נר זיכרון". הבעיה הייתה שלא ראיתי בשוק וברחוב מישהו מוכר נרות, ולחנויות פחדתי להכנס. כמה ימים קודם לכן קרה לי נס, ראיתי ילדה בלונדינית עם צמה ארוכה, באותה חצר בה הסתובבתי. כשניגשתי אליה היא פחדה ואמרה שאסור לה לבוא איתי אפילו את שמה לא אמרה. באותו היום בו הלכתי לחפש נר זכרון, אזרנו אומץ (היא ואני) וברחנו שתינו מהחצר. לרוע מזלנו, באותו יום הייתה התקפה של הרוסים לקראת הכניסה לרומניה - זו הייתה המלחמה האמיתית בין הרוסים לגרמנים. הם הטילו פצצות על רומניה, ושתינו נצמדנו לקיר ברחוב. במהלך ההתקפה פצצה נפלה על בניין, והקיר נפל עלינו. היינו כמה שעות מתחת להריסות הקיר. הייתי יד ביד עם הילדה הבלונדינית, שעד היום אני לא יודעת את שמה.  שמעתי פתאום אנשים מדברים והם הוציאו את הילדה. החזקנו ידיים, וכך ראו שיש גם אותי מתחת לקיר, והוציאו אותי ביחד איתה. הייתי מעולפת, אמרו לי "קומי ולכי הביתה" , אמרתי אין לי בית (לא יכולתי להגיד שיש לי). לבסוף הלכתי חזרה הביתה. כשהגעתי הביתה, מצאתי ערמת אנשים ללא תזוזה. מתוך הערימה שמעתי תינוקת בוכה, ואדם גונח מכאב בראש הערימה. אלו היו אחותי הקטנה ואבי, יחד עם כל בני משפחתי שנרצחו זה אחר זה ביריות בראשם. התחלתי לצרוח ולבכות - זיהיתי שזו משפחתי.    דוד שלי, שלא ראיתי אותו ולא ידעתי שהוא גר דלת לידינו, הופיע פתאום. הוא אמר לי "למה את צורחת הגרמנים ישמעו אותנו!" הוא ראה את הערימה ומיד הבין. הוא לקח את אבי (אח שלו) על הגב, ואני לקחתי את אחותי הקטנה - שניהם היו פצועים, הלכנו לבית חולים יהודי - הם לא קיבלו אותנו, אמרו לנו ללכת משם. ראיתי שם איש שאני מכירה - שהיה בא לקנות מהמאפיה שלנו לחם - אמרתי לו "איך אתה לא רוצה לטפל באבא שלי שהוא יהודי כמוך?" לא הבנתי איך הוא לא יכול לטפל באבא שלי. הוא אמר שאסור לו לטפל ביהודים ויהודי חולה/פצוע הוא יהודי מת. אבא שלי שרד חי עוד יום אחד, ואחותי חיה עוד שלושה חודשים עד שנפטרו. בעצם אני ניצלתי בזכות הנר זיכרון שהלכתי להביא לדוד, והוא בעצם נר זיכרון לעצמי כל חיי. הדוד שלי לקח אותי אליו הביתה, יחד עם 8 ילדיו ונכדו האחד. שאלה: איך הייתה מערכת היחסים עם הדוד? זו סיטואציה מאוד קשה לדאוג לעוד נפש כשאין לאף אחד כלום. היה לדוד שלי קשה מאוד, הוא ניסה לשלוח אותי לסבתא שלי - לאמא של אמא שלי. שלחו אותי ברכבת, והגעתי ליש, הייתי עם בגדים מקומטים ועם נעליים לא מצוחצחות אחרי הנסיעה ברכבת. היא קראה לי "שלוחית" - אחת לא מסודרת. שאלה אותי איך אני הולכת עם חצאית לא מגוהצת ועם נעליים לא מצוחצחות. אמרתי לעצמי שאני אצלה לא אהיה הרבה זמן, וחזרתי לדוד. לאחר מכן הדוד ניסה לשלוח אותי לבית יתומים - הייתי שם פחות משבוע, והתחלתי לעשות שם צרות, כל פעם כאב לי משהו או שהייתי חולה. בסוף 1945 הגעתי לבית ספר (היה כבר מותר ליהודים לחזור ללמוד), אמרו לי ללכת לכיתה אלף הקפיצו אותי מכיתה לכיתה עד שהגעתי לכיתה שמתאימה לגילי. בזכות אימי ידעתי קרוא וכתוב, וזה מה שהציל אותי. בכל שנה הייתי מקבלת פרס ברומניה- ערימה של ספרים, מחברות ועטים. עד היום אני לא יודעת אם באמת החבילה פשוט הגיעה, אם זה בגלל הפה הגדול שלי או בגלל הידע שהיה לי. הייתה לי בת דודה שהייתה גדולה ממני בשנה וחצי, והיא לא למדה כמוני, כי הם במשפחה היו 8 ילדים ועוד נכדה. כשהגענו לבית הספר נכנסנו לכיתה א ביחד, אבל אותי הקפיצו, והיא קינאה בי, שהבנתי יותר ממנה. אמרו לי ללכת לג'וינט לקחת בגדים, ולא הסכמתי. אני מאוד לא אהבתי לקחת בגדים ממישהו אחר. אני מוכנה לתת, אבל לא לקחת. העדפתי ללכת עם הבגדים עם הטלאי תפור עליהם, או עם השמלה הישנה מכובסת, מאשר ללבוש בגדים של מישהו אחר.

לפני המלחמה: את הראיון אברהם התחיל עם המשפט "עם ישראל חי וקיים" אברהם נולד בבלארוס בעיר גומל שהייתה העיר השנייה בגודלה בבלארוס ב25 לאוגוסט 1939 להורים משה ודינה סומין שהיו דתיים ומאמינים. לאברהם היו 7 אחים והוא היה הצעיר, משה אביו היה סנדלר ואמו הייתה תורפת. סבא של אברהם ניסה לשכנע את המשפחה לעזוב את בלארוס אבל אבא שלו לא הסכים כי הוא חשב שהגרמנים באמת יעשו משהו. למשפחה היה אסור לחגוג את החגים היהודים אבלהם בכל זאת חגגו את פסח ויום כיפור. בזמן המלחמה: המשפחה ברחה מבלארוס לסיביר באוגוסט 1941 ו20 דקות אחרי שהם ברחו הגרמנים הרגו את כל השכנים היהודים שלהם. אברהם מספר שהם ברחו בתוך רכבת של חיות (בקר) לכיוון סיביר, הוא מספר שלכל אחד מהם הייתה פרוסת לחם אחת ליום שלם שזה היה קשה מאוד. סבא שלמה של אברהם היה בן 96 ולאחר שישה שבועות הוא נפטר, המשפחה לא קברה אותו כי לא היה להם איפה לקבור אותו. לפני סיביר הרכבת עצרה ואבא של אברהם יצא להביא מרק למשפחה והרכבת המשיכה בלעדיו, הוא חיכה 15 שעות לרכבת אחרת וכל הזמן הזה שמר על המרק בשביל להביא למשפחה. המשפחה חשבה שהוא מת ואז הוא הצליח לחזור אליהם וכולם שמחו מאוד. משה אבא של אברהם נפטר ב1944 ממחלה משום שלא היה להם תנאים ואוכל, הוא הרגיש שהוא עומד למות אז היו לו שתי בקשות: רצה שיקברו אותו עם תפילין והשני זה שלא יביאו את אברהם בנו הצעיר לקבר. יהודים שעבדו בעבודות בכירות הצליחו להביא להם מעט אוכל. כשהם הגיעו לסיביר לא הייתה אנטישמיות. באוקטובר 1944 המשפחה חזרה לבלארוס כי היו חייבים מורים לרוסית ואחותו הגדולה של אברהם הייתה מורה, בזכות זה שהיא הייתה מורה הם קיבלו אוכל. בסוף המלחמה אמא של אברהם שאלה את הגרמנים בזלזול כמה יהודים הם הרגו והם אמרו שזה היה גם הסלאבים. אברהם ראה בזמן המלחמה את הגרמנים עם ראש מורם ובגאווה והסופה ראה אותם הולכים עם ראש נפול. המשפחה רצתה לעלות לארת אבל הבריטים לא נתנו להם, בעקבות זה אברהם מאחל לכל האנגלים לקבל קדחת. אברהם אומר שהוא שרד את המלחמה רק בזכות אלוהים והוא מדגיש ואומר שהוא רוצה שימשיכו להעביר מדור לדור את מה שהגרמנים עשו לנו.