הרצל נוחומובסקי

**לפני המלחמה: ** ציפורה (ציפי) לשם נולדה בשנת 1935 בפריז שבצרפת, לאחר שהוריה עלו מהונגריה ב - 1930. המשפחה לא הייתה דתית במיוחד. המצב הכלכלי של המשפחה היה טוב .הוריה, נחום ואסתר ויזל, עבדו בשווקים ובנוסף, אימא של ציפורה תפרה בגדים. הוריה נאלצו לנדוד מעיר לעיר על מנת למכור את מרכולתם ולכן, כמקובל בצרפת, נשלחה ציפורה למשפחות מטפלות לתקופות קצרות. ציפורה, בהיותה צעירה, לא הבינה ולא התעניינה באירועים שהובילו למלחמה וביחס כלפי היהודים .  ** **   משפחתה של ציפורה- הוריה, דודיה והיא  ** ** **המלחמה: ** בזמן המלחמה, חויבו כל הגברים הזרים בצרפת להתגייס לצבא או לחזור לארץ מוצאם. על כן, בחר אביה של ציפורה להתגייס לצבא הצרפתי .בשנת 1940, לאחר שצרפת חולקה קודם לכן לשני חלקים, החלק הכבוש והחלק החופשי, אביה של ציפורה הצליח להתחמק מהצבא ועבר עם משפחתו לליון, אשר נמצאת בחלק החופשי .לאחר מכן הגיעה שאר המשפחה מפריז, בעוד ששאר משפחתה המורחבת נשארה לעת עתה בהונגריה מולדתם.  על מנת להגיע לליון, המשפחה של ציפורה נסעה לעיר פואטייה, בה היו צריכים לעבור את הגבול בין החלק הכבוש לחלק החופשי. לשם כך, התחפשו לאיכרות )ציפי התחפשה לילדה עם סל(, אשר מלקטות עשבים עבור ארנבות- מנהג שהיה מקובל בצרפת. המשפחה הגיעה לליון ונפגשה שם עם אביה של ציפורה. ציפורה נשלחה לבית ספר לתקופה קצרה . לאחר מכן ,בשל הסכנה שריחפה מעל ראשם ,נשלחה ציפורה, עם עוד ילדה יהודיה בערך בגילה ,להסתתר אצל משפחה נוצרית בכפר בשם מוטאנה ליד ליון.  כאשר הסתתרה אצל המשפחה הנוצרית הלכה למנזר בתור בית ספר. למרות שחלק מהתלמידות נשארו לישון במנזר, ציפורה, שהיתה תלמידה אקסטרנית, חזרה לביתה, כך שהמזר שימש כבית ספר. דבר זה היה מקובל ורבות התלמידות שהיו כמו ציפורה. כחלק מהלימודים הללו למדה ציפורה את התפילות הנוצריות והתנהגה כמו נוצרייה. בבקרים התפללה תפילות בוקר נוצריות בשאפל (מעין כנסייה קטנה – חדר תפילה). עם זאת, בית הספר היה ברמה גבוהה וציפורה נהנתה מלימודיה.  בחג הפסחא 1944 (תחילת חודש אפריל/סוף מרץ), ציפורה נסעה, לקראת יום הולדתה, ברכבת פרברים לבית הוריה .מעט לפני שמלאו לה 9 שנים, אביה לקח אותה לקנות אופניים כמתנת יום הולדת.  כעבור כמה ימים, ב4.4.1944, התהפך עולמה. בבוקר היא ישבה בחדרה ושיחקה להנאתה בבובות. כעבור מספר שעות, נשמעה דפיקה בדלת אך ציפורה לא התייחסה אליה. ארבעה גברים דוברי צרפתית נכנסו – שלושה אנשי המיליס, מעין משטרה חשאית שהקים המשטר על מנת לרדוף אחר יהודים בצרפת ואיש גסטאפו גרמני אחד. באותו זמן נמצאו בבית ציפורה ,אחותה הקטנה - מלכה (שנולדה ב (1942, אמא של ציפורה ,עוזרת הבית (לא יהודייה) וגברת שנבלק – יהודייה, חברה טובה של אסתר, אמה של ציפורה .גברת שנבלק עלתה אף היא מהונגריה, בדומה להוריה של ציפורה, אך הכירה את אסתר בצרפת. הגברים שאלו היכן אביה, שלא היה בבית. לאחר מכן, אמה של ציפורה, אשר הסתובבה עם תעודות מזויפות המוכיחות לכאורה את עצם היותה נוצרייה, נשאלה ליהדותה (באותם ימים חויבו היהודים לסמן דרכוניהם ואת תעודות הזהות שלהם באות האנגלית" J", אך הוריה של ציפורה לא עשו כן, בניגוד לגברת שנבלק). אנשי המיליס והגסטאפו חיטטו בארונות הבית, מצאו בהם שוקולד חסר טעם והגישו אותו לציפורה. דבר זה הרגיז את ציפורה וגרם לה לחשוב מדוע הם מגישים לה משהו שכבר שייך לה .הגברים שואלים היכן אביה של ציפורה ,ואמה עונה שהוא איננו בבית ולא יודעים מתי הוא יחזור. בנקודה זו ציפורה הבינה שמשהו לא טוב עלול לקרות לאביה. ציפורה חשבה כיצד היא תוכל להזהיר את אביה וליידע אותו על כך שאנשי המיליס מחפשים אותו. על מנת לעשות כן, ציפורה ניסתה לשלשל חוט עם פתק דרך החלון להזהיר את אביה שלא ייכנס הביתה. לאחר שניגשה לחלון האנשים צעקו עליה לא להתקרב. לכן הלכה לשירותים לנסות להזהיר אותו משם, אך האנשים עמדו בדלת והיא לא יכלה להיכנס. האנשים צעקו עליה מדוע היא הולכת פעמים כה רבות לשירותים ובראשה רק עברה המחשבה כיצד ניתן להזהיר את אביה. בינתיים, הגיעו לבית רופא ושני בחורים סטודנטים, חברים של ההורים. הם באו לבקר ואנשי המיליס אמרו להם להישאר. לאחר מכן אביה הגיע הביתה. לאחר שיחה קצרה עם אביה של ציפורה, ושאלת אמה אם היא יוד עת גרמנית )היא ידעה אך אמרה שלא(, נלקח אביה של ציפורה עם כל הגברים מהבית למכונית למטה. לאחר מכן נודע לציפורה שאביה ניסה לקפוץ מהאוטו ותפסו אותו בחזרה.  לאביה של ציפורה, נחום, היו 7 אחים. שניים מאחיו, מאיר ויהודה, באו בעקבותיו מהונגריה לליון. יהודה היה נשוי לאדית, בת של רב מקובל בפריז ומאיר היה רווק בן 30. אמא של ציפורה קבעה כי צריך להזהיר את האחים האחרים, מכיוון שהיה חשד של הלשנה מצד מכרים צרפתיים. לשם כך הן התחלקו לשתי קבוצות: ציפורה הלכה עם גברת שנבלק לדוד מאיר ואמא של ציפורה הלכה עם אחותה של ציפורה והעוזרת לדוד יהודה. הן קבעו להיפגש בהמשך אצל גברת שנבלק.  כאשר אמא של ציפורה הלכה להזהיר את דוד יהודה, הגרמנים והצרפתים כבר היו שם, והם אמרו לה שמכיוון שהיא באה להזהיר את יהודה מפני בואם – עליהם לקחת אותם עימם. אמא של ציפורה דיברה הונגרית, ובדרך זו אמרה לאשתו של דוד יהודה שהם צריכים ללכת לגברת שנבלק, וגם לגברת שנבלק שלא תחכה ותברח .  בזמן זה, דודתה של ציפורה החליטה להזהיר את אביה של ציפורה ונסעה לביתה של ציפורה. בכניסה לבית, היא נפגשה עם דודה של ציפורה, מאיר. באותו הזמן, אדית, אישתו של דוד יהודה, הייתה בהיריון. כשעלו במדרגות וראו שעומדים אנשים בדלת ביתה של ציפורה, הם המשיכו לעלות במהרה כאילו הם לא קשורים לאותם האנשים. כאשר אמרו להם לעצור מאיר החל לרוץ אך אדית לא יכלה לרוץ במדרגות והיא נלקחה על ידי אנשי המיליס והגסטפו. מאיר צלצל בכל הדלתות עד שמישהו פתח ונתן לו מפתח לעליית הגג דרכה הוא עבר לבית אחר, ירד לרחוב וכך ניצל . מאיר ידע על קיום הפגישה בבית של גברת שנבלק, לכן הגיע לביתה ושם קיבל למשמרתו שתי ילדות – את ציפורה ואחותה הקטנה. אחותה נשארה לתקופה קצרה אצל גברת שנבלק. לאחר מכן, הורי חברתו של מאיר, אשר הייתה לא יהודייה, קיבלו, תמורת כסף רב מדוד מאיר ,את אחותה של ציפורה וטיפלו בה עד סוף המלחמה .ציפורה מעריכה עד היום את תרומתם הרבה . מאיר שלח את ציפורה חזרה לכפר לכמה ימים בתירוץ שהוריה חולים, על מנת שלא יחפשו אותה .לשם כך הוא נעזר בארגון אוזה OSE)) – ארגון להצלת ילדים בזמן המלחמה בצרפת. אנשי הארגון המליצו למאיר על כפר מסוים שבו הסתתרו הרבה יהודים ,ילדים ומבוגרים. הכפר ,לה שמבון סור ליניון Le Chambon Sur-Lignon)), הוא כפר פרוטסטנטי, שנמצא באזור פרוטסטנטי (הפרוטסטנטים הם זרם בנצרות כלפיהם התבצעו בעבר, ע"י הקתולים ,רדיפות ורצח בתקופות שונות, לדוגמא – ליל ברתולומי – רצח בצורה מסודרת של פרוטסטנטים). בכפר זה היה כומר פרוטסטנטי (פסטור) ,ששמו אנדרה טרוקמה, אשר בעיניו כולם בני אדם וחובה להציל כל אדם, באשר הוא, מידי הגרמנים .כאשר הגיעו יהודים חדשים לכפר, הכומר אסף את אנשי הכפר לתפילה ואמר שהגיעו אנשים מהברית הישנה (יהודים) . הדוד מצא לציפורה משפחה קתולית בכפר שתטפל בה. זו הייתה משפחת איכרים לא עשירים, שבתמורה לטיפולם בציפורה שולם להם כסף רב והם התייחסו אליה יפה .   המשפחה בלה שמבון סור ליניון שהצילה את ציפורה    בכפר היו בתי ילדים רבים אשר דניאל טרוקמה, האחיין של הכומר, היה המדריך באחד מהם .כחודש לאחר שהגיעה ציפורה לכפר זה, במאי 1944, החלה הפלישה של בעלות הברית לאירופה ונעשתה בסביבה פעולה נגד הגסטפו בה נהרג חייל גרמני. בעקבות כך, באו חיילים גרמניים לבית הילדים ואמרו לכל הילדים היהודיים לבוא איתם (כוונתם הנסתרת הייתה להשמידם). דניאל עמד על כך שהוא יבוא איתם ולבסוף הוא והילדים נספו במיידאנק. אירוע נוסף בו אנשי הכפר הביעו נאמנות ליהודים היה כאשר משאית הגיעה עם רמקול בו נאמר שעל כל היהודים לעלות למשאית. אנשי הכפר אמרו שבכפר יש רק בני אדם ולא יהודים או נוצרים. הם הזהירו את היהודים ואלו ברחו ליערות. יש לציין, שבכפר היו כ – 5000 תושבים שהצילו למעלה מ – 5000 יהודים, ילדים ומבוגרים. למרות שאנשי הכפר התנגדו במשך שנים רבות לקבל את אות חסידי אומות העולם (בשל החשש שפרוטסטנטים גרמניים ייקחו קרדיט על הצלת היהודים וינכסו את הצלת היהודים לכלל האוכלוסייה הפרוטסטנטית בעולם), לבסוף הם קיבלו את אות חסידי אומות העולם בתור כפר (קיים עוד כפר אחד בלבד שזכה בתואר חסידי אומות העולם ככפר ולא כאינדיבידואלים והוא נמצא בבלגיה). הענקת האות התקיימה בטקס מרגש עם צמרת ההנהגה הישראלית וראשי הכפר. בטקס זה העניקה ציפורה ציור מעשי ידיה לראשי הכפר.   ציפורה מעניקה את ציורה לסגן ראש הכפר לה שמבון סור ליניון, טקס חסידי אומות העולם, יד ושם   אמא של ציפורה לא הקפידה במיוחד על חוקי הדת. היא שרדה את אושוויץ בה הייתה צמודה לאשתו של דוד יהודה, אשר הייתה צעירה ממנה ב-20 שנה וניהלה אורח חיים דתי. בשל התנאים הקשים ששררו באושוויץ ובהשפעת אשתו של דוד יהודה, אמה של ציפורה חזרה בתשובה – כיבדה את השבת וויתרה על לחם תמורת נרות שבת. בעת נסיגת הגרמנים מהמחנה, העמידו את יושבי הצריף של אמא של ציפורה ודודתה בשורה. אמא של ציפורה אמרה לדודתה להביא אוכל מהצריף ליד. כאשר היא חזרה השורה כבר לא הייתה . אמא של ציפורה נפטרה בברגן בלזן, אחרי השחרו ר.  אביה של ציפורה נאלץ להשתתף בצעדת המוות יחד עם אחיו יהודה, אשר בזמן הצעדה השתגע ונורה. אביה של ציפורה המשיך ללכת אך לא שרד. הוא לא הגיע לסוף ולא ידוע היכן מת . על כן, ציפורה התייתמה בגיל 9. בן דודו של אביה חלה בטיפוס, לכן הגרמנים השאירו אותו והוא לא השתתף בצעדת המוות. הוא שרד, עלה לארץ לקיבוץ והיה ממקימי הפועל המזרחי . **השחרור והחיים לאחר המלחמה:  ** ציפורה נשארה בכפר עד לאחר השחרור. דודה מאיר לקח אותה חזרה לליון, באמצעות ג'יפ של חיילים אמריקאים. זכור לציפורה שאחד החיילים נתן לה מסטיק אמריקאי, מה שהיה נדיר ומרגש בתקופה ההיא.  בשנת 1945, דודה של ציפורה, מאיר, הלך לצלב האדום וגילה שיש לו אח, אחות וארבעה בני דודים בברגן בלזן, ששרדו את אושוויץ. הוא הביא אותם לליון, דאג להם לבגדים משום שלא היה להם כלום . בהמשך התחתן מאיר עם בחירת ליבו, אשר שרדה את אושוויץ. לאחר המלחמה, ציפורה המשיכה להתגורר עמם בליון עד שעלתה לארץ. מאיר, שנפטר לאחר גיל 90, היה צנוע, דאג לכולם ולציפורה יש הערכה רבה כלפיו. 

יוסף נח דוידוביץ נולד בשנת 1934. היה בן 6.5 כשהתחילה המלחמה. הוא נולד ברומניה למשפחה יהודית וחי בביתו עם אביו ,אמו ושני אחיו. כיום יוסף גר בחיפה יחד עם אשתו רותי. יש לו שני ילדים ושישה נכדים. כשעלה לארץ ישראל התחיל לעבוד כחשמלאי ואז החליף את מקצועו למורה לנהיגה שבו עבד במשך 50 שנה. כיום יוסף פנסיונר . אביו, אברהם דוב, עבד כמנהל מפעל בדים ברומניה. הוא הועלה על רכבת המוות בין ראשוני היהודים של העיר ושם איבד את חייו. יוסף ואימו, פרידה דוידוביץ, הצליחו לעלות לארץ ישראל פה נפטרה מזקנה. שני אחיו, ליקא ושמיל. חוו את השואה . כל אחד בדרכו: שמיל ברח לרוסיה . נלחם עם הרוסים . חי את חייו שם . עד שעלה לארץ בשנות ה70 שמיל התחתן במהלך המלחמה וניצל עוד על אדמת רומניה . הוא ומשפחתו עלו לארץ בסוף שנות ה 60.

לאה נולדה בפולין בעיירה קטנה שנקראה מולצ'את שעכשיו זה בלארוס היא סיפרה שהיה קר מאוד שם. לאה גדלה ליד נהר ונהגה לשחות שם והיה יער בקרבת מקום. ללאה היו 9 אחים היא הייתה ה8 היא למדה בחדר וקיבלה חינוך יהודי. שלחו אותה למוסקבה ללמוד הנהלת חשבונות היא יכלה לברוח אבל לא רצתה לעזוב את ההורים בגלל שאבא שלה היה קטוע רגליים. אבא שלה היה סוחר תבואה שמוכר בכל הסביבה והיא עזרה לו בעבודה מכיוון שהם חיו בעוני. לאה ואחיה היו בתנועת השומר הצעיר והייתה מאוד פעילה בתנועה, משפחתה היו ציוניים לאמא שלה הייתה מכולת קטנה. היא ומשפחתה חגגו את החגים היהודיים ביתה היה בית יהודי דתי. הם חיו יחד עם הסבתא וכל החברה היית יהודית מאוד machet. מאכלים- גפילטפיש צימס(תערובת של תפוחי אדמה שיזיפים) בושק קרייפלך, לתקס, קמיש פרוייט. בגיל 17 שלחו אותה למחנה עבודה היא סיפרה שבקושי היה משהו לאכול היה קשה מאוד בתנעים מחפירים ושמה היא שמעה שיש בעיות ורציחות ויום אחד היא פתאום תפסה געגועים וביקשה אישור מיוחד לבקר את ההורים שלה ותפסה עגלה להורים שלה ואמא שלה אמרה לה תברחי מפה כי פה יש שחיטה והיא הוציאה את השעון שמה בפנים חתיכת מצה ואמרה לה שזה ישמור עלייך ולמחרת היא שמעה פצצה ולקחו את הסבתא לבורות. ביום אחד העירו אותה עם -5 מעלות היא הייתה יחפה ולבשה רק בגד דק לקחו אותה לבורות והכביש היה עשוי עפר ונסעו לאט לאט, לכל מי שהיה במשאית היה סכין גילוח והם תכננו לברוח לאה חתכה את הברזנט וברחה ליערות וביערות היא הצטרפה לפרטיזנים ולקומנדו המשמעת הייתה שם מאוד קשה ואם הם לא היו מצליחים את המשימה הם היו מענישים אותם. ובתור יהודייה שלחו אותה כל הזמן קדימה בלי אוכל ובלי כלום. היו רגעים שהיא הייתה מאיימת על אנשים שאם לא יתנו לה אוכל היא הייתה הורגת אותם היה לה נשק 40 קילו והיא היית קלאית מצויינת. היה פעם אחת שהיו לה שבויים ימניים ואמרו לה תעשי להם מה שעשו למשפחה שלך והיא אמרה אני לא הורגת אף אחד. היא הכירה את בעלה אחרי המלחמה הוא היה חבר של אחים שלה הם היו ביחד בעיירה, בעלה היה גם פרטיזן ושבוי מלחמה והרוסים שחררו אותו הוא למד בוילנה שבליטא והוא היה מנהל בית ספר וכל פעם שהמורים היו שולחים מישהו למנהל לעונש הוא היה מלמד את הילדים לשחק שחמט. היתה לה דודה שמנה אשר נתנה לה שמלה והיא התחתנה עם רב. בגלל שהיא כן נלחמה במלחמה הרוסים קיבלו אותה בזרועות פתוחים ונתנו לה בבית ועבודה וניסו לגרש אותו לשירות החשאי הרוסי בתור מלשינה והיא באותה לילה ברחה. דרך צרפת והגיעו בסוף למחנה פליטים באוסטריה והייתה תקופה אשר הם גרו בעיר הולדת של היטלר. היא אהבה מאוד לקרוא באידיש ולימדה באגרנטינה אידיש.