יעקב מימון

אילנה נולדה בבלגיה בשנת 1930 בשם חיה פועה. הוריה התחתנו בפולין ועברו לבלגיה בעקבות המשבר הכלכלי של סוף שנות ה-20. אביה השתלב במפעל גדול שעסק בהתכת ברזל ואילו אמא הגיע כתיירת. לאחר 3 חודשים אמא נאלצה לעזוב כי נגמרה לה אשרת התיירות ורק לאחר התערבות מנהלי המפעל מול מלכת בלגיה היא קבלה אישור מיוחד להישאר בבלגיה. אביה של אילנה שהיה חרוץ מאוד עבד ביום במפעל ובערב עסק בבית בסנדלרות. מצבם הכלכלי היה טוב, הם לא סבלו מאנטישמיות. אביה עבד כל השנים והיא התחנכה בחינוך דתי

שאנדור נולד בעיר ואץ שבהונגריה, ב9.2.1926. ההורים של שאנדור נולדו בסלובקיה כשהיא עוד הייתה בשליטת הונגריה, הם התחתנו בשנת 1924 וקיבלו רישיון למפעל סבון והקימו אותו בעיר ואץ. הם גרו באזור הפרברים ובו לא גרו הרבה יהודים. בואץ והיו 3 בתי כנסת ובשבתות משפחתו של שאנדור נהגה ללכת לבית הכנסת הקרוב לביתם. שאנדור נלקח לפלוגות עבודה בין השנים 1941-1943 ההונגרים לקחו את כל הגברים בין הגילאים 30-50 ובשלב מסויים החזירו את אבא שלו הביתה כך שהם יכלו לחזור להפעיל את מפעל הסבון מחדש. שאנדור למד שענות בבית הספר ומבעל מקצוע. משפחתו של שאנדור הרגישה שהשואה קרובה אך לא היה להם לאן לברוח מכיוון שבהונגריה לא היו יערות כמו שהיו בפולין, שאנדור מספר שבדרך כלל מי שברח היו מעל גיל 20 והוא היה באותה תקופה בן 13. ב15.5.1944 שאנדור ומשפחתו נלקחו לגטו בפלשואנגול. כל הגברים מגיל 18-48 היו צריכים להתייצב לפלוגות עבודה. שען שהכיר את שאנדור לפני הכניסה לגטו אמר לו שכדאי לו לקחת איתו את הכלים של השענות כי זה יכול להיות מה שיציל אותו, ואכן כך עשה. אמו ואחותו של שאנדור נשארו בגטו ואת אחיו שחררו מהפלוגה בגלל עבודתו הנחוצה במפעל לסריגה. ביולי 1944 לקחו את כל המשפחה ברכבת לאושוויץ שבפולין ושאנדור ואביו נשארו בפלוגות עבודה בהונגריה. שאנדור נלקח למחנה קמצ׳קמט בצפון על הגבול בין הונגריה וסלובקיה. החיילים ההונגרים שפיקחו על המחנה ציוו על היהודים לבנות כל מיני דברים ולנקות את השטח. במחנה הזה הם היו חודשיים ואז הועברו למחנה אחר בשם סולנוק. שאנדור סיפר ששם האמריקאים והאנגלים היו מפציצים ושכל ההונגרים היו מפחדים מכך. לאחר ההפצצות נדרש מהאנשים במחנה לנקות את השטח ולתקן כבישים. שאנדור סיפר שבזכות זה שהוא לקח את הכלים של השענות, הרבה חיילים באו אליו בשביל שיתקן להם את השעונים שלהם ובכך השיג לחם וריבה לחבריו למחנה. במחנה הבא אליו הועברו הם נדרשו לתקן את פסי הרכבת והכבישים לאחר ההפצצות. ושם העבירו אותם למחנה אחר בשם סקשוורה הנמצא ליד אוסטריה. שם הם היו בערך כשבועיים ובשלב הזה הם כבר הרגישו את המלחמה. הם שמעו שיש מהפכה בהונגריה ב15.10.1944 ואז שאנדור וחבר שלו החליטו לברוח לבודפשט אך כשהגיעו הם הבינו שהמהפכה נכשלה ותפסו אותם. שאנדור וחברו סיפרו שהם עשו עיקוף קטן כדי להגיע מסולנוק שנמצא בצפון כדי שלא יחשבו שהם ברחו מהגבול עם אוסטריה. כשנתפסו הכניסו אותם לפלוגת עבודה שישבה בבית כנסת בבודפשט ולאחר זמן קצר בנובמבר 1944 לקחו אותם שוב לגבול עם אוסטריה ושם הם בנו עמדות של הצבא הגרמני. בפלוגה עבדו גם צעירים וגם מבוגרים עד לסוף ינואר 1945. לאחר מכן כבר התחילו צעדות המוות. צעדת המוות שבה השתתף שאנדור ארכה כ28 ימים בשלג. בלילות הם היו גונבים אוכל מהשדות וכך שרדו את הצעדה. הצעדה יצאה מגבול אוסטריה עם הונגריה. שאנדור סיפר שבמהלך הצעדה אנשים רבים היו קורסים ומתים והיהודים היו צריכים לחפור בור בצד ולקבור אותם. באמצע מרץ 1945 הם הגיעו למחנה ההשמדה מאוטהאוזן. המחנה התחיל כמחנה לשבויים ממדינות אחרות שנלחמו נגד הונגריה ונתפסו ובהמשך הפך למחנה השמדה כשהכניסו לשם יהודים. שאנדור מספר שהטראומה הראשונה שהוא קיבל משם הייתה שכשהם רק נכנסו למחנה הביאו להם לחם עם חתיכת מרגרינה והם היו בהלם כי לפני שהספיקו לקחת לעצמם את המנה שלהם, אנשים שנמצאים במחנה כבר תקופה חטפו להם את המנה והם נותרו ללא אוכל לכל היום. באוהל במחנה, שאנדור סיפר שהם לא היו עושים כלום, במהלך היום היו מביאים להם מרק עם חתיכת לחם יבש וקליפות תפוחי אדמה. במחנה הזה שאנדור חלה במלחמת הטיפוס וכל שעבר הזמן כך הוא כבר חשב שהוא מתקרב לסוף. לאחר תקופה לקחו אותם למחנה נוסף בעיר וולס ושם ב5.5.1945 נכנסו האמריקאים ושחררו את המקום. לאחר השחרור הוא אושפז בעיירה קטנה למשך שלושה חודשים. מהאשפוז הוא יצא במשקל 45 קילו. 

אמא שלי ,זכרונה לברכה, נפטרה ב2006. לפני שהיא נפטרה היא סיפרה לי כמה קטעים שכתבתי אותם, אחרת לא הייתי זוכרת. אמא שלי היא ניצולת שואה. היא היתה ביערות במשך 5 שנים. היא נלחמה בתור פרטיזנית, כמו אבא שלי, שניהם היו פרטיזנים. הכפר של אמא שלי היה נתון בידי גרמנים. הם דרשו יבול מהתושבים שהיו חקלאים. אסור היה על התושבים להחזיק בביתם מצרכים כמו דבש או חמאה או ירקות כי הם היו צריכים להביא הכל לגרמנים כדי להאכיל את הצבא. כמו כן, מכל בית חייבו בן משפחה אחד לצאת לעבוד במפעלים של הגרמנים. הרבה יהודים קרובי משפחה של התושבים מאוסובה (הכפר שבו גדלו ראיה ויצחק פקהויז) הגיעו מכל מיני ערים שבהם הם נרדפו. הם הגיעו לאוסובה בתקווה ששם לא יעונה להם כל רע. הם ידעו שהגרמנים נתנו להם להישאר בבתים בגלל שהם נתנו לגרמנים מצרכים. השמועות החלו להגיע במשך הזמן. הם קיבלו מכתבים מקרובים בערים אחרות עם מסרים מוצפנים. כמו לדוגמא: "אנחנו יושבים במקלטים ואוכלים בשר אווזים." הכוונה היתה: "שוחטים אותנו כמו אווזים." לא כולם הבינו את הידיעה. האוקראינים היו גרועים יותר. הם הרגו ביהודים, הלשינו, מסרו אותם לגרמנים. כשנפוצה הידיעה שהאוקראינים אוספים את היהודים בעיירות הסמוכות החלו גם תושבי אוסובה להימלט. סבתא שלי אמרה לאמא שלי (ראיה) שהיא תחכה לה ליד איזה בית בקצה העיירה ומשם הן ימלטו לעירה סמוכה, לבית של גוי שהיה בעסקי מסחר עם סבתא שלי. כעבור כמה דקות אמא שלי הגיעה למקום המפגש אבל היא לא מצאה את אמא שלה. התברר שהגרמנים לכדו אותה מתחבאת בשדה השעועית. הם היכו אותה והתעללו בה ולקחו אותה. אמא שלי התחילה את המילוט מאוסובה אל היער בכוחות עצמה. היער היה יער גדול וסבוך, לא היה איפה לישון ומה לאכול. היא ברחה לאיזה כפר על מנת לפגוש את אבא שלי (יצחק) שהיה פרטיזן. הם סיכמו שאם היא תצטרך לעזוב את אוסובה הם יפגשו באיזה כפר. כשאמא שלי הגיעה לכפר היא לא מצאה אותו. הגוי שיכן אותה בתוך ערמת קש לייד דיר החזירים בתקווה שהיא תפגוש את אבא שלי.   **המפגש** כעבור שני לילות היא מצאה אותו ואז הם הלכו להצטרף לפרטיזנים. כשקבוצת הפרטיזנים היהודים גדלה הם החלו להצטרף לפרטיזנים הרוסיים קולפק קובסק. אבא שלי לחם בשטחים ואמא שלי שמשה כטבחית, שומרת ומובילה פרדות עם נפט או אספקה אחרת. אם מישהו היה חולה במלריה או במחלות קשות אחרות היא גם היתה האחות המטפלת. למה? כי היא היתה יהודיה ולא היה איכפת להם שתידבק. למזלה היא לא נדבקה. לא תמיד הצליחו הפרטיזנים לזהות שיש ביניהם גם יהודים. אבא שלי היה מגיע לכפרים, תופס את ראשי המועצות ומאלץ אותם לתת אספקה לפרטיזנים, כמובן שגם לחם איתם. באחת הקרבות הוא נפצע קשה והועבר לטיפול באחד מבתי החולים במוסקווה. אמא שלי לא ידעה פרטים עליו. אם הוא חי, מת או פצוע. היא נשארה עדיין בפרטיזנים ולחמה תחת אש. היו יריות, פצצות ולפעמים הסכנה היתה על ידה. אך היא המשיכה תמיד להילחם. באחת הפעמים העגלה עם חביות הנפט והפרדות שהיא הובילה, התהפכו לתוך התעלה ואמא שלי נפצעה. היא לא יכלה לזוז. היתה כאילו משותקת. היא קיבלה מכה בחוליות הצוואר העליונות והרופאה המליצה להעביר אותה למוסקווה לבית חולים. קצין בכיר שאל אותה אם היא יהודיה וכשענתה כן הוא אמר לה שתנוח שם וזה יעבור לה. את לא צריכה להגיע לבית חולים. מאחר שבמקום היתה גם רופאה יהודיה היא היתה לטובת אמא שלי והיא המליצה להעביר אותה לבית חולים. באותו היום שסידרו לה את הטיסה היא פגשה פרטיזן שסיפר לה שאבא שלי חי והוא בבית חולים. במשך ארבעה ימים הובילו אותה בעגלה לאזור המנחת של המטוס. שדות תעופה לא היו אז. המטוסים היו נוחתים בכל מיני שדות, היו מדליקים להם אורות וככה הם ידעו לאן לנחות. המטוס אסף אותה למוסקווה שם שהתה לכמה שבועות וכשהבריאה היא החליטה לחפש את אבא שלי. בתקופה ההיא היו קולחוזים ברוסיה – משק ששייך למדינה וחייבים לעבוד עבור המדינה, אחרת לא מקבלים כרטיסים למזון. הכריחו את אמא שלי לנסוע אל אחת ממדינות הסטן. אמרו לה שאם היא לא תסע היא לא תקבל אוכל. היא נסעה ברכבת 10 ימים עד שהיא הגיע. שיכנו אותה עם עוד משפחה עם 10 ילדים. מיטות לא היו. הם ישנו על קש והתכסו עם עורות של חיות. היא סבלה שם מאוד ממחסור. זה היה מקום מאוד עני והתושבים שם לא היו כל כך אדיבים ליהודים. היא החליטה לברוח משם וכעבור כמה חודשים היא הסתלקה למוסקווה וחזרה לחפש את אבא שלי. היא הגיעה לבית החולים ולא קיבלה היתר כניסה אבל אחרי שהיא הוכיחה שהיא פרטיזנית הם נתנו לה להיכנס. היו הרבה פצועים וכולם היו חבושים אז היה לה קשה לחפש את אבא שלי, אבל היא מצאה אותו. הוא סבל נורא מכאבים, הגוף שרף לו, וכנראה שאיזה עצב נפגע. בכל פעם בחורף הזה הוא היה מוריד את הבגדים ורץ לשכב בשלג כדי לקרר את הגוף שלו. אמא שלי הרגיע אותו ואמרה לו שעם הזמן הכאב יעבור והוא באמת נרפא לאט לאט. הוא לא רצה לחיות מרוב סבל. אמא שלי קבלה פינת חדר קטנה בבית החולים בגודל של מטבח קטן ושם היא יכלה להישאר לישון. לא היה לה מקום אחר להיות בו.   אמא שלי גרה בעיירה קטנה בשם אוסובה. זאת היתה עיירה יהודית טיפוסית, כמו בסרטים של טוביה החולב. העיירה היתה בנויה מבתי עץ ובחורף הקירות כוסו בכפור. לא היו אמצעים לחימום כמו שאנחנו מכירים. היהודים שחיו שם עסקו בעיקר בחקלאות או מסחר (סנדלרות, חייתות...). אחרי המלחמה הכפר הזה נמחק. אבא שלי והחברים הפרטיזנים שלו באו לכפר באישון לילה ושרפו את הכפר על יושביהם. אחרי שהיהודים ברחו מהכפר באו להתיישב שם אוקראינים. הם נכנסו לכפר, בזזו את מה שהיה שם והשתלטו על הרכוש היהודי. יהודים לא נשארו שם. לא בזמן המלחמה ולא אחריה. אז אבא שלי וחבריו שרפו את הכפר. כל הקהילות היהודיות היו שם בברוך גדול. כולם או ברחו או נלכדו בידי הגרמנים או נשלחו לאוושויץ או למות בבורות הירי. אני יודעת שסבתא שלי נשלחה למיידעינק שם היא נרצחה. היא יצאה עם השיירה ברגל מאוסובה למיידעניק ושם היא נרצחה. היא היתה אישה דיי עמידה. כשהגרמנים התקרבו לכפר שלהם היא לקחה את כל התכשיטים ודברי הכסף היקרים והמנורות ונתנה אותם לאיזה גוי שהיה איתה בעסקי מסחר. היא אמרה לו שישמור לה עליהם והיא תחזור לקחת אותם אחרי המלחמה. כשאמא שלי חזרה לקחת אותם הוא אמר לה שהוא מכר הכל ורק כף אחת נשארה. הכף הזו היא אצלי. יש עליה חריטה של השם של סבתא שלי, EP, אסתר פקהויז. ובכל פעם שאני הולכת לשווקים אני מסתכלת על הכפות לראות אם יש חריטה EP.   **הסיפור של אבא שלי - יצחק (גרישה) פקהיוז** אני אספר גם על אבא שלי קצת. אבא שלי עבד במחנה כפייה. כמו שאמרתי, כל משפחה היתה צריכה להוציא בן לעבודת כפייה. הוא עבד שם עם החברים שלו וברגע שנודע להם שיש הרג ושכנראה יהרגו אותם, הוא והחברים שלו החליטו שברגע שיוציאו אותם מהמחנה עבודה לכיוון ההצעדה הם ימלטו. אבא שלי גדל ליד היער אז הוא אמר לחברים שלו מעבודת הכפייה שברגע שהוא יתן להם שריקה מי שרוצה שימלט איתו ושירוצו בזיגזג כדי שהכדורים לא יפגעו בהם. וכשהם הגיעו למעבה היער הוא נתן שריקה וכולם נמלטו בזיגזג. הם הגיעו לאיזו פינה אחרת ביער והם תלשו את העצים הרכים מהשורש, נכנסו לגומות שנוצרו שם ושמו את העצים עליהם חזרה. ככה הם התחבאו והגרמנים לא תפסו אותם. **הוא הציל איתו עוד 10 אנשים. ** בצעדה ההיא אבא שלי פגש את סבתא שלי (אמא של ראיה). היה לה צעיף יפה ו10 דולר, שאז נחשב להון תועפות, היא נתנה לו אותם ואמרה לו שהוא יצטרך את זה יותר ממנה. זה היה המפגש האחרון ביניהם.   ההורים שלי נפגשו ביער הסבוך. אבא שלי נתן לאמא שלי כמה נקודות ודרכי בריחה. היא הצטרפה אל שתי בנות דודות שלו שהכירו משפחה של גוים והן הציעו לה להתחבא איתן אצל הגוים. אמא שלי לא רצתה. היא המשיכה הלאה ושתי הבנות דודות נכנסו לבית ורצחו אותן שם. אמא שלי המשיכה לכפר אחר שהיא הכירה בו משפחה מעסקי מסחר של אמא שלה. היא ביקשה מהם מחסה והם נתנו לה להיכנס ולישון באחד החדרים. בבוקר היא שמעה דפיקה בדלת והתייצבו שם שוטר אוקראיני וקצין גרמני. המשפחה הלשינה עליה.  השוטר והקצין רצו לקחת אותה והיא אמרה להם שיש לה מעיל יפה ומגפיים שחבל שהיא תשאיר שם וביקשה ללכת להביא. כשהשוטר והקצין שמעו שיש מעיל ומגפיים שבהם הם עלולים לזכות הם נתנו לה ללכת להביא. אז היא נכנסה לחדר "להביא אותם", פתחה חלון, קפצה ממנו וברחה ליער. ככה היא נמלטה מהמוות שלה. היא היתה אישה חזקה ואמיצה. בערך בת 20. אני שאלתי אותה פעם איך היא התמודדה עם מחזור ביער ואיך היא התרחצה והיא ענתה לי שהם לא התרחצו. לא היה מה לאכול ולשתות ולבנות הפסיק המחזור.