״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)

יעקב מימון

26.8.1937
 
טריפולי
לוב

כתובת:

יעקב מימוןיעקב מימון
יעקב מימון
קובץ שמע:

העדות

סיפורו של העד במהלך המלחמה

בסוף שנת 1942, האיטלקים ששלטו בלוב באותה עת, כרתו ברית עם הגרמנים שנתנו להם הוראות להתחלת ריכוז וחיסול היהודים שבלוב.

הסנקציות על היהודים ומחנה העבודה

יעקב גדל בעיר טריפולי שבלוב עם משפחתו, וכאשר החלו הסנקציות על היהודים, אביו וכל הגברים מעל גיל 18 נלקחו למחנה העבודה "סידי עזאז", בו עבדו בעבודות כפיה וחיו בתנאים קשים מאוד.

ההחלטה להסתתר בכפר הערבי

בעקבות לקיחת הגברים למחנה העבודה החלו שמועות שעוד מעט ייקחו גם את כל הנשים והילדים להשמדה המונית. לכן החליט אמו ודודתו של יעקב שהיה אז בן 5, לקחת את כל המשפחה להתחבא אצל ידיד ערבי שחי בכפר ערבי סמוך לטריפולי. שם התחבאו ברפת שהיתה לערבי והוא פינה וניקה אותה בשבילם, ושם חיו עד שהאנגלים שחררו את לוב.

חיים במסתור

יעקב מספר שאמו תפרה להם בגדי של ילדים ערבים כדי שיוכלו לצאת לפעמים מהרפת להסתובב בפרדסים. כילדים החיים בכפר היו יחסית חסרי פחד בעיקר מעצם העובדה שלא הבינו את מה שמתרחש סביבם, אפילו אחותו של יעקב, שושנה נולדה בכפר הערבי.

בריחת האב והצטרפותו למחבוא

חצי שנה לאחר שנלקח אביו של יעקב, הוא ברח ממחנה העבודה ומצא את משפחתו בכפר הערבי והצטרף להם למחבוא.

סיפור

סיפור שנגע לליבנו מעדותו של יעקב: יעקב סיפר על פעם אחת שיצא מהמחבוא והוא שוטט בשבילים שליד הכפר והתרחק קצת יותר מדי. הוא הלך ליד כביש שבו נסעו חיילים והוא כמובן מאוד פחד שהם יעשו לו משהו, אך הם חשבו שהוא ערבי ובנוסף הוא מתאר שבכללי החיילים האיטלקים לא היו נאצים, אלא חיילים בעלי לב טוב שנשלחו להילחם במלחמה. כאשר החיילים ראו אותו, להפתעתו במקום לפגוע בו הם הביאו לו קופסת פח מלאה בשוקולדים והוא התמלא באושר. סיפור זה נגע לליבנו בגלל שהוא מראה את הילדותיות שהייתה אז ליעקב, הוא שוטט לו בלי הרבה פחד או חששות שאפיינו את אותה תקופה, וגם טוב הלב של החיילים.

מהחיים שאחרי

החיים שאחרי המלחמה: יעקב מספר שאחרי שהאנגלים שחררו את לוב, משפתחו חזרה לעיר טריפולי לביתם שהתגוררו בו לפני המלחמה. הבית הופצץ ורובו נהרס ואבא של יעקב שיפץ את הבית ואז המשיכו לגור בו. בלוב החלה להיות אנטישמיות מצד המוסלמים שהיו בשכנות עם היהודים וכתוצאה מכך היו פרעות שארגנו הערבים ביהודים בהם נהרגו הרבה יהודים, נהרסו הרבה בתים ונוצר פחד בקרבת האוכלוסיה היהודית שבלוב. הפרעות המרכזיות היו בשנת 1948 שבעקבותיהם יעקב ומשפחתו החליטו לעלות לארץ בשנת 1949. הם היו במעברה, לאחר מכן גרו בכפר ערבי שפונה ושם הכיר את אשתו לעתיד, נלי. יעקב התגייס בגיל 17 לצה"ל ולאחר מכן היה במשטרה הצבאית בהרבה מלחמות. הוא עבד שנים רבות כקבלן והקים את משפחתו פה. כיום יש לו ואשתו נלי 7 נכדים ונין אחד.
תמונה כיום
תמונה כיום

ציר הזמן האישי של 

יעקב מימון

תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע

תיעדו:

  • יהלי מימון שפירא, יא3
  • גלי אוסמן, יא3
מחזור 
כט

עדויות נוספות מ

לוב

:

ניסים ז'אן
ניסים ז'אן
לוב
29.2.1928
כדי להתחיל מהתחלה, יש לחזור עוד אחורה אל סבו של נסים- הרב ציון ביתאן, בעל הכינוי "הנשר הגדול", מגדולי הרבנים בטריפולי. אותו רב גדול, אימץ ילד שהתייתם בגיל צעיר מאד ושמו יוסף. הוא הכשיר את יוסף לרבנות והשיא לו את בתו הבכורה רחל. יחד הם הקימו משפחה בת אחד עשרה ילדים.הילד התשיעי שנולד להם היה נסים. שלוש שנים לאחר הולדתו, בשנת 1931 ,עברה המשפחה לבנגאזי שהייתה באותם ימים תחת כיבוש איטלקי פשיסטי. בבנגאזי כיהן אביו של נסים, הרב יוסף ג'יעאן, כרב הראשי של הקהילה היהודית. "אנשים פשוט קמו על רגליהם כשראו את אבי", סיפר נסים בעדות ליד ושם שנתן בשנת 2017" .כשהיה נכנס לבית הכנסת כולם קמו. אבל הוא אהב לבקר אנשים בבית שלהם, לעודד אותם, זקנים, חולים והלכתי אתו".ילדותו של נסים עד לפרוץ המלחמה, הייתה מוקדשת בעיקר ללימודים. בוקר עד ערב. יהודי בנגאזי הלכו לשני בתי ספר, בית ספר ממשלתי איטלקי בבוקר ואחר הצהריים בית ספר תלמוד תורה בעברית. "בזמן שילד רגיל יכול היה להיות חופשי לשחק ולהנות, אני לא כל כך יכולתי. אין מושג כזה חופש", אמר נסים בעדותו, "לא הייתה לי ילדות". אבל המשפט הזה טומן בתוכו לא רק את שגרת הלימודים המחייבת, אלא גם את המלחמה שפורצת כאשר הוא בן אחת-עשרה, ומטילה צל כבד על חייו וחיי משפחתו. בשנים שלפני המלחמה, הקהילה היהודית בבנגאזי התנהלה כמיעוט נרדף על ידי האיטלקים ששלטו באזור ומהמקומיים תושבי לוב המוסלמים. "שנאו את היהודים", אמר נסים בעדותו. "בית הספר האיטלקי היה רחוק ממקום מגורי ובדרך לבית הספר כל יהודי היה מקבל את ה'מנה שלו'- מכות בדרך לבית הספר עם מקלות מהילדים האיטלקים. הגענו לבית הספר לפעמים בלי ספרים, בלי תיק, עם פצעים", תיאר נסים. "כשהמורה נכנסה לכיתה, כולם היו צריכים לקום ולהתפלל לישו. אנחנו ממש לא רצינו ,אבל אי אפשר היה לסרב. היינו צריכים לעמוד, להוריד את הכובע ולשמוע את כל התפילה. בתום יום הלימודים, הלכנו התלמידים היהודים אל בית גם בדרך אליו, הינו מקבלים מכות מהמוסלמים". בעקבות חוקים גזעניים שנחקקו ב- 1938 באיטליה, חוקי גזע וגזרות נגד יהודים הגיעו גם ללוב. שלטים מחוץ לחנויות של יהודים כמו בגרמניה הנאצית הוצבו בבנגאזי, 'חנויות של יהודים- קנייה אסורה'. "היו ריחות שמשהו ממשמש ובא", תיאר נסים בעדותו, "היה קשה להשיג פרודוקטים. קמח, לחם".בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה, נסים אז בן אחת-עשרה. כשנה לאחר פרוץ המלחמה באירופה, בנגאזי הופכת לזירת קרבות בין הבריטיים לכוחות איטלקים-גרמנים, במהלכה, העיר נכבשת מצד לצד הלוך ושוב – משליטה איטלקית-גרמנית לבריטית – כך חמש פעמים. "התקופה הזו לא נמחית מהראש שלי", אמר נסים בעדותו, "בזמן המלחמה, מה שאני לא יכול לשכוח, ולא כל כך יכול להסביר לאחרים- לא היה רגע של שקט. אין רגע של מנוחה. כל הזמן אווירונים חגו למעלה וזרקו פצצות". בין הפצצה להפצצה, ברחה המשפחה לכפרים שבפאתי בנגאזי. אין לימודים, אין בית כנסת- רק מנסים להישאר בחיים בין ההפצצות.באחת מהתקופות בהן האיטלקים שלטו באזור, חיילים חיפשו את אחיו של נסים בטענה ששיתף פעולה עם הבריטים. "קראו לכל המשפחה לחצר", משחזר נסים בעדותו בעיניים דומעות. "כיוונו אל אח שלי את הרובה, ואחותי אמיליה זיכרונה לברכה, רצה ותפסה את הקנה מול החזה שלה, שלא יפגעו באח שלה". לבסוף האיטלקים לא ירו באחיו, אבל זמן לא רב לאחר מכן, כנראה כתוצאה מאותו אירוע מטלטל, אמיליה חלתה ונפטרה. בתקופה הזו עזבו יהודים רבים את בנגאזי לפלשתינה, למצרים ולאיטליה. שני אחיו הגדולים של נסים הצליחו להיחלץ, ובאחת ההזדמנויות גם נסים ואחותו, עלו על משאית מלוב למצרים. אבל בדרך, ראו את אביהם ואימם עומדים בצד הכביש. נסים לא עמד במראה הוריו, נשארים בלעדיו תחת הרעב וההפצצות, הוא ואחותו ירדו מהמשאית ונשארו לסעוד את הוריהם המבוגרים. מטלטל לחשוב, מה היה נחסך מהם לו היו ממשיכים בדרכם על אותה משאית. אביו כבר היה מבוגר ולקה בעיניו וכך מצא את עצמו נסים כילד, דואג לפת לחם למשפחתו. בבנגאזי היה רעב גדול, לא היה אוכל, לא היו חנויות כי הכל היה הרוס מההפצצות. בנוסף, הכסף איבד מערכו כתוצאה מהכיבושים הרבים, וכדי לשרוד, נסים למד לדבר ולהבין גרמנית ואנגלית. הוא היה הספר היהודי של אחר הצהריים,מתחבר לחיילים וכך היה משיג מהם מצרכים. הוא היה מאתר את המחנות שלהם, ממתין להם עד שיסיימו לאכול ואת השאריות מביא הביתה ומהן חייתה המשפחה. "המציאות הכריחה אותי", אמר נסים בעדותו. "אדם רעב, רוצה לאכול. התחברתי לאנגלים, לגרמנים וזה עזר לי מאד". בזכות כשרונו לשפות ויכולתו להתחבר לאנשים, הציל נסים את משפחתו מרעב. אך אותו רעב היה רק הכנה למה שציפה למשפחה ולרבים מיהודי קהילת בנגאזי, כאשר ערב שבת אחת, חיכתה להם משאית מחוץ לבית הכנסת
רחל קראוס
רחל קראוס
לוב
31.12.1935
רחל קראוס נולדה בשנת 1936 בטריפולי שבלוב, בשם אינס ממוס. אביה היה פחח ואמה גידלה אותה ואת אחיה, לרחל היו עוד ארבעה אחים, והיא הייתה השנייה מביניהם. משפחתה של רחל הייתה מסורתית וסבא שלה היה רב חשוב. בשנת 1938 החלה שואת יהודי לוב עם פרסום חוקי הגזע, ובאותה תקופה נכבשה לוב על ידי צבא איטליה הפשיסטי. כשהחלה המלחמה, אמה של רחל הייתה בהריון מתחיל. משפחתה של רחל סבלה מאיסורים ורדיפות קשות כמו שאר היהודים במקום. לאחר מכן עזבה המשפחה את טריפולי ועברה לתוניס, שם הוסתרה על ידי מוסלמי שסייע להם. בביתו, אמה של רחל ילדה את אחותה הקטנה. לאחר זמן מה, חזרה המשפחה לביתם בטריפולי והמשיכו לחיות בפחד שהפך לשגרה, בשלב מסוים נשלחה המשפחה למחנה ג'אדו בטריפולי שם רוכזו היהודים שבאזור. במחנה הם חיו בביתנים ללא מחיצות, ובכל אחד מהם חיו כ-350 נפשות בצפיפות נוראית, היהודים במחנה סבלו מתנאים קשים והרעב היה כבד. באחד הימים בינואר 1943 ריכזו את כל היהודים במחנה מול מכונות ירייה, התחושה הייתה שכל רגע עומדת להתקבל שיחת טלפון שתפקוד על הירי ביהודי המחנה, שיחת הטלפון לא התקבלה והיהודים במחנה ניצלו ממוות. המחנה נכבש בינואר 1943. לאחר שחרור המחנה, לוב נכבשה על ידי הצבא הבריטי, ובשנת 1947 עם תחילת מלחמת העצמאות בארץ ישראל היחסים של היהודים בלוב עם הערבים היו קשים, והיהודים סבלו מאנטישמיות ומיחס מחפיר. רחל מספרת שבשבילה זו הייתה תקופה יותר קשה מהמלחמה עצמה. במהלך תקופה זו ערבים סיירו ברחבי העיר ואת היהודים שתפסו- רצחו. סבא רבא של רחל נרצח בעודו מתפלל משום שלא הסכים להפסיק את תפילתו. בזמן זה רחל ומשפחתה התחבאו בבית הכנסת בתוך ספר תורה. לאחר נסיונה הכושל לעלות לארץ באוניית המעפילים אקסודוס, ושהותה במחנה המעצר בגרמניה, עלתה רחל לארץ ישראל עם אחיה הקטנים, התחתנה והקימה משפחה גדולה. רחל למדה טבחות והייתה בעלת מסעדה. כיום מתגוררת בשוהם בביתה עם בנה ונכדה.
שמואל גואטה
שמואל גואטה
לוב
14.4.1934
רבים לא בקיאים בשואת יהודי צפון אפריקה בכלל ולוב בפרט בזמן מלחמת העולם השנייה. כבר ב1938 לאחר חקיקת חוקי הגזע באיטליה ששלטה בלוב, החלה הפגיעה ביהודי לוב. כתוצאה מכך היו התנכלויות רבות מצד החברה כנגד היהודים. מאוחר יותר לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, הצטרפה איטליה לצד מדינות הציר ולכן, מצבם של היהודים הוחמר והחלו הפצצות של בעלות הברית בלוב (קולוניה איטלקית). במהלך המלחמה יהודים רבים נשלחו לעבודות כפייה, ואט אט האיטלקים החלו לרכז את יהודי לוב במחנה הריכוז "ג'אדו" וחלקם אף נשלחו למחנות ההשמדה באירופה. ב1943 השתלטו בעלות הברית על לוב ובכך מנעו את המשך ההעברה למחנה הריכוז, אך התנכלות התושבים המקומיים ליהודים לא הפסיקה. שמואל נולד ב- 15.4.1934 וגדל בטריפולי וכילד חווה את שואת יהודי לוב בתקופת מלחמת העולם השנייה. שמואל נולד למשפחה אמידה והיה האמצעי מבין חמישה ילדים, ארבעה בנים ובת אחת קטנה. גדל בבית גדול בעל שתי קומות, ובביתו דיברו בערבית, איטלקית ומעט עברית

עדויות נוספות

:

פישל באום
פישל באום
פולין
31.12.1932
פולין
פולין
פישל באום נולד ב1933, בפולין, כשפרצה המלחמה היה בן שש. אביו היה נגר, כשפרצה המלחמה אין עבודה בנגרות, הגרמנים נכנסו לעיר שלהם ללודז' שלוש רבע מיליון תושבים שליש גרמנים שליש יהודים שליש פולנים. היו מפעלי ענק של יהודים. הגרמנים נכנסו כמצעד לעירם. התחילו גזירות על יהודים. עבודות כפייה החלו, היהודים חויבו לענוד פס שמראה שהם יהודים עד שהחלו עם הטלאי הצהוב. יהודים שלא ענדו טלאי צהוב נתלו או הרגו אותם. אביו נתפס לעבודות כפייה כמה פעמים. נקראו היהודים להיכנס לגטו, לבלוטי עיר בפולין. לאביו היה נגרייה בלודז' והנגרייה נחצתה לשניים, בחלק האחורי פישל ומשפחתו היו גרים ובחלק הקדמי הייתה נגרייה. החלה בניית הגדר של הגטו על ידי היהודים. לאט לאט הגטו התחיל להיסגר. סבא של פישל קרא לכל הילדים שלו ואמר להם כי הוא מכיר את הגרמנים ושמפה והלאה המצב רק הולך להיות יותר גרוע. הוא אמר לכל ילדיו קחו את הילדים ולכו מזרחה לכיוון ברית המועצות. מי שלא ירצה ללכת שישאר. **בריחת פישל ומשפחתו:** ילדיו לקחו קצת חפצים ועזבו את הגטו, הגטו אז היה עוד פתוח. פישל ומשפחתו החלו ללכת ברגל לכיוון מזרח מכיוון שלא יכלו לקחת תחבורה ציבורית. הם היו ישנים אצל גויים בכפרים אשר עברו. פעם אחת הגיעו לגשר פישל ומשפחתו שהיה קשה לעבור, מתחת נהר זועם. האבא החזיק את הילדה על הגשר והאמא החזיקה את ידו של פישל. מהצד השני ראו קצינים גרמניים. אביו של פישל חשש שהחיילים ידחפו אותם לנהר אך החיילים באו ועזרו לקחת את אחותו של פישל ולחצות את הגשר. הם היו חיילים גרמנים ולא שוטרים, לכן היה להם פחות אכפת מהיהודים. לאחר כמה ימים הםהגיעו למקום בו ראו הרבה גופות. אנשים אמרו להם שאי אפשר לעבור את הקטע דרך הזה בגלל הבניין הקרוב. בניין של משטרת הגרמנים. בא אליהם ילד גרמני ואמר להם שתמורת כסף יעביר אותם. הילד אמר להם לעשות מה שהוא עושה. כשהתקרבו וראו קצינים הילד עשה הייל היטלר וכל המשפחה עשתה איתו, ובכך הגרמנים העבירו אותם.   פישל ומשפחתו המשיכו ללכת והגיעו לגבול בין גרמניה לברית המועצות. היה יער גדול אך היה גם גדר גדולה שהקימו שמפרידה אותם מברית המועצות. הרבה אנשים יהודים מהעולם התחתון החליטו לפרוץ את הגדר. כל היהודים הפילו את הגדר ורצו אל היער ממול. לא ידעו את הכיוון לאן ללכת, איך לצאת מהיער אך בסוף הגיעו לעיירה. כל היהודים שיצאו מהיער הגיעו לעיירה ונכנסו לבית כנסת. ישנו שם כמה לילות. הגיעו חיילים רוסים והעמיסו אותם ולקחו אותם לתחנת רכבת ושמו אותם על קרונות משא ונסעו במשך הרבה זמן עד שהגיעו ליער. ביער ראו בורות חפורים גדולים מדופני עצים, בחוץ היה קר בתוך הבורות היה חם ונעים, היה תנור ברזל באמצע. שיכנו אותם שם. למחרת באו ולקחו את ההורים לעבודה. הילדים נשארו בבורות. אמא של פישל חלתה בדלקת ריאות אך חייבו אותה להמשיך לעבוד. האב החליט שהוא עובד בשבילה שני משמרות אך גם הוא חלה. אמרו לו שאם הוא חותם על אזרחות רוסית הוא יכול לצאת מהבורות. הוא חתם. שלחו אותם לעיר קרים. אבא של פישל התחיל לעבוד בבית חרושת לנגרות. האמא עבדה במודיעין בבית חולים. היא הייתה אחראית על הכניסות והיציאות של הביקורים, מכיוון שאי אפשר היה לבוא מתי שרוצים לבית חולים, כאשר רצו לבקר בשעות שהם לא שעות ביקור היו משחדים אותה בשביל להיכנס וכך אמא שלהם הייתה מביאה הרבה ממתקים הביתה.    בזמן שהחל מבצע ברבורסה פישל היה בן שמונה והגרמנים החלו להתקדם בצעדי ענק. אבא של פישל גויס לצבא האדום, שאר המשפחה החלו לברוח מזרחה לכיוון אסיה המרכזית, אוזבקיסטן וקזחסטן. לא היה להם אישור לרכבות ולכן מצאו פתרון אחר: הרוסים היו מפרקים מפעלים ומעבירים אותם מזרחה, ומשפחתו של פישל היו עולים על רכבות אלו. היה חורף קר מאוד ופישל חלה בדיפטריה. הגרמנים היו מפציצים מ10 בבוקר עד חמש בערב את הרכבות במטרה לעצור את הרוסים ואת נסיגתם. כל פעם שהיו מפציצים הרכבת הייתה נעצרת הקטר היה משמיע קול צפירה, כולם היו קופצים מהרכבות, כאשר הכל נרגע הקטר השמיע צפירה שוב וכולם היו חוזרים לקרון ומוצאים את משפחתיהם. כך היה כמה שבועות.   פעם אחת רץ פישל עם ילד בן גילו והם התחבאו ליד מגדל גדול שהיה ליד הרכבת, הגרמנים הפציצו והפצצה פגעה בבניין והבניין נפל לידם. שניהם ניצלו אך כמה זמן אחר כך הילד שהיה איתו נהרג באחת ההפצצות כאשר שניהם שכבו על הרצפה וכשקמו חברו לא קם. **פישל מאבד את משפחתו:** פעם נוספת הפציצו את הרכבת, כולם קפצו ורצו לחורשה, וכשחזרו לפישל היה קשה לקפוץ לרכבת מכיוון שהייתה גבוהה והוא היה מאוד נמוך.לכן כשראה בחור רומני גבוה רץ וניסה לתפוס אותו בשביל לעלות על הרכבת וכשתפס אותו שניהם נפלו ופישל החל לברוח מן הבחור לכיוון החורשה. לאחר זמן מה החל לחזור בחזרה לרכבת אך לא ראה רכבת, פישל לא שמע את צפירת ההרגעה. כאן נפרד ממשפחתו. מכאן והלאה פישל החל את חייו לבדו ללא משפחה למשך שש שנים. לאחר שאיבד את משפחתו המשיך עם כמה מבוגרים לאורך המסילה עד התחנה הבאה. לאט לאט כל הקבוצה התפזרה.   המבוגרים עזבו את פישל, והוא החל להסתובב בכפרים, בשדות, לחפש אוכל. לפעמים היה מוצא גזר קפוא בתוך האדמה, לפעמים היו נותנים לו אוכל התושבים של האזור.פישל התחיל להסתובב ברכבות, לא היה לו לאן ללכת, היה מסתובב בשווקים וגונב אוכל.  **לפישל היו הרבה שיטות להשגת אוכל:** ·       לפעמים היה מצטרף עם כמה ילדים בשביל לגנוב. פישל היה מאוד זריז, כאשר הרכבת הייתה מאטה הוא היה רץ אליה ומטפס עליה, לוקח מהרכבת גושי פחם זורק למטה, ויורד מן הרכבת ומוכר את הפחם תמורת אוכל.   ·       פעם אחת התאחד עם כמה ילדים, הלכו למוכר אבטיחים והיה שיטה של לדפוק על האבטיח בשביל לבדוק את טריותם, כל ילד היה לוקח אבטיח דופק עליו ובזמן שהמוכר מבולבל ילד אחד זורק אבטיח אחורה וכך היו גונבים. פעם אחת זרק פישל אחורה ישירות לשוטר, הוא החל לברוח מהשוטר, זרק את נעליו בדרך, ראה אגם, והחליט לקפוץ למים כי ידע שהשוטר לא יקפוץ אחריו, עשה לו שלום ושחה.   ·       פעם מצא מעילון של חייל, היה גדול עליו עם שרוולים ארוכים, היה ניגש וגונב דברים בתוך השרוול.   ·       מישהו מכר תפוחי אדמה, גנב תפוח אדמה ורץ לתחנת הרכבת לאכול, שם היו ערימות ענקיות של פחם מהרכבות ותמיד היה שם פחם דולק ושם היו מחממים את התפוחי אדמה. אך ראה שם נערה בהיריון ונתן לה את התפוח אדמה שלה למרות שלא אכל כמה ימים. לפישל בנוסף היו מקרים עם שוטרים וחיילים:   ·       כאשר פישל היה נוסע על הרכבות לא יכל היה לנסוע בתוך הרכבת כי לא היו לו אישורים לכן היה יושב על הגג ונאחז בארובה. לפישל לא היה דרך לעשות פיפי ולכן היה צריך לעשות את צרכיו על הגג. פעם אחת כאשר עשה שם פיפי פתאום עולה אליו חייל רוסי ומתחיל לבעוט בו, החייל הרוסי שבר לפישל את האף. מסתבר, שפישל השתין וזה נטף על המפקד של החייל.   ·       היו תופסים את פישל ואת שאר הילדים שוטרים בשוק. היו מכניסים את פישל לתחנת מעצר עם מבוגרים ובגלל שהיה קטן היה מצליח לפעמים לברוח דרך הסורגים אך פעם אחת לא יכל לברוח דרך הסורגים. פישל ראה כי השירותים נמצאים ליד היציאה. ביקש לצאת לשירותים. וחזר. וביקש שוב. וחזר. עד שפעם אחת בקיש ולא חזר וכך שוב הצליח לברוח מהתחנת מעצר.   ·       פעם תפסו אותם בעיר גדולה והביאו אותם לבניין עם חצר, היה חם מאוד, זה היה כשפישל היה באסיה המרכזית, היה שם הרבה מאוד ילדים. היה שם שולחן ארוך של אוכל ותור ארוך לברז המים. החזקים היו עוקפים את התור והחלשים היו נשארים בסוף התור. פישל היה מן הקטנים. היו נותנים להם לאכול קצת בלילה עם חתיכת תפוח אדמה וקצת לחם, יום אחד באמצע האוכל באה אישה ומקריאה שמות, ביניהם שמו של פישל (שהיה אז מישה)  ואמרה להם אתם אחרי האוכל נשארים פה לנקות. לאחר האוכל הילדים נשארו לנקות אך למרבה הפתעתם האישה הושיבה אותם בשולחן הביאו להם קערה גדולה עם דייסה ובשר בפנים ובנוסף נתנה להם לחם. מסתבר, שהאישה הייתה יהודייה ובחרה כמה ילדים יהודים ונתנה להם אוכל. כך היה כמה ימים. את הדייסה אכל הרבה ואת הלחם שמר לאחר כך. בחצר היה מאין לול כמו כלוב ושם היו שמים את הילדים שבעונש. פעם אחת, היה נער גדול שנראה מאוד עזוב. פישל נתן לו את הלחם ששמר באותה עת. יום לאחר מכן, כאשר פישל ניגש לתור של המים תפסה בו ידו של הנער הגדול והנער הגדול העביר את פישל את כל התור שיהיה ראשון בתור. כך היא מאז כל יום. לאחר כמה זמן החליטו הילדים כי הם רוצים לברוח, למרות שהיה להם יחסית טוב שם, הם רצו חופש, הילדים פרצו את השער וכולם ברחו. **סיפורים מחיי היומיום של פישל:** ·       פישל יום אחד רואה ילד עם אמו והילד חובש כובע אדום, פישל החליט שהוא רוצה את הכובע, לכן חשב וחשב וכשהרכבת החלה לנסוע פישל רץ עם הרכבת תפס את הכובע וירד.   ·       פישל היה מסתפר אצל הנפח פעם בשנה, הוא היה מספר את כל הילדים לוקח דלי מים ובמהירות מגלח את הילדים.   ·       פישל חלה בכל מיני מחלות, במלריה משתייה של מים עומדים, כל כמה ימים היה חוטף חום כבד מאוד. הוא היה הולך למרפאה והיו מביאים לו אבקה שלא עזרה לו יותר מדי. הוא היה לוקח את האבקה נשכב ומחכה שהכאבים יעברו לו. היה קם עם מוגלות על העיניים ופעם אחת לא יכל לראות אז הלך לשטוף את עיניו בנהר עד שיכל לראות.   ·       פעם אחת התעלף ברחוב כשהתעורר ישב בצריף, ואמרו לו שהוא חולה טיפוס והתעלף, שאלו אותו מה הוא רוצה, הוא אמר אוכל, אמרו לו שאם הוא רוצה לאכול הוא כנראה כבר בריא וזרקו אותו החוצה. פישל היה חולב במלריה כל השנים אך מטיפוס הבריא.   ·       פעם אחת הלך בן אדם עם כיכר לחם מתחת לבית שחי ופישל נתן בוקס לכיכר לחם רץ ולקח ואכל את כל הכיכר לחם.   ·       פישל היה מתנקה בתוך נחל עם הבגדים. יום אחד לא יכל לסבול יותר, והלך לנהר, הוא ראה סוס שאכלו אותו חיות ופישל לקח בשר חי ואכל. לפי פישל, טעם הבשר היה כמו גן עדן.   ·       פישל נסע על רכבת ונער גדול על הרכבת אמר לו שהוא רוצה את הכובע שלו, פישל התנגד להביא לו את הכובע שלו, הנער איים שיזרוק אותו מהרכבת אך לפישל לא היה אכפת. הנער נעמד וצעד לעבר פישל אך הנער קיבל מכה ממשהו שעבר מעל הרכבת והנער נפל לאגם שהיה ליד. ·       נגמרה המלחמה אך בשביל פישל לא הסתיימה שום מלחמה. ראה שחיילים החלו לחזור. בעיירה אחת היה יהודי קטן שהסתובב בשוק והיה מוכר כל מיני חפצים. כשחזרו החיילים היה חייל גובה שני מטר עם רגל קטוע, שהיה שתיין. נערים יהודים החלו להציק ליהודי הקטן והפכו לו את כל חפצי המכירה. החייל הגבוה החל להתפרע וצעק ככה אתם עושים לאבא שלי?! והחל להתפרע בשוק עד ששוטרים באו ולקחו אותו. **פישל פוגש את משפחתו:** פעם אחת פנתה אל פישל אישה יהודייה בשוק ושאלה אותו איך קוראים לו, אמר לה מישה( אז שמו)האישה המשיכה בלשאול אותו איפה אמו, הוא עונה לה שהוא בעצמו לא יודע. פישל היה גינג'י והאישה אמרה לו כי יש אמא בקצה הישוב שמחפשת את בנה שהיה גינג'י לך תראה אם זה אתה. פישל הלך כי לא היה לו מה להפסיד. את אמו מיד הכיר אך את אחותו לא זיהה. אמו לא יכלה לפרנס אותו מכיוון שעבדה במפעל שלא נתן לה מספיק להאכיל גם את פישל, אך לפחות, לפישל היה בסיס, מקום לישון בו.     אותה אישה שאמרה לו על אמו שאלה אותו הפעם האם הוא יודע לקרוא לועזית כי ידע שהוא לא מהאזור.  הוא אמר לה שהוא לא יודע אך שאמו יודעת. היא אמרה לו שיש מכתב כתוב בלועזית שהיא לא יודעת מה כתוב בו. הוא הלך לאמו, היא קראה את המכתב והם גילו שהמכתב הזה מאביו.  התברר שלאחר המלחמה אמו שלחה הרבה מכתבים אך אמרו לה שהאבא נעדר. שני נשים שהכירו את האמא ראו את אבא ואמרו לאבא היכן המשפחה נמצאת. לכן ידע לשלוח את המכתב לשם. לאחר פרוץ המלחמה הקימו יחידה של פולנים שילחמו בנאצים, אביו של פישל הצטרף ליחידה זאת. בגלל שאביוהצטרף ליחידה זו לאחר המלחמה אמרו לו שהוא יכול לחזור לפולין. אבא של פישל שלח וויזות לכל משפחתו בשביל שיוכלו לחזור לפולין. ב47 הם חזרו לפולין. אבא קיבל אותם בתחנת רכבת. אביו נרתע מפישל מכיוון שפישל לא גדל כמעט בגודל, מכיוון שלא אכל לא יכל כמעט לגדול בגודל. בנוסף פישל היה מעשן מכיוון שהקטר היה מעשן ופישל היה יושב עם הקטר לפעמים והקטר וחבריו היו זורקים לו סיגריות. פעם אחת בפולין שוטר עצר את פישל על כך שעישן ברחוב ולקח אותו הביתה לאביו. אבא של פישל היה צריך להסביר לשוטר מה הולך עם בנו.
סוזי הידש
סוזי הידש
הונגריה
31.12.1928
סיפורה של סוזי הידש סוזי נולדה בגיור (Győr) שבהונגריה בשנת 1929 במקום בו היתה קהילה יהודית מאוד גדולה, למשפחה עשירה ומיוחסת עם מפעל טקסטיל מצליח. סוזי חונכה בחינוך יהודי והלכה לבית כנסת ניאולוגי, זרם יהודות העיקרי בהונגריה. היא זוכרת את הזמן של לפני המלחמה כתקופה שמחה. סוזי בת יחידה אבל הייתה לה חברה טובה מאוד בגילה אשר גרה איתה באותו ביניין, הן היו כמו אחיות, ושמה אסתר. סוזי מספרת, כי היא ואסתר תקשרו על ידי נקישות בתקרה וברצפה מהיותן גרות בקומה אחת מעל השנייה. בזמן פרוץ המלחמה בשנת 1939 ההוריה של סוזי החליטו להישאר בהונגריה ולא לברוח כיוון שהאמינו שההונגרים לא ישתפו פעולה עם הנאצים. כאשר פלשו הנאצים להונגריה בשנת 1941 הרשויות העבירו את יהודי העיר לגטו ומפעל לייצור לבנים, אביה של סוזי נשלח על ידי השלטון הנאצי לעבוד כבודק שדי מוקשים וסוזי לא ראתה אותו מאז. במרץ 1944 כאשר גרמניה הצליחה לכבוש את הונגריה שלחו את עובדי המפעל ברכבות לאושוויץ בהן סוזי, אמה ואסתר. אסתר וסוזי היו אמורות להתפצל (דבר שמאוד הדאיג את סוזי) אך סוזי הצליחה להתחלף עם אישה אחרת במטרה להישאר ביחד.  אסתר וסוזי היו באושוויץ כשישה שבועות ולאחר מכן הועברו למחנה העבודה ליפשטט שממוקם על הגבול בין גרמניה להולנד. הסיבה למעבר היתה כושר עבודה של הנערות כתוצאה מגילן הצעיר ומצבן הבריאותי הטוב. סוזי אשר ידעה על האסונות שנעשו באושוויץ שיקרה על גילה כדי שיעבירו אותן למחנה עבודה. סוזי תיארה את מחנה ליפשטט כמקום עם גינה מזעזעת, לכלוך בכל מקום ומיטות עם פשפשים. סוזי, אמה ואסתר נשארו במחנה עד מרץ 1945 כאשר האמריקאים שיחררו אותו. סוזי מספרת על הרגע בו המחנה השתחרר על ידי האמריקאים. היא ואסתר היו באמצע לחפור תפוחי אדמה כחלק מעבודתן במחנה, כאשר התחילו להישמע יריות, הן השתטחו על האדמה עד שראו את הדגל הלבן שהניפו הגרמנים ופתאום האמריקאים התחילו להוציא אנשים מהמחנה. ברגע של בלבול אסתר, באותה מחזיקה עדיין את התפוח אדמה בידה שאלה אותה "להביא את התפוח אדמה איתי?" 
ארנסט ואנה סימונס
ארנסט ואנה סימונס
הולנד
6.7.1946
אנה נולדה בגרמניה וגרה בהולנד וארנסט גר בעיר "Koeln" שבגרמניה.
אנה נולדה בגרמניה וגרה בהולנד וארנסט גר בעיר "Koeln" שבגרמניה.
ארנסט סימונס, נולד בעיר "Koeln" שבגרמניה המערבית בשנת 1919 למשפחה דתית. הוא בנם של ד"ר יוליוס סימונס, שהיה רב של אחת הקהילות היהודיות באזור, ושל ורוניקה סימונס. היו לו שני אחים גדולים, הרמן וקורט, ושתי אחיות צעירות, מרתה ורות. עם תחילת הגזרות של המפלגה הנאצית, כאשר אסרו על ילדים יהודים ללמוד בבתי ספר, הוריו שלחו אותו ואת אחותו מרתה להולנד ללמוד בישיבה ובאולפנה (שם הגזרות עוד לא חלו). אנה פרנק (זו אינה אנה פרנק המפורסמת, שם זה נפוץ בהולנד), נולדה בעיירה "Northeim" שבגרמניה בשנת 1918. אביה, זימון נתן פרנק, נולד בהולנד והיה סוחר בדים וטקסטיל ואמה, יוליה גולדשמידט נולדה בגרמניה. בשנת 1930 אביה, שלא אהב את גרמניה, החליט שהם צריכים לחזור להולנד. אנה וארנסט הכירו בשנת 1942 במפעל למוצרי עור בהולנד בו עבד ארנסט. עובדי המפעל היו נחשבים לחיוניים למהלך המלחמה (מכיוון שיצרו דברים כמו נעליים ותיקים לחיילים) ולכן היו פטורים משילוח למחנות ההשמדה. הם התחתנו תוך זמן קצר על מנת שגם אנה תקבל את הפטור. בליל חתונתם הם נאסרו ובזכות החותמת המעידה על הפטור ממחנות ההשמדה הם שוחררו. בקיץ של שנת 1943, הם נשלחו למחנה המעבר "Westerbork" אשר ממנו שלחו יהודים למחנות עבודה והשמדה (בתקופה הזו החותמת כבר לא הייתה תקפה). הם שהו במחנה כחצי שנה עד שנשלחו לברגן-בלזן בשנת 1944. לאחר כשנה וחצי, הם הוצאו מהמחנה והועלו על רכבת שלאחר מכן קיבלה את הכינוי "הרכבת האבודה". הרכבת נסעה ברחבי גרמניה משום שלנאצים לא היה מה לעשות עם היהודים שהיו עליה. לאחר כשבועיים הרוסים שחררו את הרכבת אך היהודים לא האמינו לכך. הם הורידו אותם מהרכבת, פינו למענם כפר במזרח גרמניה בשם "Troebitz" ונתנו להם אותו. כל משפחה קיבלה בית אשר היה מלא במזון ושתיה, ואף יהודים רבים מתו מכיוון שאכלו יותר מידי. לבסוף רוב היהודים שהיו על הרכבת, שכללו את אנה וארנסט, שרדו.

צרו איתנו קשר

שדות המסומנים בכוכבית (*) הינם שדות חובה
תודה!
פנייתכם התקבלה.

ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com