ניסים ז'אן

כדי להתחיל מהתחלה, יש לחזור עוד אחורה אל סבו של נסים- הרב ציון ביתאן, בעל הכינוי "הנשר הגדול", מגדולי הרבנים בטריפולי. אותו רב גדול, אימץ ילד שהתייתם בגיל צעיר מאד ושמו יוסף. הוא הכשיר את יוסף לרבנות והשיא לו את בתו הבכורה רחל. יחד הם הקימו משפחה בת אחד עשרה ילדים.הילד התשיעי שנולד להם היה נסים. שלוש שנים לאחר הולדתו, בשנת 1931 ,עברה המשפחה לבנגאזי שהייתה באותם ימים תחת כיבוש איטלקי פשיסטי. בבנגאזי כיהן אביו של נסים, הרב יוסף ג'יעאן, כרב הראשי של הקהילה היהודית. "אנשים פשוט קמו על רגליהם כשראו את אבי", סיפר נסים בעדות ליד ושם שנתן בשנת 2017" .כשהיה נכנס לבית הכנסת כולם קמו. אבל הוא אהב לבקר אנשים בבית שלהם, לעודד אותם, זקנים, חולים והלכתי אתו".ילדותו של נסים עד לפרוץ המלחמה, הייתה מוקדשת בעיקר ללימודים. בוקר עד ערב. יהודי בנגאזי הלכו לשני בתי ספר, בית ספר ממשלתי איטלקי בבוקר ואחר הצהריים בית ספר תלמוד תורה בעברית. "בזמן שילד רגיל יכול היה להיות חופשי לשחק ולהנות, אני לא כל כך יכולתי. אין מושג כזה חופש", אמר נסים בעדותו, "לא הייתה לי ילדות". אבל המשפט הזה טומן בתוכו לא רק את שגרת הלימודים המחייבת, אלא גם את המלחמה שפורצת כאשר הוא בן אחת-עשרה, ומטילה צל כבד על חייו וחיי משפחתו. בשנים שלפני המלחמה, הקהילה היהודית בבנגאזי התנהלה כמיעוט נרדף על ידי האיטלקים ששלטו באזור ומהמקומיים תושבי לוב המוסלמים. "שנאו את היהודים", אמר נסים בעדותו. "בית הספר האיטלקי היה רחוק ממקום מגורי ובדרך לבית הספר כל יהודי היה מקבל את ה'מנה שלו'- מכות בדרך לבית הספר עם מקלות מהילדים האיטלקים. הגענו לבית הספר לפעמים בלי ספרים, בלי תיק, עם פצעים", תיאר נסים. "כשהמורה נכנסה לכיתה, כולם היו צריכים לקום ולהתפלל לישו. אנחנו ממש לא רצינו ,אבל אי אפשר היה לסרב. היינו צריכים לעמוד, להוריד את הכובע ולשמוע את כל התפילה. בתום יום הלימודים, הלכנו התלמידים היהודים אל בית גם בדרך אליו, הינו מקבלים מכות מהמוסלמים". בעקבות חוקים גזעניים שנחקקו ב- 1938 באיטליה, חוקי גזע וגזרות נגד יהודים הגיעו גם ללוב. שלטים מחוץ לחנויות של יהודים כמו בגרמניה הנאצית הוצבו בבנגאזי, 'חנויות של יהודים- קנייה אסורה'. "היו ריחות שמשהו ממשמש ובא", תיאר נסים בעדותו, "היה קשה להשיג פרודוקטים. קמח, לחם".בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה, נסים אז בן אחת-עשרה. כשנה לאחר פרוץ המלחמה באירופה, בנגאזי הופכת לזירת קרבות בין הבריטיים לכוחות איטלקים-גרמנים, במהלכה, העיר נכבשת מצד לצד הלוך ושוב – משליטה איטלקית-גרמנית לבריטית – כך חמש פעמים. "התקופה הזו לא נמחית מהראש שלי", אמר נסים בעדותו, "בזמן המלחמה, מה שאני לא יכול לשכוח, ולא כל כך יכול להסביר לאחרים- לא היה רגע של שקט. אין רגע של מנוחה. כל הזמן אווירונים חגו למעלה וזרקו פצצות". בין הפצצה להפצצה, ברחה המשפחה לכפרים שבפאתי בנגאזי. אין לימודים, אין בית כנסת- רק מנסים להישאר בחיים בין ההפצצות.באחת מהתקופות בהן האיטלקים שלטו באזור, חיילים חיפשו את אחיו של נסים בטענה ששיתף פעולה עם הבריטים. "קראו לכל המשפחה לחצר", משחזר נסים בעדותו בעיניים דומעות. "כיוונו אל אח שלי את הרובה, ואחותי אמיליה זיכרונה לברכה, רצה ותפסה את הקנה מול החזה שלה, שלא יפגעו באח שלה". לבסוף האיטלקים לא ירו באחיו, אבל זמן לא רב לאחר מכן, כנראה כתוצאה מאותו אירוע מטלטל, אמיליה חלתה ונפטרה. בתקופה הזו עזבו יהודים רבים את בנגאזי לפלשתינה, למצרים ולאיטליה. שני אחיו הגדולים של נסים הצליחו להיחלץ, ובאחת ההזדמנויות גם נסים ואחותו, עלו על משאית מלוב למצרים. אבל בדרך, ראו את אביהם ואימם עומדים בצד הכביש. נסים לא עמד במראה הוריו, נשארים בלעדיו תחת הרעב וההפצצות, הוא ואחותו ירדו מהמשאית ונשארו לסעוד את הוריהם המבוגרים. מטלטל לחשוב, מה היה נחסך מהם לו היו ממשיכים בדרכם על אותה משאית. אביו כבר היה מבוגר ולקה בעיניו וכך מצא את עצמו נסים כילד, דואג לפת לחם למשפחתו. בבנגאזי היה רעב גדול, לא היה אוכל, לא היו חנויות כי הכל היה הרוס מההפצצות. בנוסף, הכסף איבד מערכו כתוצאה מהכיבושים הרבים, וכדי לשרוד, נסים למד לדבר ולהבין גרמנית ואנגלית. הוא היה הספר היהודי של אחר הצהריים,מתחבר לחיילים וכך היה משיג מהם מצרכים. הוא היה מאתר את המחנות שלהם, ממתין להם עד שיסיימו לאכול ואת השאריות מביא הביתה ומהן חייתה המשפחה. "המציאות הכריחה אותי", אמר נסים בעדותו. "אדם רעב, רוצה לאכול. התחברתי לאנגלים, לגרמנים וזה עזר לי מאד". בזכות כשרונו לשפות ויכולתו להתחבר לאנשים, הציל נסים את משפחתו מרעב. אך אותו רעב היה רק הכנה למה שציפה למשפחה ולרבים מיהודי קהילת בנגאזי, כאשר ערב שבת אחת, חיכתה להם משאית מחוץ לבית הכנסת

גיהינום ושמו ג'אדו קצת לפני אותו ערב שבת, אחד מיהודי הקהילה סיפק לאיטלקים ולגרמנים רשימת כתובות של יהודי העיר. את העשירים הוא לא הכניס לרשימה וגם משפחת ג'יעאן, שהייתה משפחה מכובדת, נשארה מחוץ לרשימה. אבל אביו, שהיה הרב הראשי לא הסכים שהקהילה תישלח בלי רועה רוחני למחנה הריכוז ג'אדו.בתום התפילה באותו ערב שבת, המתפללים יצאו מבית הכנסת לבושים בבגדים חגיגיים. משאית חיכתה להם בכניסה. "תעלו", ציווה עליהם חייל איטלקי. "אנשים הלכו לרב, אבי ושאלו – לעלות בשבת?' אבל אנחנו יכולנו להגיד לא?", שיחזר נסים בעדותו את הקושי של הקהילה היהודית לעלות למשאית ולנסוע בשבת. בלי לקחת דבר, בלי לדעת לאן, הם נסעו חמישה ימים וחמישה לילות.כשנסיעת הסיוט הסתיימה, הם הוכנסו למחנה והשער נסגר מאחוריהם. אין יוצא. מחנה ג'אדו שכן באמצע המדבר והיה סגור ומגודר. חיילים שמרו מסביב. לפניהם עמדו ביתנים גדולים, עם רצפת בטון וגג מפח. הביתנים היו מחולקים בחבלים למשבצות ועל החבלים שמיכות המפרידות בין משבצת למשבצת- בכל אחת מהן משפחה. במשבצות לא היה כלום, רק רצפת בטון. אחת ליום חולקו ליהודי המחנה לחמניות קשות- כל נפש קיבלה חצי לחמנייה. זו הייתה מכסת המזון ל24 שעות. "מי שיש לו ילדים לא יכול היה לאכול. אתה לא יכול לאכול ולהשאיר ילד רעב", תיאר נסים בדמעות, בעדותו. מאות יהודים מתו בג'אדו מרעב. השאר היו כל כך תשושים, שבשלב מסוים כבר לא נותר כוח אף לקבור את המתים. בזמן שהותו בג'אדו נסים חלה בדלקת ריאות. הוא נשלח לבית חולים, אך בפועל, זה היה מבנה ששלחו אליו יהודים שנטו למות כדי לגסוס בו. "לא רופא, לא אחות, לא כלום. מהפחד שלי לשמוע איך כולם צועקים וצורחים, פתחתי את החלון וברחתי, חזרתי לביתן המשפחה עם המחלה. לא יכולתי לעמוד בזה". נסים ומשפחתו חיו שנה במחנה הריכוז ג'אדו. אביו, הרב ג'יעאן תמך לא רק במשפחתו אלה גם בקהילה כולה וחיזק את רוחה. זיכרון שמשחזר נסים בעדותו, הוא של אביו אוסף את כולם ואומר להם: "רבותי, עם המשאיות האלה שהביאו אותנו- יחזירו אותנו". הוא היה מארגן תפילות, שיעורים לילדים, ואפילו העלה את נסים לתורה "לחגוג" את בר המצווה שלו ב"בית הכנסת" שהקימו במחנה- פינה ובה ספר תורה. 'מורה קטן גדול' הכינוי שדבק בועד שיום אחד, מפקד המחנה אסף את כולם, ובישר להם שהם עומדים להילקח מג'אדו. כולם היו מוכנים ליציאה- משאיות חיכו כדי להוביל את כל יהודי המחנה אל בור ענק, במרחק שלושה קילומטרים מהמחנה, אל מותם. לימים נודע להם, שמפקד המחנה שאל את מוסוליני מה לעשות עם יהודי ג'אדו, ומוסליני ענה לו: "תהרוג את כולם". אבל ממש לפני היציאה אל אותו בור, קיבל מפקד המחנה טלפון המודיע כי האנגלים כבשו את האזור. האיטלקים קיבלו הוראה לעזוב הכל ולברוח חזרה לאיטליה. אבל גם רגע השחרור המיוחל מג'אדו, היה מר מאד. האיטלקים נטשו והבריטים נכנסו אל ג'אדו, פורקים במרכז המחנה משאית מלאה מזון. בקול חנוק תיאר נסים בעדותו את ההתנפלות של יהודי המחנה על האוכל. "אנשים בין הקהל אמרו לאבא שלי 'תגיד להם אסור. זה לא כשר!'. אני עמדתי ליד אבא, אבא לא הגיב. אנשים התנפלו על האוכל ואכלו בבולמוס. היו כאלה שלא קמו". אחרי שתיאר את אותה תמונה מזעזעת, לקח נסים נשימה עמוקה ואמר, "כל התמונות האלה זה לא רק תמונות, זה גם רגשות. פצע פתוח שלא נרפא"

בשנת 1943 חזרו יהודי בנגאזי הביתה, אלא שלא חיכה להם שם בית. רק חורבות, כתוצאה מן ההפצצות על העיר. משפחות רבות חזרו חסרות כתוצאה מהרעב שהוביל לתמותה רבה. הם שיקמו לאט לאט את הבתים, החנויות, המבנים- ומבין ההריסות החלו לבנות בחזרה את חייהם. נסים הלך לבית ספר יהודי של הבריגדה היהודית ושם, בשיעור אנגלית אחד, קרה לו דבר שהשפיע עמוקות על מסלול חייו. זה קרה קצת לפני שהמורה לאנגלית נכנס לשיעור ונסים, אז בן 15 ,כתב בהלצה על הלוח: If you speak slowly, I might understand you" כשהמורה נכנס לכיתה הוא הביט על הלוח ושאל בתדהמה 'מי כתב את זה!?', נסים פחד להודות, אבל המורה התעקש והוא לבסוף נכנע והודה. לקחו אותו למנהל ומשם הכניסו אותו לכיתה אחרת- סמינר למורים. המורה כל כך התרשם מהאנגלית של נסים, שכתב משפט על הלוח בעוד שאר הילדים בכיתה בקושי ידעו לומר מילה או לכתוב אות, שהוא החליט שנסים מהיום לא תלמיד יותר, אלא מורה. אז דבק בו הכינוי שתפס עד יומו האחרון "מורה קטן בכיסא גדול". נסים למד אנגלית לבד ובמהלך חייו דיבר שבע שפות. אותו כישרון לשפות, שבימי המלחמה הציל את משפחתו מרעב, הפך אותו למורה ואיש חינוך. במאי 1948 הוקמה מדינת ישראל ובנסים גברה הכמיהה לעלות ארצה. "בכל נייר שהגיע מארץ ישראל הייתה קדושה", אמר נסים בעדותו, "זה לא היה רק החלום, זה היה הרבה מעבר. השאיפה הגדולה ביותר להיחלץ מהגולה הזו עם כל מה שעברתי- המלחמות, הרעב, המחנה ריכוז, ולהגיע לארץ ישראל". הוא פנה לאביו בבקשה לעלות וזה נעתר לבקשתו, בתנאי אחד- שייקח עמו את אחותו. ארבעה חודשים לאחר מכן, בספטמבר 1948 ,כשהוא בן 19 ,עלה נסים לישראל דרך איטליה יחד עם אחותו. הוא הגיע בעיצומה של מלחמת השחרור ומהאונייה הועבר ישירות למחנה צבאי של הפלמ"ח שם לימד חיילים עברית. ישראל אז קיבצה אליה יהודים מכל העולם שכמעט ולא דיברו עברית ואילו נסים דיבר עברית רהוטה. כשהשתחרר מהפלמ"ח, נשלח נסים להיות מורה בעין שמר ומשם הועבר ללמד באשקלון. בגיל 27 נישא לניצה – גם היא ברחה מהשואה שהייתה בלוב כשהייתה ילדה קטנה. הם נפגשו בשידוך ונישאו, נישואים שנמשכו 66 שנה. יחד הקימו משפחה בת ארבעה ילדים: יוסי, רחל, מאיר ועודד.את סיפור חייו הקשה שמרנסים מפני ילדיו במשך הרבה שנים. "כשהילדים היו קטנים אני לא הרשתי לו לספר להם, הם היו ילדים ולא רציתי שיוותרו להם צלקות", אומרת ניצה ז'אן, אלמנתו. "אמרתי לו- אדוני, סבלנו מספיק, עכשיו אנחנו בונים". רק כאשר בגרו ילדיו, הסיפורים החלו לצאת לאט לאט. "הם היו עסוקים בהסתגלות ובבנייה של המשפחה", מוסיפה ביתו רחל, "מרגע שהחיים התייצבו ואנחנו גדלנו, אבא החל לספר את קורותיו". נסים נשאר איש חינוך כל חייו. בהתחלה כמורה, לאחר מכן הקים את מחלקת החינוך בעיריית אשקלון,ובהמשך היה מנהל בית-ספר. "הוא היה מורה במהות שלו", מספרת רחל, "היה לו חיבור מיוחד עם כל פעוט, כל ילד. הוא דיבר את השפה שלהם". אותו איש ללא ילדות, בחר כל חייו להיות במחיצת ילדים, כמו הקדיש את חייו לחוויית הילדות שלא הייתה לו. "הילדים מאד אהבו אותו", מוסיפה ניצה, "אבל המורים פחות", היא צוחקת, "כי הוא היה מאד קפדן. לאורך כל חייו נסים היה מחובר לאמונה. הוא אף סייע להקמת שני בתי כנסת באשקלון – הראשון בשכונת חיסכון, השני בשכונת אשכולי פז. בגיל 60 ,לאחר התקף לב, החל נסים להתחזק באמונתו, גידל זקן, התחיל ללמוד זוהר וגמרא וזכה לכינוי חכם-נסים על ידי באי בית הכנסת. "הוא היה קם כל בוקר 00:3 ללמוד וללמד קבלה בבית הכנסת", מתארת רחל, "הוא הפך להיות בר סמכא. אנשים במצוקה היו מבקשים ממנו להתפלל בעבורם ומתייעצים אתו - שידוכים, בריאות, עסקים ועוד", מתארת רחל ומוסיפה,"בברכת כהנים הצטופפו מתפללי בית הכנסת תחת הטלית שלו על מנת לקבל ברכה". נסים היה דמות אהובה ומכובדת בקרב הקהילה, ביום הולדתו ה-90 , קיבל במתנה מבאי בית הכנסת טלית גדולה ומעוטרת לברכת כהנים. ביום שני, העשרה במאי 2021 ,נסים ז‘אן החזיר את נשמתו לבורא כשהוא בן תשעים ושלוש. כשלידו רעייתו ניצה ובנו עודד. הלוויה התקיימה בירושלים, בהר המנוחות. זה היה ביום ירושלים, שהיה גם יום פרוץ מבצע 'שומר החומות'. "לאחר טקס האשכבה וההספדים בהר המנוחות, יוצאים מאולם ההספדים לכיוון החלקה ופתאום נשמע רעש שאני לא מזהה אותו. עד שהבת שלי צועקת לי 'אמא אזעקה!' אני לא מבינה שמה שאני שומעת זו אזעקה", נזכרת רחל, "כולם משתטחים על הרצפה, נצמדים לקירות. אנחנו שומעים את הנפילות. אני מרימה את הראש לשמיים ומשוכנעת שאני חווה את קבלת הפנים השמחה לאבא שלי בשמיים", מספרת רחל, "את הלוויה הזו אף אחד לא ישכח". בסוף עדותו ליד ושם, תשוש מהזיכרון הכואב מתמונות חייו, סיכם נסים בדמעות, "אני רוצה שידעו מה עברתי. אני רוצה שהילדים ידעו מה היה, בתקווה שזה יחזק את זיקתם לארץ ישראל". מצורף קישור לעדות ניסית ז'אן ביד ושם: https://www.youtube.com/watch?v=sVB0wxGSm4g קובץ עדות מקוצרת: - https://www.youtube.com/watch?v=LXLo58v1rjs