דבורה גליקשטדט נולדה ב 1.5.1933 בכפר קטן בשם טורביה שלא מופיע באף מפה. בכפר חיו מעט מאוד יהודים. כל יהודי הכפר השתייכו לאותה משפחה והשתייכו לקהילה היהודית בעיירה רוזוודוב על נהר הסאן בגליציה. המשפחה של דבורה מנתה 7 נפשות: זוג הורים וחמישה ילדים. שמות הילדים: אריה, אווה, חיה , דבורה והאחות הקטנה שושנה. בכפר גרו גם דודים ודודות ובני דודים, המשפחה של דבורה גרה בכפר מדורי דורות, אביה היה תלמיד ישיבה ואמה הגיעה מטרנובזג . אמה של דבורה נפטרה כשהייתה בת 5. זכרונותיה של דבורה מתחילת המלחמה (כשהייתה כבת 6: "אני זוכרת שלפני שהגרמנים הגיעו היו הפצצות, טסו אווירונים וכולם יצאו לראות את ההפצצות. לא אותנו הפציצו, זה לא היה מכוון אלינו, אני מנחשת שהגרמנים הפציצו ריכוזים גדולים יותר של אוכלוסיה. אחרי שהגרמנים נכנסו אני זוכרת אווירה קשה. הגרמנים נכנסו, על יד הבית שלנו היה הבית של דוד שלנו. הייתה גדר והיה שער. הבית שלו היה על יד הרחוב הראשי, ואנחנו רצנו לראות את הצבא הגרמני נכנס ועשינו לו שלום. זכרונותיה של דבורה במהלך המלחמה: הגענו לשוק נעמדנו לפי פקודה מסביב לכיכר. אני זוכרת את זה, עמדנו מסביב והגרמנים הסתובבו בתוך המעגל עם כלבים וכולנו פחדנו נורא כי יהודים לא גידלו כלבים. והגרמנים צעקו: "יהודים ארורים" ונתנו פקודה לעזוב את העיר. אני חושבת שאני זוכרת כשאבא נעל את הבית בכפר הוא כנראה תיאר לעצמו שלא נחזור לשם יותר, הוא מסר לגרמנים את המפתח ובכה מיד ויצאנו לדרך ברגל. לא היו מכוניות, שכרו עגלות כדי לסחוב את הציוד. הייתה שקית עם תכשיטים של אמא ששמו לאחותי על הצוואר כי היא הייתה קטנה וחשבו שעליה לא יעשו חיפוש. עברנו ממקום למקום, נדדנו בין מקומות שהנאצים לא הגיעו אליהם עדיין. אנחנו ישבנו בעגלה, התקדמנו יחד עם שיירה גדולה של פליטים. כל פעם היינו מגיעים למקום ואז המורה דרך הפולני היה שם לנו מלכודות, אי אפשר להאמין הפולנים היו קופצים עלינו ושודדים אותנו. דבורה מספרת שכשהם היו מגיעים לעיר לבוב היו לוקחים את אביה ואת אחיה לעבודות כפיה בעיר, היא מספרת שהם היו חוזרים משם מוכים ומושפלים. לאחר שהיו בלבוב הם עברו ברכבת להרי אופל והתמקמו במחנה אסירים שבו גרו כמה משפחות באותו צריף, למקום קראו "קורוסטלובקה". בזמן השהייה במחנה אביה ואחיה של דבורה עבדו בכריתת עצים ביער. הרוסים הבינו שהמשך השהייה שם הוא גזר דין מוות והוציאו את הילדים לבית יתומים. דבורה ואחיותיה עברו לבית יתומים. באותו הזמן אביהן התחתן בשנייה עם אישה יהודייה בשם סימה. .

הסיפור של דברי, נולדתי בפולין לאחר המלחמה בשנת 1946 להורים ניצולי שואה , לאמא שלי קראו ״לובה״ ולאבא שלי קראו ״מיכאל יצחק״  לאחר המלחמה היו בכול אירופה המוני ניצולי שואה והורי נפגשו בעיר קרקוב. ההורים שלי הגיעו כל אחד בנפרד לאותו המרכז בקרקוב שלשם הגיעו יהודים שהתחילו לחפש אחד את השני. אבא שלי נולד בחלק בלודג' ואמא שלי מגליציה והייתה בחלק שדיבר גרמנית ופולנית. הם הכירו בקרקוב התחתנו ולאחר מכן נולדתי.בקרקוב נוצרה להם חבורה של 5 זוגות שהכירו אחרי המלחמה. לפני המלחמה אבא שלי היה נשוי והיו לו 5 ילדים שכולם נרצחו בשואה בתחילת המלחמה לקחו אותו לצבא ואשתו והילדים נשארו בעיירה שהם גרו בה והוא במלחמה עצמו נשבה בידי הגרמנים והיה פרטיזן הוא היה גם במפלגה הקומוניסטית של הצבא האדום שלחם נגד הגרמנים הוא היה במחנות עבודת חוץ כנראה במחנה שינדלר. ומשם הוא שוחרר .כשנגמרה המלחמה הוא חזר לפולין לקרקוב ואמא שלי נולדה בעיר קטנה אחרת רצתה ללמוד באוניברסיטה ובקרקוב הייתה האוניברסיטה הראשונה שנפתחה באירופה. ואז פרצה המלחמה והגרמנים כבשו את העיר קרקוב והעבירו למחנות עבודה את היהודים שתפסו ועד סוף המלחמה היא עבדה במפעל בייצור פצצות לגרמנים היא הייתה גם דוברת גרמנית טובה וכשהמלחמה הייתה לקראת הסוף הצעידו אותם בצעדה לקראת רציחתם (צעדת המוות) הם סגרו אותם באסם ואחרי יומיים הם הצליחו לחפור יציאה מהאסם והבינו שהמלחמה נגמרה, ואז בקרקוב הם נפגשו והתחתנו " הם הכירו אחרי המלחמה גם מצד אמא וגם מצד אבא אף אחד לא שרד מהשואה הם חיפשו באירופה וגם חיפשו בארץ וברדיו אני עוד זוכרת אותו את המדור הזה אבל הם לא מצאו אף אחד והם נשארו בלי משפחות ההורים שלי דיברו בבית יידיש ופולנית ואני למדתי בבית ספר רגיל שם כולם היו נוצרים חוץ מכמה ילדים כולל אני. למדתי בבית ספר שבו ודיברנו פולנית מכיתה ה התחילו ללמד רוסית כי היו תחת הרוסים סיימתי כיתה ד למדתי רגיל לא אמרו לי אני שונה אבל הרגשתי שונה כי בבית דיברו שפה אחרת ( יידיש ) אני למדתי בבית ספר (נוצרי) מעל הכיתה בכניסה היה צלב ובבוקר בכיתה התפללו אני לא התפללתי לא אמרו למה אבל זרמתי עם מה שקורה בסביבה והחברות שלי היו הולכות לכנסיה ביום ראשון כדי לא להיות שונה אבל ידעתי שאני שונה בתחושה ובשפה בנצרות בערב הם מתפללים ליד המיטה לי לא היה את זה מאחר ורציתי אמא שלי אמרה תתפללי בלב מה שאת רוצה ותעשי כמוהם ״תהיה בריא ולילה טוב״ ככה בלב והייתי עושה את זה. בחופש הגדול פעם בשנה הילדים של העובדים היו יוצאים לשלושה שבועות לקייטנה ביערות ושם היו כנסייה וצלבים ואני התנהגתי כמוהם בערב הייתי עושה כאילו אני מתפללת וניסיתי להיות כמובן לא הייתה לי הרגשה שהייתי שונה כי עשיתי בדיוק את הדברים אבל כן היה תפילה בבוקר יום אחד בבית דיקלמתי את זה בעל פה ושאלו מאיפה את יודעת את זה ואמא שלי ביקשה ממני לא להתפלל יותר אמא שלי הייתה מנהלת השכלה מקצועית, אבא שלי היה טכנאי. למרות שהיו לי חברים יהודים הם היו הילדים של החברים של ההורים שלי בהתחלה המשטר הקומוניסטי לא נתן אישור לעלות לארץ ישראל בשנת 1954  אפשרו ליהודים לעזוב את המדינה ואז היה אפשר לעלות לארץ ורוב יהודי פולין רצו ועלו לארץ ישראל. בתור ילדה הכרתי יותר את הכנסיות אבל בחגים בראש השנה אבא שלי לקח אותי לבית כנסת בוורוצלב וזה היה לי נורא משונה כי הכנסיות זה דבר מפואר וגדול ובית הכנסת מלא אנשים מתפללים ופחות מפואר לרוב יהודי פולין חיו אורך חיים חילוני יהודי . ואז יום אחד ההורים שלי אמרו לי שעולים לפלסטינה , זה היה אחרי מבצע סיני אחרי זה הייו עוד עליות גדולות הייתי בת 10 כשעליתי וסיימתי שם 4 כיתות עלינו לארץ באונייה בשנת 1954 דרך וורשה בפולין לאוסטריה ומשם לאיטליה שם עלינו לאונייה ואחרי 5 ימים הגענו לחיפה . את העולים פיזרו בכל הארץ ואנחנו הגענו לירושלים , אני עוד זוכרת שהגענו חולים ואת האוטובוס מהנמל שלקח אותנו לירושלים, בירושלים הגענו לשכונת קרית יובל לצריפים שחיכו לעולים, המקום לא היה מפותח לא היה כביש היו רק צריפים לא היה חשמל אבל שמחנו שהיו לנו מים זורמים בברז ,לא הייתה תחבורה לנו זה היה מאוד משונה ופחדנו כי היו קולות של בכי אבל בסוף כולנו התרגלנו ופתחו לנו בית ספר לעולים חדשים ושמה כל היהודים למדו עברית ודיברו בעברית . שההורים עלו מפולין התחילו להסתובב בשכונה אנשים שלקחת ילדים למוסדות דתיים ופעם ראשונה שראיתי חרדים . אבא שלי כל השנים שאל איפה היה אלוהים בזמן השואה והוא לא דיבר על מה שהיה לו, וגם אמא שלי לא דיברה ואני לא שאלתי ולא חקרתי אבל את המידע שלי לקחתי מספרים . מבחינת ההורים אני לא שאלתי וזה בעיה שלי זה והם לא נידבו מידע וזה בעצם בעיה של דור שני של ניצולי ניצולי השואה.רק שאתה מתבגר אתה מבין את הבור הגדול שנוצר להם ולי. בבית הספר בשכונת קרית יובל התחלנו ללמוד עברית היו ילדים שגרו בשכונה שעלו לפניינו בבית הספר היו הרוב ילדים מפולין ומהונגריה היו גם ממצרים ומעט תוניסיים וזהו זה בעצם היו שמה הרוב העולים מפולין כך ששמענו מספר שפות פולנית , הונגרית צרפתית ומצרית . ״אני אוהבת טבע גרנו בבית שהייתה בו גינה גדולה והייתי מאוד עסוקה עבורי טבע זה כל העולם, פעם גם ציירתי למדתי אחיות ועבדתי כאחות בבית החולים" אבא שלי נפטר בשנת 1984, לפני הוא ‏הלך ליד ושם , שם הוא סיפר בדפי עט ואני ידעתי את זה ואמרתי יופי זה מה שיש לי לדעת,. לפני שהוא נפטר הוא רצה שאני אלך איתו לשם , הוא גם תרום את גופתו למדע וכיבדתי את בקשתו. אין לי משפחה חוץ מאמא ואבא בלקסיקון שלי לא הייתה מילה אחות או אחות או דוד או דודה ובטח לא סבא וסבתא כלום הייתי אני וההורים שלי וזה באמת הבעיה בדור השני כמוני שנשארים בלי כלום בלי משפחה. יום השואה והגבורה זה היום הכי קשה עבורי .

הינדה צדוק** **נולדה ב 20.4.1935 בפולין בפרבר ליד קראקוב, פודגוריצה. משפחתה מנתה זוג הורים ושתי בנות. לאביה הייתה מאפיה ושם עבד לפרנסת המשפחה.

סיפור הוריו של מספר העדות (אריה קורן)- הנריק קורן-אביו מלך טל, יליד לבוב. הוריו הם לייב וזיסל. לגבי נישואיו ישנן שתי גרסאות: 1. על פי הנריק, אבא שלו היה תלמיד ישיבה בחסידות ברסלב. בתחילת המאה הקודמת, בשנת 1905, משפחתו בחרה לו שידוך. כאשר ראה את השידוך נבהל, עלה על רכבת וברח לבודפשט שבהונגריה. שם מצא את אשתו רוזה קורן הבת של גדליה ואטל קורן שהיו יהודים הונגרים שחיו בבודפשט. 2. הגרסה השנייה דומה אבל לא מציינת שהיה תלמיד ישיבה. משפחתו ארגנה לו לשידוך שלא מצא חן בעיניו. ערכו חתונה, המשפחה שלו ושל הכלה המתינו לחתן, אך הוא ברח ועלה על הרכבת לבודפשט, בדרך, איבד חלק מרגלו שקפאה. בבודפשט הפך לסוחר מצליח ושם מצא את אשתו רוזה קורן. בבודפשט נולדו ילדיו: שלושה בנים- הבכור אדולף טל בשנת 1907, השני לייב (לוצי) טל, והשלישי הנריק טל בשנת 1917. בנוסף שלוש בנות- חיה טל, חנה טל וזיסל טל. מלך חזר ללבוב בשנת 1918 והקים בית מסחר לפרוות ועורות. באוקטובר 1939, מיד לאחר פלישת הגרמנים לפולין, ברחו שלושת בניו של מלך לאוקראינה שהייתה בשליטת רוסיה, והצטרפו לצבא האדום. אדולף שהיה האח הבכור היה כבר נשוי עם שני ילדים ונלחם בשורות הצבא האדום. לוצי היה קצין ביחידה הפולנית בצבא האדום ונהרג בפאתי ברלין שעה לפני הפסקת האש. והנריק שימש כאחראי על מחסני הציוד של הצבא האדום במקום שנקרא Republic Dagestan . ההורים, שלוש האחיות ובני משפחתם ומשפחתו של אדולף נרצחו ע"י הנאצים בשנת 1942 במחנה ההשמדה בלז'ץ. הנריק טל, שחשש מהמשטרה הרוסית, אימץ את שם המשפחה של אמו והפך להנריק קורן. בלבוב, פגש את ציפורה (פאני) הורוביץ, שלא ברור אם הייתה לה כבר ילדה בשם מאיה או שהייתה משותפת לשניהם, ושלימים הפכה לאשתו ונולד להם במחנה העקורים בגרמניה בן בשם אריה (העד). הסיפור של ציפורה קורן (פאני הורוביץ, אמו של העד)- ציפורה התגוררה בבית הוריה בפרוביז'נה שליד לבוב בפולין (לימים אוקראינה). מצבם הכלכלי היה איתן, אביה אריה (לייב) הורוביץ נולד בפולין בשנת 1881 לישראל ודבורה. הוא היה מנהל עבודה בבית מסחר לייצוא ביצים בשם "נוסין". המפעל בין היתר, ייצא ביצים גם לגרמניה עד שנת 1933. הוא נרצח על פי מה שנודע לה בשנת 1943 באושוויץ. אביה התאלמן בגיל צעיר ונשאר עם שתי בנותיו. אחות של אשתו שהתגוררה בווינה, ממנה התאלמן, סייעה לו, אימצה את שתי הבנות ונתנה להן את שם משפחתה. סבינה ויקלר, הייתה אשתו השנייה של אביה והייתה גם אימא שלה. סבינה נולדה בפולין בשנת 1891 ונרצחה בשנת 1944 במחנה ההשמדה אושוויץ. שתי האחיות מאשתו הראשונה של אביה: אחת נרצחה על ידי הגרמנים בהונגריה, והשנייה עלתה לארץ ובנתה את חייה בתל אביב. ציפורה הייתה סטודנטית לרפואה באוניברסיטת לבוב, שהייתה תחת שלטון הרוסים משנת 1939 ועד 1941. לצורך לימודיה עברה להתגורר עם דודתה, אחות של אמא רישה מונטשיין שגרה בפרוביז'נה. עם פלישת הגרמנים לעיר בשנת 1941, נעשה פוגרום ביהודים כולל בפולנים, בעיקר מאנשי ההשכלה והפקידות. הפוגרום בוצע על ידי האוקראינים, שהיוו את זרוע הביצוע של הנאצים. בשנת 1941, בשנתה השנייה, נאלצה להפסיק את לימודי הרפואה. הוריה שגרו בפרוביז'נה, נתפסו ע"י הגרמנים ולפי מה שנודע לה מאוחר יותר, נשלחו לאושוויץ ושם הוצאו להורג. ציפורה נשלחה יחד עם דודתה ובעלה בשנת 1942 לגטו לבוב. הדוד שהה איתם בגטו תקופה מסוימת במקומות מסתור שונים שבנו בתוך הגטו, אך נרצח בפוגרום ביוני 1943, במקום המחסה בו שהו גם ציפורה ודודתה. הן שכבו ללא תנועה ולמזלן הגרמנים חשבו שהן מתות וכך ניצלו. ביולי 1943 הועברו למחנה עבודה בגליציה, מחנה עליו שמרו גרמנים ואוקראינים. במקום זה התגוררו ועבדו עד אוקטובר 1943, כשהגיעה שמועה שהגרמנים מתכננים שוב לבצע פוגרום ולרצוח את כל היהודים במחנה העבודה. היא ודודתה הצליחו לפרק מספר לוחות מהמבנה בו התגוררו והצליחו לברוח למרחב הפתוח. הם שהו בשדה הפתוח כל הלילה, שמעו במהלך הלילה יריות וצעקות מהמקום ממנו הצליחו לברוח, ובדיעבד התברר להן שכולם נרצחו. הן המשיכו בבריחתן לכיוון פרוביז'נה, הגיעו לביתו של חקלאי אוקראיני / פולני, שהסכים לתת להן מחסה בבור תת קרקעי, צר ואטום, כמעט ללא אוויר לנשימה, ומעט מאד אוכל שסיפק להם מאחר שהוא עצמו היה עני מאד. מהבור לא הייתה אפשרות לצאת או להתרחץ מהפחד שיגלו אותן. הן היו קבורות במחסה עד ליום השחרור ע"י הצבא האדום הרוסי ביולי 1944. לאחר שחרור לבוב מהגרמנים אחרי 27 ליולי 1944, היא ודודתה יצאו מהמסתור ומכרו בגדים ישנים למחייתן. ישנן שלוש גרסאות: 1. ציפורה יצאה מהמסתור כאשר הייתה לה כבר ילדה, בעקבות קשרים אינטימיים שהיו לה עם חבר מבית הספר לרפואה, שבא ממשפחה חרדית מאד ומכובדת, ומבחינה דתית הוריו התנגדו לקשר ביניהם. 2. ציפורה נישאה בעבר, לא ברור עם מי, ויצאה מהמסתור עם ילדה, לא ברור של מי. 3. גרסה שמבחינת התאריכים לא מסתדרת, אומרת, שאחד מחיילי הצבא האדום שערק מהצבא האדום, שחרר אותן מהמסתור, סייע לה ללכת מאחר ורגליה היו מגובסות בגלל שהייה ממושכת בבור, הצטרף אליה ואל דודתה, ולימים הפך להיות בעלה (הנריק). הם שמרו על סודיות מוחלטת ולא סיפרו שום דבר לילדיהם. תמיד התלחששו ביניהם בפולנית ולקחו את מרבית סודותיהם איתם לקבר. אחרי השחרור, היא, דודתה, הבת והחייל היהודי שהצטרף אליהן נשארו עוד מספר חודשים בלבוב שעברה לבעלות אוקראינה. מאוחר יותר עברו לפולין, שם שהו עד למעבר למחנה העקורים לנדסברג בגרמניה ליד מינכן במרץ 1946, המקום בו נולד הבן שלהם, אריה- העד, ביולי 1946.

אבי (הרצל נוחומובסקי) נולד בעיירה נובוגרודק, (אז פולין היום בלארוס), את שנות ילדותו עשה בעיירה הנמצאת ליד נובוגרודק שנקראת אבייה והיא הייתה עיירה של אנשים ממעמד כלכלי גבוה. את לימודיו התיכוניים עשה באוניברסיטה שנמצאת בוילנה. כשסיים את לימודיו חזר לעיירה. בשנת 1939 הרוסים כבשו את האיזור בו גר מידי הפולנים ובתקופה זו הרוסים אסרו על כל פעילות דתית יהודית וסגרו בתי ספר יהודים בתי כנסת וכל פעילות יהודית. בגלל זה משפחתו של הרצל חזרו לעיירה נובוגרודק בחזרה. ב1941 נכנסו הגרמנים לעיירה אליה עברו והפעילות הראשונה שעשו זה להכניס את היהודים לגטו אשר עשו בעיירה. את אמא שלי הכניסו גם לגטו איפה שאבי היה אך אבי לא הכיר אותה עדיין. אבי איבד את כל משפחתו בעקבות רצח היהודים ביידי הגרמנים בגטו, אימי איבדה את הוריה ואחייה. אבי נשאר בודד בגטו. הוא ומספר אנשים מתנועת ביתר התחברו והקימו מחתרת כי הרגישו שאין להם מה לאבד כי הם איבדו כבר הכל, היה להם קשר עם גרמני שניהל את הגטו ששיתף איתם פעולה. המחתרת החליטה לברוח מהגטו. 3 אחים בשם בלסקי הקימו מחנה ביער בשביל המחתרת והחליטו שיעשו הכל בשביל להציל יהודים בגלל שהם גם איבדו כבר את כל משפחתם. הם היו שלושתם הגרעין של המחתרת הפרטיזנית של האחים בלסקי. אבי שברח ליער התחבר גם אל המחתרת שלהם. לפני שאבי יצא אל היער דוד שלו הביא לו מטבע יקר במטרה שישתמש בזה ושלא ייחסר לו כלום. בדרך הם היו צריכים מישהו שיוביל אותם והוא פגש בדרך מישהו גוי אשר קוראים לו קוזלובסקי, הוא היה ידיד של האחים בלסקי. קוזלובסקי נתן לאבי אוכל, נתן לו מקום ללון ולשתות והראה להם את הדרך להגיע לקבוצת הפרטיזנים. לפני שהלך ממנו אבי רצה לתת לקוזלובסקי את מטבע הזהב אשר היה לו אך הוא לא רצה לקבל אותו ואמר לו שישמור את זה אצלו כי הוא ייצטרך אותו יותר ממנו. בסופו של דבר הגיע אל הקבוצה הפרטיזנית. הקבוצה החליטה שכל יהודי אשר יגיע למחנה ייתקבל בלי שום בחינות התאמה, הם לא ישאירו יהודי למות, הקבוצה הגיעה בעקבות כך למספר גדול של 1500 איש. הקבוצה התחלקה ללוחמים וכאלה שהם אינם לוחמים שעסקו בעבודות מחנה. הבעיה הייתה שהם פחדו מהלשנות והם כל פעם שינו את צורת המחנה כדי שלא יגלו אותם. הייתה פעם אחת שהקבוצה נתקעה כשבועיים בביצה ולא היה להם שום דבר, אוכל ודברים כאלה. לקבוצה היה חסר אוכל והם פתרו זאת בעזרת גניבה כדי שיוכלו לאכול ולהמשיך לחיות בצורה "רגילה" וכך שרדו מבחינה זאת. הם גם היו יוצאים לפעולות כנגד הגרמנים כדי לפגוע בהם ולהפריע להם בפגיעה ביהודים. אבי נחשב כסייר ולוחם בתנועה והוא היה אחראי על חלק מהפעולות. אבי הכיר את אימי במחנה הפרטיזנים, אימי ברחה בתקופה קצת יותר מאוחרת מהגטו למחנה עם עוד 3 חברות דרך גוי אחר שעזר להן בכך. אבי ואמי התאהבו ולאחר זמן מה ביצעו חתונה (לא רשמית) במחנה וכך הראו והבטיחו את אהבתם.

זליג נולד כאח שני לאחות גדולה שנפטרה בגיל ארבע ממחלה. בפולין אמו לא עבדה ואביו היה בעל מלאכה. שדליץ העיר בה נולדה הייתה עיר בגודל בינוני בעלת רוב נוצרי. כשפרצה המלחמה הוא היה בן שנה ולכן לא הלך למסגרת חינוכית כלשהי בעיר. "הייתי קטן מאוד כשהתחילה המלחמה ולכן אין לי זיכרונות משמעותיים בתקופה שלפני המלחמה". ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין ובכך החלה מלחמת העולם השנייה. זליג סיפר שהצבא הפולני לא היווה מכשול בפני הגרמנים. הוא המשיך ואמר שההשכנים בשדליץ לא אהבו יהודים ושמחו כשגרשו אותם מבתיהם "במקרה הטוב הם היו אדישים ובמקרה הלא טוב הם שתפו פעולה עם הגרמנים להשמיד את היהודים". כאשר שאלנו אותו אם נתקל באנטישמיות באזור הוא ענה והדגיש ש"התקופה שאנו מדברים אליה היא תקופה של השמדה של העם היהודי האירופה... אנטישמיות היא מילה רקה לתאר את מה שהיה שם" . היטלר והמשטר הנאצי שהשתלט על גרמניה החליטו על הפיתרון הסופי- השמדת יהדות אירופה. בפרוץ המלחמה זליג ומשפחתו, יחד עם עוד משפחות יהודיות, ברחו בעזרת רכבות מעבר לגבול הפולני, הגיעו לרוסיה ומשם לאוזבקיסטן. הוא סיפר שבזמן הבריחה הוא חלה באדמת וקדח מחום וכשהגיעו לרוסיה חלה בשעלת. מחלות אלה נגרמו כתוצאה מהתנאים הקשים ששררו בדרכים. הוא ומשפחתו אף פעם לא נפרדו עד החזרה לארץ. הוא סיפר שמי שלא ברח חוסל ואחר כך נשלח לגטאות ולמחנות ריכוז. באוזבקיסטן הם שהו בעיירה קטנה ליד טשקנט (בירת אוזבקיסטן). בתחילה גרו באולם גדול עם 50 משפחות ולכל אחד היה מיטה ולאחר מכן עברו לבית קטן, שם גרו עם כעוד 4 משפחות יהודיות שהתאגדו יחד. זיכרון שזכור לו מהבית בטשנקט זאת תקרת העץ שהייתה דולפת בגשמים. באוזבקיסטן הלך זליג לבית ספר רוסי ולמד שם עד כיתה א. כמו כן, הוא מתאר את אזבקיסטן כמדינה שהאנטישמיות לא בגדה בה. " בשביל האוזבקים היהודים היו כמו רוסים". הוא סיפר שבתקופה זו אנשים היו מאוד מסורתיים וחגגו את החגים באופן מלא. היהודים היו מאוד מאוחדים והקשר בקהילה היהודי היה חזק. “אני זוכר שלא היה לי מה לאכול, זאת הייתה מלחמת השרדות, גוועתי ברעב. אם הייתה לי פת לחם הייתי שומר חצי ממנה ליום למחרת שיהיה לי מה לאכול. מי שלא גנב לא היה לו מה לאכול". זליג סיפר שהיה לו מזל- ובאוזבקיסטן אמו עבדה בגן ילדים והייתה גונבת עבורו אוכל, "לאחרים גם זה לא היה" הוא סיפר כי אנשים אף פעם לא הרגישו בנוח להבליט את זהותם היהודית. "אני זוכר שהייתי הולך ברחוב והיו צועקים לי "יהודי מלוכלך", אני בכלל לא ידעתי שאני יהודי אז אם אני הייתי רואה גוי, הייתי צועק לו "יהודי מלוכלך".

החיים לפני המלחמה: חנה : "נולדתי בפולין מזרח פולין בזנבור. שנת לידה – 1938 לא נשארו מסמכים. לאמא שלי היו שני אחים. כל שאר המשפחה שגרו בפולין נספו בשואה. משפחה דתית. זוכרת מהילדות את המושג "גוי של שבת" שזה אחד שמדליק נרות בשבת. אחד הזכרונות שיש לי הוא שאנו שוכבים ביער בפולין מתחבאים בעשב וישנם יריות וגופות של אנשים שנופלות. " היו לה אחים לפני שהיא נולדה אבל הם נהרגו לפני שהיא זכרה מהם משהו. היא זוכרת שגורשה מהבית, והיו פולנים לא נאצים שהיו עושים ציד ליהודים (חיפשו אותם והסגירו אותם). פולני אחד תפס אותם אבל הוריה שיחדו אותו והוא שיחרר אותם תוך כדי שהוא סחט מהם הבטחה שאם יתפסו אותם הוא לא קשור אליהם בשום צורה. הזיכרון האחרון שיש לה מאביה הוא שהם מתחבאים בתוך אסם של חקלאי בזמן שהיא רעבה ובוכה, בשביל שהיא לא תבכה ותסגיר אותם אביה הלך והביא לה שומן חזיר בשביל שיעסיק לה את הפה. ויצא החוצה (זאת הפעם האחרונה שראתה את אביה). אמא שלה השאירה אותה בכפר מוגן תוך כדי שהבטיחה לה שתחזור לקחת אותה שיהיה בטוח. היא הורתה לה לשכוח את שמה הראשון (היא שכחה) ומאז לא ראתה אותה. היא נשארה בכפר ועבדה שם בשביל לחיות, הם לא פעם ולא פעמיים הרביצו לה סתם תוך כדי טעינה שירקה על תמונה של ישו. היא לא אכלה איתה ואכלה שאיריות. בעת התפילות שלהם היא למדה ושיננה את כל המנהגים והתפילות הנוצרים שהם ביצעו. היא נשארה בכפר כמה חודשים וכשפלשו הגרמנים היא ברחה והגיעה למשפחה רוסית ביער. שם התייחסו אליה יפה. החיים בצל המלחמה: הבת הבכורה לקחה אותה לעיר אחרת בלילה השאירה אותה במקום ואמרה לה שהיא מייד תחזור עם טענה שהיא תביא לה אוכל, כמובן שהיא לא חזרה. היא בכתה והגיע למקום בחור עם כלב שלקח אותה. בזמן שלקחו אותה היא צעקה בפולנית "אל תהרגו אותי אני פולניה אל תהרגו אותי אני פולניה". הם השאירו אותה בחיים ולקחו אותה לבית יתומים קתולי שם נשארה תקופה ארוכה. הם לקחו אותה למשרד גרמני שבו יכינו לה תעודות תוך כדי הבאת פקודות : 1. תטעני שאת לא יודעת מי את. 2. תטעני שלפני המלחמה השאירו אותה בפתח בית היתומים בתור תינוקת. הכינו לה סנדוויצים והביאו אותה למשרד הגרמני – היה שם גרמני עם אקדח על השולחן ותיחקר אותה לגבי הזהות שלה (היא טוענת שלא זוכרת בדיוק מה היה בחקירה אבל זוכרת שהיא לא פחדה) אחת השאלות ששאלו אותה הייתה – "האם את יהודייה" והיא שאלה אותם בפליאה מזוייפת: "מה זה יהודייה". הביאו לאיזור כלבים בסיום החקירה והיא האכילה אותם בסנדוויצים שציידו אותה בה. מה שאישר לגרמנים שהיא קתולית במאה אחוז בגלל אמונה תפילה שיהודים מפחדים מכלבים. היא חזרה לבית היתומים שם הציקו לה בגלל היותה יהודייה תוך כדי שטענו שהיא הרגה את ישו. באחד הפעמים הגיעה הבישופ של הכנסייה והביא רק לה ברכה תוך כדי שאמר לילדים האחרים שהיהודים הם לא אלה שהרגו את ישו אלה מישהו אחר. היא זוכרת את הבישופ לטובה. היא לא זוכרת לגמרי את המקום האחר שהייתה בו אבל היא משערת שהיא הייתה בבית יתומים גרמני לאחר שגירמנו אותה בגלל עדויות על התקופה ההיא. היא זוכרת שהיה שם גרמני שהתייחס לה כמו לבת (כנראה הייתה בלונדינית ויש לה עיניים כחולות).   החיים אחרי סיום המלחמה: בסיום המלחמה היא חיפשה את אמא שלה ופרסמו תמונה שלה בעיתון בשביל לבדוק האם היא בחיים. כמובן שלא מצאו. הגיעו אליה ושאלו אותה האם היא רוצה להיות כמו שאר הילדים והיא כמובן אמרה שכן. לקחו אותה לכנסייה קתולית ושם היא הרגישה בנוח בגלל שכבר הייתה רגילה למנהגים הקתולים. היא זוכרת שהטבילו אותה בתור היום הכי כיף בחיים שלה שם כבר לא התעללו בה בגלל היותה יהודיה. בגלל שהרגישה שהיא קתולית ושווה לכולם ורצתה להחזיר לחלק מהפולנים. היא לקחה סיכה ובזמן אחת התפילות שלהם היא עברה ודקרה אותם בישבן. לקחו אותה לתא ווידוי שם התוודתה לכומר, היא זוכרת שעשתה הרבה מעשים מופרעים בשביל לדבר את הכומר שממנו הרגישה אהבה של אב לבת. ב1949 באפריל התרחש משפט ושאלו אותה האם רוצה למסור עדות, היא לא הייתה מעוניינת אבל אחיה של האם מארצות הברית שלח עדות בשביל שימצאו אותה בגלל העיתון שהתפרסם אז בשביל מציאת האם. בא לקחת אותה קצין גבוה ולקחו אותה בכוח בגלל שבתקופה ההיא היא התנגדה להיותה יהודיה (שמה הנוצרי היה חלינה). היא המציאה תאריך לידה לעצמה. בזמן העלייה. לוקחים אותה לבית של בחורה בשם עליזה שמונתה בתור האפרוטופוסית שלה, פסיכולוגית מאוד עשירה שנולדה בווינה. היא ישנה אצלה יום אחד והיא מסרה אותה לבית יתומים בלודצ' שם היא נמצאת עם עוד כמה ילדים לתקופה מאורכת של כמה חודשים. בתקופה הזו היא הייתה באחד המשפטים שהתרחשו כנגד הנאצים. היא זוכרת את היום הזה כ"עינוי מתמשך" שבתור ילדה בת 11 היה לה מאוד לא מובן. לאחר התקופה הזו היא הלכה לבית יתומים אחר בו היה משטר קומוניסטי קשוח. היה שם משטר קשוח מאוד וכיבוי אורות בשעה ברורה. היא זוכרת שלאחר כיבוי אורות היא ראתה שתי ילדות יוצאות מהחלון בחשאי, בתור ילדה סקרנית וטיפה מופרעת היא התגנבה אחריהן בחשאיות והגיעה למקום בו שמעה תפילה מאוד יפה בעברית ושם ראתה המון ילדים, המקום היה נראה לה כמו גן עדן. היא שאלה את אחד הילדים "מה זה המקום הזה" והוא ענה לה "ישראל". בשלב הזה הם הסבירו לה שלא כל היהודים נהרגו בשואה ושיש מדינה שלמה של יהודים!!!. היא ישר החליטה שהיא רוצה להגיע ל"גן העדן ליהודים". היא שלחה מכתב לעליזה ושם היא כתבה לה שלא משנה מה יקרה היא תעבור לישראל אחרת היא לא תראה אותה יותר. עליזה נבהלה ואספה אותה מהאיזור ונתנה לה לישון בביתה שלושה ימים. לאחר מכן היא עברה לגור בקומונה של השומר הצעיר אבל הרצון העז שלה לעבור לישראל גבר על הנסיון של הפקידים להשאיר אותה בבית של עליזה. היא נלקחה למשרד הפנים ושם נאמה נאום לגבי איך שפולין בשבילה זה בית קברות בלי קבר. היא מרגישה שאין לה שם אף אחד. היא הזכירה שהיא לא רוצה ללכת לאמריקה עם דוד שלה בגלל שזו ארץ קפיטליסטית. הם התרשמו מהנאום והעניקו לה דרכון פולני. לאחר כמה חודשים עליזה וקצין פולני לקחו אותה לרכבת לוונציה, מצד אחד היא רצתה לעלות לארץ ומצד שני בתור ילדה בת 12 היא חששה מנסיעה של כמה ימים לבד. היא עלתה בחשש לרכבת העמוסה במשפחות ורק היא בתור ילדה קטנה. לאחר שהגיעו לוונציה היא נדבקה למשפחת תיירים בוונציה וכך טיילה בוונציה בחינם. מווניציה עלתה לארץ באוניה ששמה "ארצה" בראשון למרץ 1950. היא זוכרת שהזיכרון הראשון שלה מהארץ הוא הכרמל בתור מקום יפה.

יהודה היה בן יחיד להוריו, נולד בוורשה, פולין בשנת 1938 וחי בדמבלין. הגרמנים הגיעו לעיירה בשנת 1942 כשהיה בן 3. הגרמנים הוציאו את התושבים לרחבה של הכפר וחילקו את התושבים לקבוצות: אלו שיכולים לעבוד, אלו שלא יכולים לעבוד, והנשים. הדודה -אחות של אמא - החזיקה אותו על הידיים, וכשאמא רצתה להתקרב, היה לה קשה ללכת והגרמנים ירו בה. יהודה נשאר עם הדודה ושתי הבנות שלה. עד 1944 הם חיו בגטו בדמבלין יחד עם האבא. בדמבלין החיים היו טובים כי אנשי העיירה עבדו למען בי"ס לטייס שהיה בעיירה. בשנת 1944 כשיהודה היה בן 6- הגרמנים החליטו לחסל את הגטו ואת כל מי שיכל לעבוד העבירו לעיר שנקראת צ'נסטוחובה שם ייצרו נשק ותחמושת. לפני שעלה למשאית עם כל הילדים לצ'נסטוחובה הדודה אמרה לו שיש שמועות שהורגים את כל הילדים ששולחים לשם. הדודה אמרה לו שכשהמשאית תגיע והיא רק עוצרת אתה קופץ ובורח, תתחבא ואני ואבא שלך נבוא בלילה לחפש אותך. וכך היה. המשאית הגיעה לבית הקברות היהודי, פתחו את הדלת ויהודה רץ, הגרמנים לא רצו אחריו כדי לא לעזוב את כל הילדים אבל ירו עליו ולא פגעו בו. יהודה התחבא בתוך חביות של נסורת בתוך נגרייה עזובה. אחרי כמה שעות הגיעו הגרמנים עם כלבים לחפש אותו ולא מצאו. בלילה הדודה והאבא הגיעו, קראו לו בשם הפולני 'יורק' ואז יצא מהמחבוא. הם הבריחו אותו למחנה עבודה דרך פירצה. במחנה עבודה החיים של יהודה היו יחסית טובים, האבא עבד כחשמלאי והדודה היתה טבחית מה שאיפשר לה לגנוב אוכל עבורו. יהודה ישן בצריף, מעין האנגר עם הדודה ושתי בנותיה וכשהיתה ביקורת של הגרמנים היה מתחבא מתחת למיטה.

סיפור קורותיו של העד ושל משפחתו במהלך המלחמה-ליוליה היו הורים,אם ואב,אח ושלוש אחיות. היא מספרת שאמה הייתה דתייה והנחמה שלה הייתה לראות את הבן שלה מתפלל,יום אחד נכנס קצין אס.אס לדירה וראה את אח של יוליה מתפלל הוא ניגש אליו ותלש ממנו את את הטלית,דרך על זה ואמר שזאת הסיבה שהיהודים לא יודעים לעבוד טוב,כי הם קושרים להם את הידיים בדברים כאלה. וצעק שזה למה היהודים הם היו בגטו קורומיה,בגטו ההורים של יוליה אחיה ושלושת אחיותיה והיא נשארו ביחד מכיוון שהוריה ידעו גרמנית וגם לאבא שלה היה רשיון לעבוד מחוץ לגטו. ביום שאמרו להם שהם הולכים לגטו יוליה זוכרת שאמה הלבישה אותה היטב,יוליה מתארת מחזות קשים,ילדים היו עם בטן נפוחה ורגליים נפוחות עם בועות. היו אנשים שמתו ברחובות הגטו אש הייתה עוברת עגלה עם סוס והבן אדם היה אוסף את המתים וזורק אותם על העגלה כמו בולי עץ מכוסים בברזנט.היא זוכרת שלפעמים היא הייתה הולכת עם אמא שלה וראתה יד ,או רגל של גופה ואז אמא הייתה מכסה את עיניה.יום אחד היא סיפרה שלקחו את היהודים בעלי השכלה ואמרו להם לחפור בור וירו בהם,והם נפלו לבור.