יעל נולדה בליבוב ( אז היה חלק מפולין) בת יחידה להורים שגרו בסקאלאט. אביה ד"ר ליאון גוטמן, היה רופא שעבד בבית החולים כשיעל נולדה ובתקופה מאוחרת יותר הפך למנהל בית החולים. עד פרוץ המלחמה ב 1939 ליעל זיכרונות ילדות טובים, תלמידה הכי טובה בכל השכבה שאהבה ללמוד, והם חיו בתנאים כלכליים תקינים, בבית יפה עם גינה מטופחת. את כניסת הרוסים ב 1939 יעל מתארת בצורה נוראית ולא סימפטית, התנועה הוגבלה, המשפחה לא יכלה לנסוע מחוץ לעיר לבקר את סבתה, בבית שלהם שיכנו משפחה רוסית, והיו שילוחים לסיביר. יעל התנחמה בגינה, משחקים עם הכלב וספרים. ביולי 1941 הצבא הגרמני נכנס לעיר, כשחייל גרמני החל לירות יעל ובני משפחתה ברחו למקום עבודתו של אביה בבית החולים. עם חזרתם לביתם לאחר מספר ימים נגלו לעיניה זוועות של עגלות מתים. בקיץ 1941 נאלצה לשים פס לבן עם מגן דוד על שרוול בגדיה. בספטמבר 1941 המשפחה נאלצה לעבור לגטו ואיתם סבתא שלה ובן דוד שלה. אחרי החגים של שנת 1942 המשפחה לא הספיקה להסתתר והם נתפסו ע"י הגרמנים ונלקחו למקום כינוס בבית כנסת יחד עם עוד אלפים לפני שילוחם להשמדה. באוגוסט 1943 הצליחו להתחמק מרכבת(אשר הייתה בדרך למקור השמדה) וברחו לכפר בשם פולונובקה להסתתר שם וזאת הודות ליחסים ולקשרים של אביה רופא במקצועו. הם חיו תחת הר של קש בגודל של מטר וחצי על שניים , ששימש כמחבוא שבו יכלו או לשכב או לשבת ובמשך חודשים לא עמדו. שם היו חשופים לקור לכינים ללכלוך ולמחסור באוכל . זה נמשך עד מרץ 1944 עד השחרור על ידי הרוסים . עם שחרורם המשפחה נסעה לפולין חזרה לביתם -יעל חזרה לבית ספר, היתה לה אמביציה ללמוד, היא אמרה לעצמה הגרמנים לא רצו שאלמד אז אני אראה להם שאסיים ללמוד.

יעקב לא הרבה לספר לילדיו על קורותיו בזמן המלחמה, יכול להיות שהתבייש. בתחילת המלחמה, הועבר יעקב עם משפחתו , הוריו ושני אחיו אל הגטו בעיר. סיפר שכדי שיהיה לו ולמשפחתו מה לאכול, היה בורח מהגטו וגונב לחם ותפוחי אדמה. לאחר שנתיים , ב 1941 הועבר יחד עם משפחתו למחנה הריכוז אושוויץ. כבר בהגיעו למחנה הוא הופרד ממשפחתו, מי שנשלח שמאלה – נשלח למותו, ומי שנשלח ימינה, נשאר בחיים. יעקב, שידע שילדים צעירים נשלחים למוות, שיקר לגבי גילו וסיפר כי נולד ב 1925 וכך נשלח לעבודה במחנה ולא למוות. בגיל 13 נשאר בודד בעולם וללא משפחתו שנשלחה למוות. במחנה עבד בפחם, ובקרמטוריום. יעקב השתתף בצעדת המוות. במהלך הצעדה פתאום כולם עצרו ושמעו יריות, ואז הם ראו את כל החיילים הגרמנים בורחים, ולאחר מכן החיילים הרוסים הגיעו וחילצו אותם. כמה שנים לפני שנפטר , נסעו כל המשפחה לטיול שורשים בפולין. בטיול עצמו הוא נפתח ושיתף יותר ממה שעבר עליו ועל משפחתו. אפי מתאר כי היה מאוד מרגש לראות את אביו באושוויץ. שם סיפר ותיאר להם את כל המקומות שהיה בהם, היכן ישן והיכן עבד. כשנכנסו למקלחות הגזים היה לו מאוד קשה והוא נרתע.

יצחק ברייר, ניצול שואה, מוסר עדות על סיפורו וסיפור משפחתו.

נולד ב 1933 בורשה שבפולין. אמו נפטרה כשהיה בן שנתיים, היו לו שתי אחיות ואח. אביו היה סוחר. כשהמלחמה התחילה, המשפחה חולקה וישראל שהה אצל סבא שלו מצד אמא. כמה זמן לאחר מכן אביו התחתן בשנית, ורצה לאחד את המשפחה מחדש, כלומר שיחזרו כולם לגור יחד. בשנת 1941 הגרמנים פרצו לביתם ושדדו את כל רכושם, הם גורשו לעיירה אחרת ושם גרו בצריף קטן, מעין גטו. הם הצטופפו בחדר מאוד מאוד קטן, במיטה אחת ישנו הוא, אביו ואמו החורגת, וקצבת המזון הייתה חצי כיכר לחם לשבוע. סבא של ישראל היה סנדלר. הוא תיקן נעליים לאנשי הגטו, ובזכות הכסף שהרוויח הם יכלו לקנות תפוחי אדמה, וכאשר תפוחי האדמה נגמרו, אמו הייתה מבשלת גם את הקליפות והם היו אוכלים אותן מרוב הרעב. דרך נוספת להשיג אוכל הייתה, מדי פעם אחיו היו יצאים מן הגטו עם שקים גדולים (מיוטה) מורשה לוישקוף, לכפרים ויערות, אזורים אלו נקראו "נקיים מיהודים". הם היו מקבצים נדבות ולא חוזרים עד שהשקים היו מלאים. לאחר תקופה, סבא שלו מת מרעב בגטו. בשנת 1942 אביו יצא מהגטו כדי להביא אוכל, ובדרך הוא נתפס בידי חייל גרמני. החייל קשר את רגליו וידיו והשכיב אותו בחוץ על השלג. באותו הזמן אמו החורגת שלחה אותו (ישראל) לראות מדוע אביו מתעכב, וישראל ראה את כל המקרה. הוא ראה את אביו שוכב על השלג אך הוא לא רצה שיסתכל ולכן שלח את ישראל בחזרה לצריף בתירוץ "להביא לו סיגריות" מכיוון שידע שאם ישראל ילך לגטו הוא לא יחזור ולא יצטרך לראות מה שהגרמנים עושים לו. ישראל סירב לעשות זאת ומצא מקום מסתור באיזור. הוא ראה כיצד הגרמנים התעללו באביו, הם קשרו אותו לאופניים במקום העגלונים וגרמו לו לסחוב אותם ברגליים יחפות עד שהתמוטט. ישראל כבר התקשה לעקוב אחריהם ונאלץ לחזור לגטו. כל דלת שנפתחה בחדר שלהם, ציפו לשובו, אך זה לא קרה. לבסוף, הם שמעו שהחייל הגרמני לקח את אביו ליער הקרוב וירה בו. יום אחד, עלו שלושת האחים על הרכבת במטרה לאסוף אוכל. הם הגיעו לאחד הכפרים הקרובים וביקשו מקום לינה מראש הכפר, אך לא חשפו את זהותם. הם נשלחו לאישה מבוגרת שהכניסה אותם לביתה. אחותו הגדולה של ישראל החליטה לחשוף בפניה את כל הסיפור שלהם. האישה דאגה לשני האחים הגדולים לעבודה קרובה לביתה ואימצה את ישראל (לקחה אותו לכנסייה, הלבישה אותו כנוצרי) ובכך שמרה עליהם ועזרה להם. הכל תחת זהות בדויה של נוצרים. כעבור חודש הם נאלצו לעזוב, מחשש שהגרמנים יתפסו אותה. שלוש וחצי שנים ישראל, אחיו מטי ואחותו אסתר נדדו ממקום למקום, הלכו אלפי קילומטרים. לא עזבו אחד את השני לרגע, מאוחדים מתמיד. הם הגיעו לכפר גרמני, שבו התפשטה אז מחלת הטיפוס שבה ישראל נדבק. לקחו אותו לבית החולים אך לא היה מקום לטפל בו, אמרו לו שאם מחר לא ימצאו בית חולים אחר שיטפל בו, יצטרכו לחסל אותו ואת שאר האחים. באותו הלילה הרוסים תקפו את הכפר הגרמני ושלושת האחים נקלעו החזית הקרב. בבוקר שאחרי הם ברחו מהכפר ובמהלך הבריחה, מצאו את עצמם בחזית ההתקפה, בין הכוחות הגרמנים לכוחות הרוסים, בעיצומו של קרב יריות. לאחר שעות שהתחבאו בשלג, הם הצליחו לברוח ליד הכביש ושם מצאו מקום לישון בו במחנה הרוסי. אחד החיילים עזר להם למצוא הסעה משם, הם הגיעו לביאליסטוק. שם הם חשפו את זהותם היהודית והתאחדו עם עוד משפחה יהודית שעזרה להם ושלחה אותם ללובלין, לבית יתומים. הסתיימה המלחמה. ישראל זוכר את עצמו זורק חפצים על חיילים גרמנים שבויים, מבית היתומים. הם עברו דרך ארוכה כדי להגיע לצכוסלובקיה, משם לאוסטריה, הם נתפסו על ידי הגרמנים ועברו שבועיים בתוך מחנה מעצר ומשם נסעו למילאנו עם הבריגדה היהודית. 

לאה נולדה בפולין בעיירה קטנה שנקראה מולצ'את שעכשיו זה בלארוס היא סיפרה שהיה קר מאוד שם. לאה גדלה ליד נהר ונהגה לשחות שם והיה יער בקרבת מקום. ללאה היו 9 אחים היא הייתה ה8 היא למדה בחדר וקיבלה חינוך יהודי. שלחו אותה למוסקבה ללמוד הנהלת חשבונות היא יכלה לברוח אבל לא רצתה לעזוב את ההורים בגלל שאבא שלה היה קטוע רגליים. אבא שלה היה סוחר תבואה שמוכר בכל הסביבה והיא עזרה לו בעבודה מכיוון שהם חיו בעוני. לאה ואחיה היו בתנועת השומר הצעיר והייתה מאוד פעילה בתנועה, משפחתה היו ציוניים לאמא שלה הייתה מכולת קטנה. היא ומשפחתה חגגו את החגים היהודיים ביתה היה בית יהודי דתי. הם חיו יחד עם הסבתא וכל החברה היית יהודית מאוד machet. מאכלים- גפילטפיש צימס(תערובת של תפוחי אדמה שיזיפים) בושק קרייפלך, לתקס, קמיש פרוייט. בגיל 17 שלחו אותה למחנה עבודה היא סיפרה שבקושי היה משהו לאכול היה קשה מאוד בתנעים מחפירים ושמה היא שמעה שיש בעיות ורציחות ויום אחד היא פתאום תפסה געגועים וביקשה אישור מיוחד לבקר את ההורים שלה ותפסה עגלה להורים שלה ואמא שלה אמרה לה תברחי מפה כי פה יש שחיטה והיא הוציאה את השעון שמה בפנים חתיכת מצה ואמרה לה שזה ישמור עלייך ולמחרת היא שמעה פצצה ולקחו את הסבתא לבורות. ביום אחד העירו אותה עם -5 מעלות היא הייתה יחפה ולבשה רק בגד דק לקחו אותה לבורות והכביש היה עשוי עפר ונסעו לאט לאט, לכל מי שהיה במשאית היה סכין גילוח והם תכננו לברוח לאה חתכה את הברזנט וברחה ליערות וביערות היא הצטרפה לפרטיזנים ולקומנדו המשמעת הייתה שם מאוד קשה ואם הם לא היו מצליחים את המשימה הם היו מענישים אותם. ובתור יהודייה שלחו אותה כל הזמן קדימה בלי אוכל ובלי כלום. היו רגעים שהיא הייתה מאיימת על אנשים שאם לא יתנו לה אוכל היא הייתה הורגת אותם היה לה נשק 40 קילו והיא היית קלאית מצויינת. היה פעם אחת שהיו לה שבויים ימניים ואמרו לה תעשי להם מה שעשו למשפחה שלך והיא אמרה אני לא הורגת אף אחד. היא הכירה את בעלה אחרי המלחמה הוא היה חבר של אחים שלה הם היו ביחד בעיירה, בעלה היה גם פרטיזן ושבוי מלחמה והרוסים שחררו אותו הוא למד בוילנה שבליטא והוא היה מנהל בית ספר וכל פעם שהמורים היו שולחים מישהו למנהל לעונש הוא היה מלמד את הילדים לשחק שחמט. היתה לה דודה שמנה אשר נתנה לה שמלה והיא התחתנה עם רב. בגלל שהיא כן נלחמה במלחמה הרוסים קיבלו אותה בזרועות פתוחים ונתנו לה בבית ועבודה וניסו לגרש אותו לשירות החשאי הרוסי בתור מלשינה והיא באותה לילה ברחה. דרך צרפת והגיעו בסוף למחנה פליטים באוסטריה והייתה תקופה אשר הם גרו בעיר הולדת של היטלר. היא אהבה מאוד לקרוא באידיש ולימדה באגרנטינה אידיש. 

לאה גרה עם הוריה, סבתא שלה, דודה שלה ובן דוד שלה יעקב. הם חיו בפולין, טרנוב (עיירה ליד קרקרוב), ונכנסו לגטו בתחילת המלחמה. יום אחד בגטו בטרנוב מכריזים הגרמנים שכל האמהות עם הילדים הקטנים צריכים להגיע לכיכר העיר בשביל לקבל משהו (שמן, סוכר, קמח...). אמא שלה לא הוציאה אותה לכיכר העיר והתחננה מהדודה לא לצאת עם יעקב הקטן. הדודה יצאה בכל זאת עם הילד, ולאה הוחבאה בשירותים תחת קרטונים למקרה שהגרמנים יבואו לחפש אותה. זו הייתה האקציה הראשונה בטרנוב. העמידו את כל האמהות בשורה בכיכר העיר וירו בהן מול ילדיהן. בילדים התעללו, הרביצו וחטפו אותם. יעקב היה החבר הכי טוב שלה, מעין אח שלה, הוא נעלם והיא נותרה לבדה עם המבוגרים. אמה שהבינה שהמצב מתדרדר, וביקשה מאישה ששמה ינינה, ולמדה איתה בתיכון, , לשמור על לאה. בגיל ארבע וחצי, לאה חיה בעליית הגג אצל ינינה במשך כמה חודשים עד שהשכנים גילו אותה. ינינה החליטה למצוא ללאה מקום אחר לגור בו. היא נסעה איתה לפשמיש, ליד הגבול הרוסי, ובמשך יום שלם עברו בין בתים ומנזרים עד שמצאו מנזר שהסכים לשמור על לאה. לאה חיה במנזר בחסר היגיינה, היא הייתה מלאה בכינים ושימשה מעין משרתת של הנזירות,. בהיעדר ילדים אחרים במנזר היא הייתה בודדה ולכן אימצה לעצמה בובה/פסל של ישו והתקרבה לדת הנוצרית. לאה חיה במנזר 3 שנים. היא היתה בת 8 כשיצאה ממנו.

לוי זילבר, אשר נקרא על שם של רבי לוי יצחק , נולד בשנת 1911 להורים ברוך וצוותה. הוריו היו חרדים, שמרנים וציונים והם השתייכו לקהילה בשם בני ישראל , קהילה שמרנית ביותר. ללוי היו שישה אחים והמשפחה גרה בעיר קריסטנופול במחוז גליציה . לוי לפני המלחמה לוי עבד בתיקון פרסות של סוסים, הכנת אוכפים ובזמנו הפנוי אהב להתאגרף. כשהמלחמה פרצה לוי היה בן 18, הוא נותק ממשפחתו , ברח מגליציה והצטרף לקבוצת המרד של הפרטיזנים שם פעל כדי לעזור ליהודים בגטו תוך כדי שסיכן אתסיכון חייו בכך שייתפס. לאחר זמן מה לוי נתפס על ידי הגרמנים והועבר לגטו ורשה. לוי שימש לכוח כוח עבודה חשוב עבור הגרמנים ושרד בעזרת בזכות העבודה בגטו. לאחר שנים רבות מתום המלחמה לוי גילה שגם אחיו חיים שרד את המלחמה וכי הוא הצליח לברוח ולשרוד במלחמה. שאר משפחתו של לוי (הוריו ואחיו מלבד חיים) נהרגה נרצחה בתחילת המלחמה בבורות הירי, כל האחים שלו, מלבדו ומלבד חיים, וההורים שלו. לאחר המלחמה, הבת שלובתו , ברכה דגן, אשר נתנה את העדות, נסיעה לגטו ורשה שם היא ראתה את המצבה לכל היהודים שנספו בגטו. היא סיפרה שהיא ראתה שמות רבים בעלי אותו שם המשפחה של אביה ומאותו אזור בו חיי ושהיא סוברת סבורה כי הרבה רבים מהם הינם חלק ממשפחתה המורחבת. בעדותה של בתו של לוי זילבר, ברכה דגן, היה סיפור שתפס את צומת תשומת הלב של כל חברי הקבוצה. הסיפור שהתרחש בתחילת המלחמה, לפני שלוי ברח מגליציה. הגרמנים הגיעו לגליציה ולוי נאלץ לראות את את הוריו ואת אחיו מתים נרצחים בבורות הירי על ידי הגרמנים., השורדים היחידים ממאורע זה היו לוי ואחיו חיים. באותו רגע הזה לוי החליט שהוא יעשה הכל כדי לשרוד את המלחמה על מנת שיישאר זכר ולכן הוא בחר להצטרף לפרטיזנים. סיפור נוסף שמאוד נגע לבליבנו היה הסיפור על התנהלותו של לוי בגטו וורשה. אחרי שלוי נתפס על ידי הגרמנים והוכנס לגטו הוא ניצל את כוחו כדי להגניב מזון נוסף לגטו על מנת לעזור ליהודים אחרים אשר היו חלשים ממנו ולא יכלו לשרוד בכוחות עצמם. סיפור זה מראה איך תמיד לוי תמיד רצה לעזור ליהודים אחרים גם אם זה משמעות הדבר היא אומר לסכן את חייו. סיפור נוסף ששמענו בראיון היה סיפור שהתרחש ממש בסוף המלחמה במחנה עבודה. סופר לנו כי במחנה העבודה לוי פגש במחנה העבודה נערה ששמה בתי, שהיתה אשר הייתה צעירה ממנו ב-11 שנה שנים ששמה בתי והם התאהבו. לוי ובתי התחתנו במחנה העבודה ונולדה להם בתם הבכורה דרורה. לוי, בתי ובתם עלו יחד לארץ ישראל והקימו שם את משפחתם וכך ניצחו את הגרמנים.

חיים לפני המלחמה: רולן אלכסנדר מטראי, נולד ב- 17.7.1929 בפריז ברחוב שרואנטו. רולן התגורר בפריז עד הגיעו לגיל שנתיים וחצי, אז עבר לגור עם סבו וסבתו בהונגריה על מנת שהוריו יוכלו לעבוד ולבסס עצמם כלכלית. כשהגיע לכיתה א' חזר לצרפת כששפתו העיקרית הינה הונגרית ובצרפתית ידע מילים ספורות: ''Avion = אווירון'' ו ''Tabouret = שרפרף''. משפחתו של רולן קיימה אורח חיים מסורתי הם שמרו מצוות וחגגו את חגי ישראל כמו יתר הקהילה בעירם, חיי קהילה באווירה יהודית שומרת מסורת. (אלה הם עיקרי הדברים הזכורים לרולן טרם פרוץ המלחמה). תקופת המלחמה: ספטמבר 1939 צרפת ואנגליה נכנסות למלחמה בגרמניה. לאור סכנת ההפגזות על הבירה פריז, רולן ומשפחתו מוצאים מקלט באזור "beauce" מדרום לפריז. בין הנהרות הסיין והלואר. ינואר 1940המשפחה חוזרת לפריז ורולן חוזר ללמוד כרגיל בבית הספר בכיתה ה'(גיל 11). אפריל 1940 מפנים את בית הספר באיזור הסארט ליד הלמאן באיזור נהר הלואר. אמו פחדה ,שמישהו שמכיר אותו בשכונה יסגיר אותו למשטרה ועל כן החליטו לשלוח אותו להרים. רולן לא הבין את המצב ,אך ידע שהמצב אינו טוב ועל כן הלך להרים ושם שהה עם קבוצת ילדים ,אשר התחבאו ביחד במטרה אחת ברורה לשרוד! כך כתב ביומנו: "המשפחה שלי דאגה לשלוח אותי עם השכנה שנסעה לאיזור צרפת החופשית. יצאנו ברכבת לטור. והגענו לכפר קטן בו הכומר הסביר לשכנה איך לעבור לאיזור החופשי ובאיזה חווה לפנות..." כאשר הגיעו לאזור הכפרי היו אמורים לחבור לארגון ההצלה, הקונסוליה האמריקאית היו אמורים להעביר את כל הילדים לארצות הברית דרך ספרד, אך בשל החמרת המצב בארה"ב ולאור המלחמה עם יפן לא התאפשרה העברתם. כך כתב ביומנו: "יומני היקר הקונסולה של ארה"ב היתה צריכה להעביר את כל הילדים לארה"ב דרך ספרד שם הייתי אמור לפגוש את הדודה שלי, אבל פרצה מלחמה בין יפן לארה"ב ולפני שיצאנו הודיעו לנו שהנסיעה בוטלה..." בהרים התגורר בבית יתומים ,שמציל ילדים מהמלחמה,. שם בית הילדים היה ''לה שומרי'' מארגון l'ose שהיה פעיל מתחילת שנת 1943 ועזר לו לברוח בזמן המלחמה. ביומנו כתב:" אנחנו עוברים מקום כדי להתקרב לגבול כדי שנהיה קרובים יותר לבית. אנחנו עוברים ל"לה שומרי" בסנט פול און שבלה שזהו בית מלון. אנחנו לומדים בביה"ס שם". גם בתקופה ,ששהה בבית הילדים היה קשה מאוד. רולן לא ידע על דודו, שמת במחנה אושוויץ. אביו ,שהתחבא בלי אוכל בפריז והיה צריך לבקש משכנים וחברים שיביאו לו אוכל לסטודיו . אמו של רולן , שרדה בזכות כושר המשחק המצויין שלה. באחת הפעמים ,שהגרמנים הגיעו לקחת אותה, היא פגשה אותם במדרגות וביקשה אם היא יכולה לעזור להם וכך הגרמנים נפלו בפח ולא עלה בדעתם שהיא בכלל יהודייה. מאז פרידתו של רולן ממשפחתו לא היה לו קשר איתם ולא ידע מה עולה בגורלם. לאחר שהיה בבית היתומים ''לה שומרי'' היה צריך לברוח שוב. רולן השתלב בבית של משפחה נוצרית אורתודוקסית , מה שחייב אותו בתור ילד ללמוד את כל הגינונים והתפילות של הכנסיה. ואף חייב אותו להסוות את זהותו בעת שהתקלח. המשפחה שמרה עליו והוא בתמורה עבד עבורם בחוה כרועה צאן.

עדותה של לושה דיקמן