״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)
פישל באום
31.12.1932
,
פולין
כתובת:
פולין
קובץ שמע:
העדות
פישל באום נולד ב1933, בפולין, כשפרצה המלחמה היה בן שש.
אביו היה נגר, כשפרצה המלחמה אין עבודה בנגרות, הגרמנים נכנסו לעיר שלהם ללודז' שלוש רבע מיליון תושבים שליש גרמנים שליש יהודים שליש פולנים. היו מפעלי ענק של יהודים.
הגרמנים נכנסו כמצעד לעירם.
התחילו גזירות על יהודים. עבודות כפייה החלו, היהודים חויבו לענוד פס שמראה שהם יהודים עד שהחלו עם הטלאי הצהוב. יהודים שלא ענדו טלאי צהוב נתלו או הרגו אותם. אביו נתפס לעבודות כפייה כמה פעמים.
נקראו היהודים להיכנס לגטו, לבלוטי עיר בפולין.
לאביו היה נגרייה בלודז' והנגרייה נחצתה לשניים, בחלק האחורי פישל ומשפחתו היו גרים ובחלק הקדמי הייתה נגרייה. החלה בניית הגדר של הגטו על ידי היהודים. לאט לאט הגטו התחיל להיסגר. סבא של פישל קרא לכל הילדים שלו ואמר להם כי הוא מכיר את הגרמנים ושמפה והלאה המצב רק הולך להיות יותר גרוע. הוא אמר לכל ילדיו קחו את הילדים ולכו מזרחה לכיוון ברית המועצות. מי שלא ירצה ללכת שישאר.
**בריחת פישל ומשפחתו:**
ילדיו לקחו קצת חפצים ועזבו את הגטו, הגטו אז היה עוד פתוח. פישל ומשפחתו החלו ללכת ברגל לכיוון מזרח מכיוון שלא יכלו לקחת תחבורה ציבורית. הם היו ישנים אצל גויים בכפרים אשר עברו.
פעם אחת הגיעו לגשר פישל ומשפחתו שהיה קשה לעבור, מתחת נהר זועם. האבא החזיק את הילדה על הגשר והאמא החזיקה את ידו של פישל. מהצד השני ראו קצינים גרמניים. אביו של פישל חשש שהחיילים ידחפו אותם לנהר אך החיילים באו ועזרו לקחת את אחותו של פישל ולחצות את הגשר. הם היו חיילים גרמנים ולא שוטרים, לכן היה להם פחות אכפת מהיהודים. לאחר כמה ימים הםהגיעו למקום בו ראו הרבה גופות. אנשים אמרו להם שאי אפשר לעבור את הקטע דרך הזה בגלל הבניין הקרוב. בניין של משטרת הגרמנים. בא אליהם ילד גרמני ואמר להם שתמורת כסף יעביר אותם. הילד אמר להם לעשות מה שהוא עושה. כשהתקרבו וראו קצינים הילד עשה הייל היטלר וכל המשפחה עשתה איתו, ובכך הגרמנים העבירו אותם.
פישל ומשפחתו המשיכו ללכת והגיעו לגבול בין גרמניה לברית המועצות. היה יער גדול אך היה גם גדר גדולה שהקימו שמפרידה אותם מברית המועצות. הרבה אנשים יהודים מהעולם התחתון החליטו לפרוץ את הגדר. כל היהודים הפילו את הגדר ורצו אל היער ממול. לא ידעו את הכיוון לאן ללכת, איך לצאת מהיער אך בסוף הגיעו לעיירה. כל היהודים שיצאו מהיער הגיעו לעיירה ונכנסו לבית כנסת. ישנו שם כמה לילות. הגיעו חיילים רוסים והעמיסו אותם ולקחו אותם לתחנת רכבת ושמו אותם על קרונות משא ונסעו במשך הרבה זמן עד שהגיעו ליער. ביער ראו בורות חפורים גדולים מדופני עצים, בחוץ היה קר בתוך הבורות היה חם ונעים, היה תנור ברזל באמצע. שיכנו אותם שם. למחרת באו ולקחו את ההורים לעבודה. הילדים נשארו בבורות. אמא של פישל חלתה בדלקת ריאות אך חייבו אותה להמשיך לעבוד. האב החליט שהוא עובד בשבילה שני משמרות אך גם הוא חלה. אמרו לו שאם הוא חותם על אזרחות רוסית הוא יכול לצאת מהבורות. הוא חתם. שלחו אותם לעיר קרים. אבא של פישל התחיל לעבוד בבית חרושת לנגרות. האמא עבדה במודיעין בבית חולים. היא הייתה אחראית על הכניסות והיציאות של הביקורים, מכיוון שאי אפשר היה לבוא מתי שרוצים לבית חולים, כאשר רצו לבקר בשעות שהם לא שעות ביקור היו משחדים אותה בשביל להיכנס וכך אמא שלהם הייתה מביאה הרבה ממתקים הביתה.
בזמן שהחל מבצע ברבורסה פישל היה בן שמונה והגרמנים החלו להתקדם בצעדי ענק. אבא של פישל גויס לצבא האדום, שאר המשפחה החלו לברוח מזרחה לכיוון אסיה המרכזית, אוזבקיסטן וקזחסטן. לא היה להם אישור לרכבות ולכן מצאו פתרון אחר: הרוסים היו מפרקים מפעלים ומעבירים אותם מזרחה, ומשפחתו של פישל היו עולים על רכבות אלו. היה חורף קר מאוד ופישל חלה בדיפטריה. הגרמנים היו מפציצים מ10 בבוקר עד חמש בערב את הרכבות במטרה לעצור את הרוסים ואת נסיגתם. כל פעם שהיו מפציצים הרכבת הייתה נעצרת הקטר היה משמיע קול צפירה, כולם היו קופצים מהרכבות, כאשר הכל נרגע הקטר השמיע צפירה שוב וכולם היו חוזרים לקרון ומוצאים את משפחתיהם. כך היה כמה שבועות.
פעם אחת רץ פישל עם ילד בן גילו והם התחבאו ליד מגדל גדול שהיה ליד הרכבת, הגרמנים הפציצו והפצצה פגעה בבניין והבניין נפל לידם. שניהם ניצלו אך כמה זמן אחר כך הילד שהיה איתו נהרג באחת ההפצצות כאשר שניהם שכבו על הרצפה וכשקמו חברו לא קם.
**פישל מאבד את משפחתו:**
פעם נוספת הפציצו את הרכבת, כולם קפצו ורצו לחורשה, וכשחזרו לפישל היה קשה לקפוץ לרכבת מכיוון שהייתה גבוהה והוא היה מאוד נמוך.לכן כשראה בחור רומני גבוה רץ וניסה לתפוס אותו בשביל לעלות על הרכבת וכשתפס אותו שניהם נפלו ופישל החל לברוח מן הבחור לכיוון החורשה. לאחר זמן מה החל לחזור בחזרה לרכבת אך לא ראה רכבת, פישל לא שמע את צפירת ההרגעה. כאן נפרד ממשפחתו. מכאן והלאה פישל החל את חייו לבדו ללא משפחה למשך שש שנים. לאחר שאיבד את משפחתו המשיך עם כמה מבוגרים לאורך המסילה עד התחנה הבאה. לאט לאט כל הקבוצה התפזרה.
המבוגרים עזבו את פישל, והוא החל להסתובב בכפרים, בשדות, לחפש אוכל. לפעמים היה מוצא גזר קפוא בתוך האדמה, לפעמים היו נותנים לו אוכל התושבים של האזור.פישל התחיל להסתובב ברכבות, לא היה לו לאן ללכת, היה מסתובב בשווקים וגונב אוכל.
**לפישל היו הרבה שיטות להשגת אוכל:**
· לפעמים היה מצטרף עם כמה ילדים בשביל לגנוב. פישל היה מאוד זריז, כאשר הרכבת הייתה מאטה הוא היה רץ אליה ומטפס עליה, לוקח מהרכבת גושי פחם זורק למטה, ויורד מן הרכבת ומוכר את הפחם תמורת אוכל.
· פעם אחת התאחד עם כמה ילדים, הלכו למוכר אבטיחים והיה שיטה של לדפוק על האבטיח בשביל לבדוק את טריותם, כל ילד היה לוקח אבטיח דופק עליו ובזמן שהמוכר מבולבל ילד אחד זורק אבטיח אחורה וכך היו גונבים. פעם אחת זרק פישל אחורה ישירות לשוטר, הוא החל לברוח מהשוטר, זרק את נעליו בדרך, ראה אגם, והחליט לקפוץ למים כי ידע שהשוטר לא יקפוץ אחריו, עשה לו שלום ושחה.
· פעם מצא מעילון של חייל, היה גדול עליו עם שרוולים ארוכים, היה ניגש וגונב דברים בתוך השרוול.
· מישהו מכר תפוחי אדמה, גנב תפוח אדמה ורץ לתחנת הרכבת לאכול, שם היו ערימות ענקיות של פחם מהרכבות ותמיד היה שם פחם דולק ושם היו מחממים את התפוחי אדמה. אך ראה שם נערה בהיריון ונתן לה את התפוח אדמה שלה למרות שלא אכל כמה ימים.
לפישל בנוסף היו מקרים עם שוטרים וחיילים:
· כאשר פישל היה נוסע על הרכבות לא יכל היה לנסוע בתוך הרכבת כי לא היו לו אישורים לכן היה יושב על הגג ונאחז בארובה. לפישל לא היה דרך לעשות פיפי ולכן היה צריך לעשות את צרכיו על הגג. פעם אחת כאשר עשה שם פיפי פתאום עולה אליו חייל רוסי ומתחיל לבעוט בו, החייל הרוסי שבר לפישל את האף. מסתבר, שפישל השתין וזה נטף על המפקד של החייל.
· היו תופסים את פישל ואת שאר הילדים שוטרים בשוק. היו מכניסים את פישל לתחנת מעצר עם מבוגרים ובגלל שהיה קטן היה מצליח לפעמים לברוח דרך הסורגים אך פעם אחת לא יכל לברוח דרך הסורגים. פישל ראה כי השירותים נמצאים ליד היציאה. ביקש לצאת לשירותים. וחזר. וביקש שוב. וחזר. עד שפעם אחת בקיש ולא חזר וכך שוב הצליח לברוח מהתחנת מעצר.
· פעם תפסו אותם בעיר גדולה והביאו אותם לבניין עם חצר, היה חם מאוד, זה היה כשפישל היה באסיה המרכזית, היה שם הרבה מאוד ילדים. היה שם שולחן ארוך של אוכל ותור ארוך לברז המים. החזקים היו עוקפים את התור והחלשים היו נשארים בסוף התור. פישל היה מן הקטנים. היו נותנים להם לאכול קצת בלילה עם חתיכת תפוח אדמה וקצת לחם, יום אחד באמצע האוכל באה אישה ומקריאה שמות, ביניהם שמו של פישל (שהיה אז מישה) ואמרה להם אתם אחרי האוכל נשארים פה לנקות. לאחר האוכל הילדים נשארו לנקות אך למרבה הפתעתם האישה הושיבה אותם בשולחן הביאו להם קערה גדולה עם דייסה ובשר בפנים ובנוסף נתנה להם לחם. מסתבר, שהאישה הייתה יהודייה ובחרה כמה ילדים יהודים ונתנה להם אוכל. כך היה כמה ימים. את הדייסה אכל הרבה ואת הלחם שמר לאחר כך. בחצר היה מאין לול כמו כלוב ושם היו שמים את הילדים שבעונש. פעם אחת, היה נער גדול שנראה מאוד עזוב. פישל נתן לו את הלחם ששמר באותה עת. יום לאחר מכן, כאשר פישל ניגש לתור של המים תפסה בו ידו של הנער הגדול והנער הגדול העביר את פישל את כל התור שיהיה ראשון בתור. כך היא מאז כל יום. לאחר כמה זמן החליטו הילדים כי הם רוצים לברוח, למרות שהיה להם יחסית טוב שם, הם רצו חופש, הילדים פרצו את השער וכולם ברחו.
**סיפורים מחיי היומיום של פישל:**
· פישל יום אחד רואה ילד עם אמו והילד חובש כובע אדום, פישל החליט שהוא רוצה את הכובע, לכן חשב וחשב וכשהרכבת החלה לנסוע פישל רץ עם הרכבת תפס את הכובע וירד.
· פישל היה מסתפר אצל הנפח פעם בשנה, הוא היה מספר את כל הילדים לוקח דלי מים ובמהירות מגלח את הילדים.
· פישל חלה בכל מיני מחלות, במלריה משתייה של מים עומדים, כל כמה ימים היה חוטף חום כבד מאוד. הוא היה הולך למרפאה והיו מביאים לו אבקה שלא עזרה לו יותר מדי. הוא היה לוקח את האבקה נשכב ומחכה שהכאבים יעברו לו. היה קם עם מוגלות על העיניים ופעם אחת לא יכל לראות אז הלך לשטוף את עיניו בנהר עד שיכל לראות.
· פעם אחת התעלף ברחוב כשהתעורר ישב בצריף, ואמרו לו שהוא חולה טיפוס והתעלף, שאלו אותו מה הוא רוצה, הוא אמר אוכל, אמרו לו שאם הוא רוצה לאכול הוא כנראה כבר בריא וזרקו אותו החוצה. פישל היה חולב במלריה כל השנים אך מטיפוס הבריא.
· פעם אחת הלך בן אדם עם כיכר לחם מתחת לבית שחי ופישל נתן בוקס לכיכר לחם רץ ולקח ואכל את כל הכיכר לחם.
· פישל היה מתנקה בתוך נחל עם הבגדים. יום אחד לא יכל לסבול יותר, והלך לנהר, הוא ראה סוס שאכלו אותו חיות ופישל לקח בשר חי ואכל. לפי פישל, טעם הבשר היה כמו גן עדן.
· פישל נסע על רכבת ונער גדול על הרכבת אמר לו שהוא רוצה את הכובע שלו, פישל התנגד להביא לו את הכובע שלו, הנער איים שיזרוק אותו מהרכבת אך לפישל לא היה אכפת. הנער נעמד וצעד לעבר פישל אך הנער קיבל מכה ממשהו שעבר מעל הרכבת והנער נפל לאגם שהיה ליד.
· נגמרה המלחמה אך בשביל פישל לא הסתיימה שום מלחמה. ראה שחיילים החלו לחזור. בעיירה אחת היה יהודי קטן שהסתובב בשוק והיה מוכר כל מיני חפצים. כשחזרו החיילים היה חייל גובה שני מטר עם רגל קטוע, שהיה שתיין. נערים יהודים החלו להציק ליהודי הקטן והפכו לו את כל חפצי המכירה. החייל הגבוה החל להתפרע וצעק ככה אתם עושים לאבא שלי?! והחל להתפרע בשוק עד ששוטרים באו ולקחו אותו.
**פישל פוגש את משפחתו:**
פעם אחת פנתה אל פישל אישה יהודייה בשוק ושאלה אותו איך קוראים לו, אמר לה מישה( אז שמו)האישה המשיכה בלשאול אותו איפה אמו, הוא עונה לה שהוא בעצמו לא יודע. פישל היה גינג'י והאישה אמרה לו כי יש אמא בקצה הישוב שמחפשת את בנה שהיה גינג'י לך תראה אם זה אתה. פישל הלך כי לא היה לו מה להפסיד. את אמו מיד הכיר אך את אחותו לא זיהה. אמו לא יכלה לפרנס אותו מכיוון שעבדה במפעל שלא נתן לה מספיק להאכיל גם את פישל, אך לפחות, לפישל היה בסיס, מקום לישון בו.
אותה אישה שאמרה לו על אמו שאלה אותו הפעם האם הוא יודע לקרוא לועזית כי ידע שהוא לא מהאזור. הוא אמר לה שהוא לא יודע אך שאמו יודעת. היא אמרה לו שיש מכתב כתוב בלועזית שהיא לא יודעת מה כתוב בו. הוא הלך לאמו, היא קראה את המכתב והם גילו שהמכתב הזה מאביו.
התברר שלאחר המלחמה אמו שלחה הרבה מכתבים אך אמרו לה שהאבא נעדר. שני נשים שהכירו את האמא ראו את אבא ואמרו לאבא היכן המשפחה נמצאת. לכן ידע לשלוח את המכתב לשם.
לאחר פרוץ המלחמה הקימו יחידה של פולנים שילחמו בנאצים, אביו של פישל הצטרף ליחידה זאת. בגלל שאביוהצטרף ליחידה זו לאחר המלחמה אמרו לו שהוא יכול לחזור לפולין.
אבא של פישל שלח וויזות לכל משפחתו בשביל שיוכלו לחזור לפולין. ב47 הם חזרו לפולין. אבא קיבל אותם בתחנת רכבת. אביו נרתע מפישל מכיוון שפישל לא גדל כמעט בגודל, מכיוון שלא אכל לא יכל כמעט לגדול בגודל. בנוסף פישל היה מעשן מכיוון שהקטר היה מעשן ופישל היה יושב עם הקטר לפעמים והקטר וחבריו היו זורקים לו סיגריות. פעם אחת בפולין שוטר עצר את פישל על כך שעישן ברחוב ולקח אותו הביתה לאביו. אבא של פישל היה צריך להסביר לשוטר מה הולך עם בנו.
סיפור
מהחיים שאחרי
פישל מגיע לארץ ישראל:
לאבא של פישל הייתה שם נגריה קטנה ופישל היה עוזר לו שם. שם פישל פגש נער פעם אחת חובש כיפה ששייך לתנועה ציונית, הנער אמר לו לבוא לפעולה של התנועה ופישל נתפס עם הרעיון. ב49 השלטון הפולני החליט לסגור את המוסדות הציונים בפולין. פישל הלך לאביו ואמר לו שהוא החליט לנסוע לישראל. היה אז בן 16. הם הגיעו לחיפה בשנת 1950 ושם עשו להם DDT . הורידו אותם בצריף של הצבא האנגלי. אביו החל לחפש נגריות לעבוד בהם. אמו לא עבדה לכן פישל החליט ללכת ללמוד מסגרות. פישל הלך למסגריות לבקש עבודה אך לא רצו לתת לילד עבודה.
היה באותה תקופה צנע, פישל עבד עם אביו עד שהגיע לגיל 18. פישל יצא ללשכת הגיוס, אמרו לו שהוא לא כשיר והוא התעקש להתגייס. פישל הפך להיות הנהג של מפקד הבסיס. בצבא היו שמים חופשי לחם, מרגירינה, דג מלוח שבשביל אחרים היה רע מאוד אך בשביל פישל היה גן עדן. כך הוא תפס את המומנטום של הגדילה וגדל מאוד. לאחר שנה הגיע שוב לבדוק כשירות ואמרו לו שהוא כשיר. פישל ביקש לעבור לצנחנים. לא נתנו לו צנחנים אבל העבירו אותו לחיל רגלי. שלחו אותו לקורס מכים. כשהשתחרר העבירו אותו לחטיבת 16. נלחם בששת הימים, לטרון, סיני, ההתשה, יום כיפור, לבנון הראשונה. פישל למרות כל מה שעבר נלחם למדינת ישראל ואף הוא היה הבן אדם היחיד בחטיבתו שלמענו עשו טקס סיום כאשר סיים את שירותו.
ציר הזמן האישי של
פישל באום
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תיעדו:
- אביב טרטנר, יב2
מחזור
עדויות נוספות מ
פולין
:
אולק וייסלפיש
פולין
31.10.1922
לא ידוע
לא ידוע
במסגרת פרויקט תיעוד והנצחה נפגשנו עם אולק וייסלפיש שורד שואה מפולין שבדרך נס ניצל הוא ומשפחתו מהתופת. אולק בן ה 100 אירח אותנו בביתו בתל אביב ושם במשך 4 שעות סיפר את סיפורו לפרטי פרטים ותיבל את סיפורו בהרבה הומור. אי אפשר היה שלא להתרגש מהמאמץ שעשה בשיחה אתנו ומהיסטוריה של איש אחד שבעצם מתאר את ההיסטוריה של אומה שלמה - העם היהודי. אולק, נולד ב1922 פולין בעיר לבוב ,שם הוא בילה את רוב ילדותו, הוא למד בבית ספר יהודי ״חווים דעת״ . הוא מספר שהייתה לו ילדות יפה עד גיל 10. להוריו היה בית חרושת לנעליים שהצליח מאוד והם חיו ברמת חיים גבוהה מאוד. 1932 אביו נפטר משטף דם במוח, ואימו לקחה את ניהול העסק שהתפתח מאוד והמצב הכלכלי היה מצוין. שלוש שנים לאחר מכן נחתם הסכם מילוטרופ מולוטוב שבו הרוסים והגרמנים פלשו לפולין וחלקו את השליטה עליה. אולק בחוכמה רבה עבר לצד הרוסי והועבר ברכבות יחד עם משפחתו למחנה עבודה ברוסיה. הרכבות אינן היו רכבות מסע רגילות אלא רכבות שנועדו למסע של בעלי חיים ולכן התנאים היו קשים. המסע ברכבת היה קשה מנשוא, רכבת משא בקר ללא חלונות או דלת שאפשרו אויר, אולק תיאר מסע ארוך מאוד ומתיש. בסופו של המסע, לאחר ימים ארוכים, הגיעו למחנה עבודה בסיביר ושם פגש אותם אדם "נמוך יותר מיצחק שמיר" שהסביר להם שכאן צריך לעבוד אחרת לא יוכלו לשרוד. במחנה אולק תיאר עבודת פרך הכוללת סבלות קשה, חטיבת עצים ותלישת שורשי עצים מהקרקע. אולק תיאר את העבודה כקשה מאוד והסביר כי מאחר והיה צעיר היה מסוגל לעבוד בתנאים אלו בקור מקפיא ועם ככ מעט אוכל . בנוסף , מאחר ואביו נפטר שנה לפני המלחמה הוא נאלץ לדאוג לאמו ואחיו הקטנים שלא יכלו לעבוד כמוהו. אולק סיפר שמאחר והיה מלומד וידע לדבר גם רוסית יכל לתקשר עם הרוסים ,ולקבל יחס מועדף . אולק עבד במחנה העבודה כ 3. שנים קשות. בשל הקשרים שהצליח לייצור הם הצליחו לברוח חזרה ללבוב ושם החל ללמוד רפואה, הוא למד רפואה כשנה עד ששמע על המרד בגטו ורשה, הוא חשב ש ״לא הגיוני שהם שם נלחמים בדמם ואני פה לא עושה כלום״, הוא מחליט להתגייס לצבא , שם הוא נהפך להיות חובש והתחיל להתקדם בדרגות . לאחר שנה ב 1940 הוא שומע שהגרמנים הולכים לפלוש ללבוב הוא דואג נורא למשפחתו, הוא מתחיל לחפש דרך להעביר את משפחתו אליו. אולק מתקשה למצוא אישורים עד שפוגש באחת הקולודות שלו ללימודים שמצליחה להשיג לו הסעה של המשפחה בדרך לא חוקית. תוך סיכון חייו הוא נוסע ללבוב להחזיר את משפחתו, אולק מעיר אותם באישון לילה ואומר להם שיש להם שעה לאסוף את החפצים ולצאת, תוך שעה כולם היו מוכנים ונסעו לוורשה. אולק מסיים את לימודיי הרפואה שלו בהצטיינות וב1952 מחליטים אולק ומשפחתו לעבור לישראל
אנשל יבלונסקי
פולין
7.11.1925
קוטנו, פולין
קוטנו, פולין
**לפני המלחמה**
אנשל יבלונסקי נולד ב8.11.1925 בקוטנו, פולין. משפחתו כללה את אביו ראובן, שהיה חייט, אימו יהודית ואחיו הגדול רפאל. הם גרו בעיר לודג'. אנשל למד בבית ספר מקומי והיה קרוב לקהילה היהודית והלא יהודית בעיר, וחבריו היו לא יהודים כי למד בבית ספר מקומי.. האווירה בבית הייתה לא דתית. אנשל אהב להחליק על הקרח, והיה מעולה בזה. "היה מספר בגאווה שבכל התחרויות שהיו עושים בהחלקה על הקרח היה מנצח", מספרת יהודית מוסטוב, הבת של אנשל. הוא היה ילד קטן, רזה ואתלטי.
**המלחמה**
בתחילת המלחמה אנשל היה בן 14. כמה ימים אחרי תחילת המלחמה ב1939, לודג' נכבשה על ידי הגרמנים והתחילו סנקציות נגד יהודים. הם הוכו, הושפלו והכריחו אותם לשים מגן דוד על היד. עצרו אותם ברחובות ושלחו אותם לעבודות כפייה. בנוסף הוצא צו שעל כל היהודים לעבור לגור בגטו, וב1 במאי 1940 הוא היה מלא ונסגר. לא היה אפשר לצאת מהגטו ללא אישור מיוחד. בגטו נרצחו אנשים כשעברו על חוקי הגטו. בגטו לודג' לקחו אותם לעבודות כפייה כל יום. אנשל היה בגטו לודג' עד חיסולו באוגוסט 1944, בזמן הזה נשארו בגטו רק 150,000 יהודים. אמרו להם שלא יקרה להם שום דבר רע כי הם הולכים לעבוד עבודות כפייה לעמן הצבא. אנשל נלקח לאוושויץ בירקנאו, שם שהה מספטמבר 1944 עד אוקטובר 1944. משם נלקח למחנה גרוסרוזן, שם היה רק כמה ימים. מגרוסרוזן אנשל נקלח למחנה פלקנברג, שם שהה עד סוף 1944. במחנה הזה עבד בעבודות כפייה כל יום. העבודות היו חפירת מנהרות בהרים. כשהמחנה חוסל הוא הלך ברגל למחנה מטהאוזן, שם היה רק כמה ימים כי מיד נלקח למחנה אבנזה. באבנזה הוא נשאר עד לשחרור, ועבד שם בעבודות כפייה כל יום, במכרות מתחת לאדמה. אביו נרצח בגטו לודג' בשנת 1944, ואימו נרצחה בחיסול גטו ורשה. אחיו רפאל מת ממחלת הטיפוס בגטו ורשה בשנת 1940. ב8.5.1945 שוחרר על ידי האמריקאים. הוא היה בן 19 ושקל 23 קילו.
אסתר דאום-פרנקל
פולין
31.12.1917
**חלק ראשון:**
אסתר דאום נולדה ב 1918 נולדה בפולין. היא סיימה בית ספר תיכון ויש לה תעודת בגרות. לאחר מכן למדה בבית ספר למסחר בגדנסק בפולין.
לפני המלחמה עבדה בעיר הבירה, וורשה. אביה נפטר מוקדם כאשר הייתה בת 13. עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939, היא חזרה להתגורר בלודז' יחד עם אמה ועם אחותה בשם רוזה שהייתה צעירה ממנה בשלוש שנים.
**חלק שני:**
תחילת המלחמה
1 בספטמבר, 1939 היום הראשון של מלחמת העולם השנייה. נאיבי היה האדם שהאמין במלות השלום והבטחותיו של היטלר. כבר בימיו האחרונים של חודש אוגוסט של 1939 שררה הרגשה של תחילת מלחמה. לא דובר על כך בקול רם, אך כל מי שהיה יכול, הכן לעצמו מצרכי מזון, מקום מסתור, בגדים וכו'.
בהצהרותיו הראשונות של היטלר טען שכוונתו הם גישה נכונה פרוסיה המזרחית בלבד.
פולין גייסה חלקית את כוחותיה, והרכבות היו עמוסות גברים מגויסים. לוורשה הבירה הגיעו המונים ממערב פולין כיוון שהסיקו שמהגבול הגרמני עד לוורשה המרחק הוא גדול והגרמנים לא יגיעו לוורשה כל כך מהר.
אך היה אחרת, ביום שישי הראשון לתשיעי 1939 בשעה חמש בבוקר החרישה צפירה איומה ובו זמנית נשמעו מנועים של המטוסים הגרמניים. שניות לאחר מכן נפלו לבירה הפצצות ראשונות, הגרמנים לא רק הפילו פצצות אלה גם ירו בנשק אוטומטי על העוברים והשבים ברחובות ובכבישי האוכלוסייה.
היטלר הודיע בפומבי על " בליץ קריג" (מלחמת בזק), והצליח בשיטה זאת. רק חמישה ימים מאוחר יותר נכנסו הגרמנים ללודז'. וורשה הבירה ניסתה בינתיים להתגונן על אף ההפצצות היום יומיות.
לאחר שהגרמנים הפציצו את תחנת החשמל נותקה וורשה מאספקת החשמל המים והגז והגרמנים כבשו את העיר.
התושבים נתקלו בקושי רב להשיג צורכי קיום בין הפגזה להפגזה. מי שרק היה יכול היה ניגש לנהר "ויסלה" להביא מים, אבל לחם ומזון אחר בלתי אפשרי היה להשיג.
ב-28 לדצמבר 1939 אחרי כניעתה של וורשה היא החליטה לחזור ללודז'. היא שכרה עגלה יחד עם בת דודתה ויצאו לכיוון לודז'. למחרת פגשה שם את ואת אחותה.
הקמת הגטו
לאחר כשנה הגרמנים סגרו את הרובע בעיר לודז' בגודל של 4 קמ רבוע. ובנו שם את הגטו שאליו העבירו את רוב יהדות העיר. כאשר התמלא הגטו היו בו כ- 250 אלף איש שהתגוררו בצפיפות איומה.
היא ומשפחתה עברו לדודים שלה ששכרו חדר ברחוב קושצ'ילנה מספר 4 בפולין. ההעברה הייתה מלווה באי נעימות רבה. מהראשון במאי כל שטח הגטו היה מגודר בגדר תיל עליו שלטים בהם כתוב "_שטח של יהודים. סכנה למחלות מדבקות – לא להתקרב. החוצה את גדר הגטו יחוסל_." והגדר הייתה שמורה על ידי חיילים גרמנים.
בכניסה לגטו אסתר חיפשה מקום מגורים ורוב הדירות היו כבר תפוסות. כאשר נכנסה לחצר של אחד הבתים פגשה אישה בשם חנה, ושאלה אותה האם היא יודעת על חדר פנוי שאפשר לגור בו. חנה, שבעתיד נהייתה חמותה, אמרה לה שהם גרים בקומה ראשונה ואם אתם לא משפחה גדולה תוכלו להצטרף ולגור איתנו. כך אסתר נכנסה עם אמא ואחותה לגור עם משפחת פרנקל. ולימים כך הכירה את בעלה יצחק פרנקל, בנה של חנה.
בראשון במאי 1940 נסגר הגטו, אין יוצא ואין בא.
בשני במאי 1940 ביקרה אותה דודה פלה והציעה לה להגיש מועמדות לאנשים היודעים את השפה הגרמנית. אסתר שידעה את השפה הגרמנית על בוריה ניגשה למשרדי הגטו ושוחחה עם יו"ר היודנראט חיים רומקובסקי. היא אמרה לו שהיא יודעת שפות, במיוחד גרמנית והציעה את עצמה כמזכירה במשרדים של הגטו. רומקובסקי בחר בה וכך אסתר עבדה בכל תקופת קיום הגטו. העבודה הזאת נתנה לה אפשרות להיות קרובה להתרחשויות בגטו עצמו וגם להיות בקשר מסוים עם הקצינים הגרמנים שביקרו את המשרדים ואת היו"ר.
באוקטובר 1944, הגרמנים הרגישו שהמלחמה עומדת להסתיים. הם החליטו לסגור את הגטו ולהעביר חלק מהיהודים למחנות השמדה וחלק אחר (בעלי יכולת עבודה) להעביר אותם לגרמניה למפעלים שונים.
אסתר עם המשפחה שלה ומשפחת פרנקל, שבשנים האלה התחברו מאוד, הגיעו לתחנת הרכבת בה עמדו שתי רכבות לשני כיוונים. רכבת אחת יועדה למחנה ההשמדה אושוויץ והרכבת השנייה יועדה למחנות עבודה במפעלים בגרמניה. אף אחד לא ידע איזה רכבת נוסעת לאיזה כיוון.
פתאום ראתה אסתר קצין אס.אס על הרציף אותו הכירה מהביקורים שלו במשרדים של הגטו. במהלך אחד הביקורים שלו, אסתר זכתה ממנו פעם אחת לתפוח עץ ופעם שנייה לחפיסת שוקולד. אסתר אזרה אומץ וניגשה לקצין האס.אס שעמד על הרציף, ושאלה אותו בגרמנית הרהוטה שלה האם הוא יודע להגיד לה לאיזה רכבת כדאי לה להכנס. הקצין הצביע על הרכבת הימנית. המשפחות סמכו על המידע של הקצין ונכנסו לרכבת שהוא הצביע עליה. למזלם, כך הגיעו למחנות עבודה בגרמניה וניצלו מהמוות באושוויץ.
כאשר הגיעו לגרמניה הופרדו המשפחות ביניהן. משפחת דאום נשלחה למחנה רוובסבריק ומשפחת פרנקל נשלחה למחנה עבודה אחר קניגסווסטנהאוזן. בעת הפרידה, סיכמו אסתר ויצחק ביניהם שכאשר תסתיים המלחמה, הם ייפגשו שוב בדירה של חנה פרנקל בלודז'.
במחנה העבודה אסתר עבדה במפעל לחלקי חילוף של מטוסים. היא עבדה במפעל הזה עד לאפריל 1945. במהלך עבודתה במפעל היא ועוד עובדים החליטו ביניהם שהם מחבלים בתהליך הייצור של המוצרים, דרכם לנקמה קטנה בגרמנים.
**חלק שלישי**
כאשר הסתיימה המלחמה במאי 1945, אסתר חזרה עם אחותה ואימה ברכבת ללודז'. למרבה ההפתעה יום קודם ב -9 במאי, יצחק עם הוריו הגיעו אף הם ברכבת ובעגלה עם סוס לביתם בלודז'.
הפגישה ביניהם הייתה מאוד מרגשת אחרי שלא ראו זה את זה במשך כחצי שנה ולא היו בטוחים מה עלה בגורלם.
הבית לא נפגע במלחמה ושם הם גרו ונולדו להם שלושה בנים, זאב, שמואל ויונה.
אחותה רוזה עזבה מייד עם סיום המלחמה, עם חבר שלה לצרפת ומשם לארגנטינה. שם את חיו את חייהם.
לאחר המלחמה יצחק פרנקל שירת במספר תפקידים ציבוריים. הוא היה יו"ר הקהילות היהודיות בפולין, סגן הנשיא של אורט העולמי וסגן הנשיא של ארגון הג'וינט שהיה אחראי על מדינות מזרח אירופה. בתפקידו הוא עזר ליהודי פולין וגם ליהודי רוסיה, שהגיעו לפולין על מנת לעלות לארץ ישראל. אסתר הייתה יד ימינו של יצחק לאורך כל תפקידיו.
פעילות נוספת של יצחק הייתה באיתור ילדים ותינוקות יהודיים שנמסרו לכנסיות, על מנת להציל אותם. דרך עבודתו זו, קשר קשר חם עם הארכיבישוף קרל ויוטרה, שלמים התמנה לאפיפיור יוחנן פאולוס השני. שנים רבות האפיפיור ויצחק התכתבו ביניהם ושמרו על קשר ידידות חם. בפעילות הזאת נמצאו 292 ילדים שהוברחו מפולין דרך שוייץ באמתלה שהם חולי שחפת וצריכים לצאת לטיפול. משוויץ הילדים הועברו רובם לישראל וחלקם למדינות אחרות.
בשנת 1973 החליטו אסתר ויצחק לעלות ארצה, לאחר שילדיהם עלו כבר לארץ 4 שנים לפניהם.
זאב עלה ארצה ב 1969 ולמד הנדסה בטכניון. אחיו שמואל ויונה עלו כחצי שנה אחרי.
כשעלו ארצה אסתר ויצחק כבר היו פנסיונרים. הם התגוררו בנס ציונה עד יום מותם. בביתם היו תלויות תמונות של השואה כזכר לכאב והסבל שעברו, בנוסף היה לאסתר חשוב להעביר את סיפורה לילדיה בשביל לשמר ולהעביר את עדותה לדורות הבאים.
בשנות ה 90 אסתר הוציאה ספר בשפה הפולנית על החיים בגטו לודז'. הספר נקרא: הייתי מזכירתו של רומקובסקי.
עדויות נוספות
:
ציפורה נחום
טריפולי
31.3.1925
חלק ראשון: היכרות עם משפחת היסוד ציפורה נולדה בטריפולי, לוב. אביה ואמה נולדו שם וכן אחיה ואחיותיה. גרה שם כל חייה עד שעלתה לארץ בשנת 1947. ביתה היה בעיר הגדולה מול הים. גרה בבית נחמד, לא גדול מאוד ולא קטן. חלק מהבית נבנה ע"י אביה ז"ל והיה מעץ. הבית היה חדר אחד גדול מאוד ומטבח. בקיץ היו הולכים הרבה לים. החורף לא היה קר וגם בחורף היו הולכים לים. בילדותה לא הייתה בגן, עלתה לכיתה א' וכשעלתה לכיתה ב' התחילה המלחמה. מהרגע שהתחילה המלחמה לא יכלו ללמוד עוד. המלחמה הייתה קשה והפצצות שנפלו היו הורסות בתים שלמים. פחדו מאוד. משחקי הילדות ששיחקה בהם היו קפיצה בחבל, קלאס שמאוד אהבה ועד היום כשרואה רוצה לשחק. היו משחקים הרבה גם בבית. עולים ויורדים במדרגות ומשחקים באזור הבית. בילדותיה היו לה חברות גויות, איטלקיות נוצריות. שיחקו ביחד הרבה. לא רצתה חברות יהודיות כי הן היו רכלניות וקשקשניות. אימה אמרה לה להתחבר עם הגויות שהן היו יותר מתורבתות והתנהגו יותר יפה. אהבה מאוד לסדר ולנקות בילדותה. בימי חמישי תפקידה היה לנקות אבק ולסדר ולהכין את הבית לשבת. היא הייתה הגדולה באחים ועזרה מאוד לאמה. בבית הספר זוכרת שילדים היו מושכים לה בשיער, היו לה צמות ארוכות והייתה קוראת למורה שהייתה מענישה אותם. המורה הייתה שואלת את הילדים אם הם מקנאים בה ובגלל זה מושכים לה בשיער. בבית הספר למדו עד השעה 15:00 והיו להם שלוש הפסקות. אהבה מאוד לשחק בהפסקות. תלבושת אחידה התחילה בכיתה ב'. בילדותה הייתה חברה בתנועת הנוער בני עקיבא. הבנים והבנות היו לחוד ולכל קבוצה היה מדריך או מדריכה. אמה הייתה עקרת בית והיו לה 7 ילדים, היא הכי גדולה. קראו להם: ציפורה, רותי, רחל, רינה, לינדה, ברוך ואלי. אביה היה סייד, צבע בתים. כשהייתה בת 7.5 לערך, בזמן שהתחילה המלחמה, אימה חלתה. עלה לה החום לאחר שחזרה ממקום מרוחק במזג אויר קר. לקחו אותה לבית חולים וכשהגיעה לבקרה ביום למחרת, שאלו אותה בת כמה היא וענתה שהיא בת 7. ביקשו ממנה לקרוא לדודה או לאביה או לאחות גדולה שלא הייתה לה. היא חזרה הביתה והעירה את אביה וסיפרה לו שלא מוכנים בבית החולים להגיד לה מה שלום אימה. אמר שמיד ילך. עלתה לבית של דודה שלה שגרה מעל לביתם וסיפרה לה גם היא הלכה איתם. הגיעו לבי"ח וסיפרו להם שהיא נפטרה. היא בכתה מאוד כל הדרך והיה לה מאוד מאוד קשה. מאותו יום הייתה היא זו שטיפלה באחיה הקטנים ועזרה לאביה. בבית ובמשפחה המורחבת שמרו על המסורת ועל כל החגים. אהבה בעיקר את חג הפסח שבו הכול נקי וחדש. כשהתחילה המלחמה הפסיקה ללמוד, כולם ברחו ולא הייתה מסגרת בית ספר לאף אחד. היא ומשפחתה ברחו ועברו לגור בבית ערבי ביישוב מרוחק. לא היה להם מקום יציב. ברחו ממקום למקום.
שאנדור (ברוך) סצ׳ני
הונגריה
1.9.1926
שאנדור נולד בעיר ואץ שבהונגריה, ב9.2.1926. ההורים של שאנדור נולדו בסלובקיה כשהיא עוד הייתה בשליטת הונגריה, הם התחתנו בשנת 1924 וקיבלו רישיון למפעל סבון והקימו אותו בעיר ואץ. הם גרו באזור הפרברים ובו לא גרו הרבה יהודים. בואץ והיו 3 בתי כנסת ובשבתות משפחתו של שאנדור נהגה ללכת לבית הכנסת הקרוב לביתם.
שאנדור נלקח לפלוגות עבודה בין השנים 1941-1943 ההונגרים לקחו את כל הגברים בין הגילאים 30-50 ובשלב מסויים החזירו את אבא שלו הביתה כך שהם יכלו לחזור להפעיל את מפעל הסבון מחדש.
שאנדור למד שענות בבית הספר ומבעל מקצוע.
משפחתו של שאנדור הרגישה שהשואה קרובה אך לא היה להם לאן לברוח מכיוון שבהונגריה לא היו יערות כמו שהיו בפולין, שאנדור מספר שבדרך כלל מי שברח היו מעל גיל 20 והוא היה באותה תקופה בן 13.
ב15.5.1944 שאנדור ומשפחתו נלקחו לגטו בפלשואנגול. כל הגברים מגיל 18-48 היו צריכים להתייצב לפלוגות עבודה.
שען שהכיר את שאנדור לפני הכניסה לגטו אמר לו שכדאי לו לקחת איתו את הכלים של השענות כי זה יכול להיות מה שיציל אותו, ואכן כך עשה. אמו ואחותו של שאנדור נשארו בגטו ואת אחיו שחררו מהפלוגה בגלל עבודתו הנחוצה במפעל לסריגה.
ביולי 1944 לקחו את כל המשפחה ברכבת לאושוויץ שבפולין ושאנדור ואביו נשארו בפלוגות עבודה בהונגריה.
שאנדור נלקח למחנה קמצ׳קמט בצפון על הגבול בין הונגריה וסלובקיה. החיילים ההונגרים שפיקחו על המחנה ציוו על היהודים לבנות כל מיני דברים ולנקות את השטח. במחנה הזה הם היו חודשיים ואז הועברו למחנה אחר בשם סולנוק. שאנדור סיפר ששם האמריקאים והאנגלים היו מפציצים ושכל ההונגרים היו מפחדים מכך. לאחר ההפצצות נדרש מהאנשים במחנה לנקות את השטח ולתקן כבישים. שאנדור סיפר שבזכות זה שהוא לקח את הכלים של השענות, הרבה חיילים באו אליו בשביל שיתקן להם את השעונים שלהם ובכך השיג לחם וריבה לחבריו למחנה.
במחנה הבא אליו הועברו הם נדרשו לתקן את פסי הרכבת והכבישים לאחר ההפצצות.
ושם העבירו אותם למחנה אחר בשם סקשוורה הנמצא ליד אוסטריה. שם הם היו בערך כשבועיים ובשלב הזה הם כבר הרגישו את המלחמה. הם שמעו שיש מהפכה בהונגריה ב15.10.1944 ואז שאנדור וחבר שלו החליטו לברוח לבודפשט אך כשהגיעו הם הבינו שהמהפכה נכשלה ותפסו אותם. שאנדור וחברו סיפרו שהם עשו עיקוף קטן כדי להגיע מסולנוק שנמצא בצפון כדי שלא יחשבו שהם ברחו מהגבול עם אוסטריה. כשנתפסו הכניסו אותם לפלוגת עבודה שישבה בבית כנסת בבודפשט ולאחר זמן קצר בנובמבר 1944 לקחו אותם שוב לגבול עם אוסטריה ושם הם בנו עמדות של הצבא הגרמני. בפלוגה עבדו גם צעירים וגם מבוגרים עד לסוף ינואר 1945. לאחר מכן כבר התחילו צעדות המוות. צעדת המוות שבה השתתף שאנדור ארכה כ28 ימים בשלג. בלילות הם היו גונבים אוכל מהשדות וכך שרדו את הצעדה. הצעדה יצאה מגבול אוסטריה עם הונגריה. שאנדור סיפר שבמהלך הצעדה אנשים רבים היו קורסים ומתים והיהודים היו צריכים לחפור בור בצד ולקבור אותם. באמצע מרץ 1945 הם הגיעו למחנה ההשמדה מאוטהאוזן. המחנה התחיל כמחנה לשבויים ממדינות אחרות שנלחמו נגד הונגריה ונתפסו ובהמשך הפך למחנה השמדה כשהכניסו לשם יהודים.
שאנדור מספר שהטראומה הראשונה שהוא קיבל משם הייתה שכשהם רק נכנסו למחנה הביאו להם לחם עם חתיכת מרגרינה והם היו בהלם כי לפני שהספיקו לקחת לעצמם את המנה שלהם, אנשים שנמצאים במחנה כבר תקופה חטפו להם את המנה והם נותרו ללא אוכל לכל היום. באוהל במחנה, שאנדור סיפר שהם לא היו עושים כלום, במהלך היום היו מביאים להם מרק עם חתיכת לחם יבש וקליפות תפוחי אדמה. במחנה הזה שאנדור חלה במלחמת הטיפוס וכל שעבר הזמן כך הוא כבר חשב שהוא מתקרב לסוף. לאחר תקופה לקחו אותם למחנה נוסף בעיר וולס ושם ב5.5.1945 נכנסו האמריקאים ושחררו את המקום.
לאחר השחרור הוא אושפז בעיירה קטנה למשך שלושה חודשים. מהאשפוז הוא יצא במשקל 45 קילו.
אדית (דיטה) קראוס
צ׳כיה
6.12.1929
דיטה קראוס נולה ב 1929 בפארג וגדלה כבת יחידה. דיטה כלל לא ידעה שהיא יהודיה, להוריה לא היתה זיקה לדת, הם לא חגגו חגים ודודים ממשפחתה נישאה לנוצרים. לדיטה היתה ילדות רגילה עד כיתה ב'. שהיתה בת 7 פלשו הגרמנים לחבל הסודטים והחלה אנטישמיות ודיטה בפעם הראשונה הבינה שהיא יהודייה. עם הפלישה לפולין שלחו אותה הוריה לכפר מרוחק לדודה לאחר ששמעו על היחס של הגרמנים ליהודיים אך החזירו אותה ב 1940. בגיל 10 גורשה המשפחה מדירתה. טרם היו הגבלות אך עיקלו חשבונות בנק, החרימו רכוש, אביה פוטר מעבודתו לאחר שיהודים לא הורשו לעסוק במשרה ציבורית, היה איסור ללכת לבתי ספר והחלו ללבוש טלאי צהוב. ב 1942 גורשה דיטה עם הוריה לגטו טרזין ופגשה שם את סבתא וסבה שגורשו מספר חודשים קודם לכן החיים בגטו היו קשים. דיטה הכירה את פרדי הירש מורה נערץ, אשר גם בגטו לקח תחת חסותו את הנוער, דיטה עבדה בערוגות שנשתלו מעל לחומה ובכך הרעב הקיצוני היה נסבל יותר. הצפיפות היתה איומה, הם ישנו בדרגשים של 3 קומות 40 אנשים בשטח קטן של חדר. המקום הפרטי היחידי היה המיטה. היא נהגה לשבת עם סבתא על דרגש המיטה ליד החלון ולנהל שיחות. לאחר שנה בגטו, בדצמבר 1943 נשלחו דיטה והוריה לאושוויץ, הם הוכנסו למחנה המשפחות הצ'כיות בבירקנאו. אביה של דיטה נפטר לאחר מספר שבועות. והיא נשארה עם אמא וחברתה הטובה מרגריטה. דיטה מספרת שתמיד היה ריח של שריפה באויר. היה לה בגד אחד בלבד. הם לא לבשו מדי אסירים אלא היתה עם הבגד שאיתו הגיעה וכאמור זה היה הבגד היחידי שהיה לה. במרץ שנת 44 החלו לשלוח אנשים לתאי הגזים, דיטה עשתה חישוב שנותנים להם 6 חודשים במחנה לפני השליחה לתאי הגזים, כך שביוני היה אמור להגיעה תורה. בחודש מאי הגיע מנגלה ועשה סלקציה והיא אמה נשלחו לעבודה עם 1500 איש עברו לגרמניה לעבודות פרך. עסקו בשיקום בניינים שנפגעו בהפצצות. התנאים היו קשים ללא בגדים, ללא אוכל. קיבלו רק כף שאותה שייפו על מנת שתהיה חדה יותר למרח מרגרינה על הלחם. במרץ 45 קרוב לסוף המלחמה עברו לברגן בלזן וזו היתה התקופה הגרועה ביותר, הגרמנים כבר לא נתנו אוכל כלל ולאחר מס' ימים פשוט נטשו את המחנה והשאירו את היהודים סגורים ללא מזון, כשהאנגלים הגיעו לחלץ אותן כל המחנה היה מלא בגוויות איחור של מספר ימים לא היה את מי להציל. הרבה מהאסירים מתו בגלל שאכלו וגופם לא היה מורגל לאכול. דיטה חלתה אימה טיפלה בה, הם חיכו לחזור לפארג. אך מספר שבועות לפני גם האם חלתה ונפטרה. דיטה חזרה לבדה עם חברתה שהן בנות 16 לפארג.
תודה!
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com